מרן היה מתפלל בצורה רגועה מאוד, כמעט בלי שום תנועות חיצוניות, ולא באריכות מופלגת, אבל המתבונן ראה היאך ישב עשרות שנים במזרח כשפניו כלפי הקהל, הוא הכיר את הבחורים, הנהגת הישיבה היתה על כתפו, אבל כשהתפלל, מתחילתה ועד סופה, לא הוציא העיניים מהסידור, התפלל בריכוז מוחלט, בלי להתעניין כלל במה שנעשה בסביבו.
לפני כמה שנים, אמר אברך ת"ח שאמר לרבינו אני ואשתי עובדים כ"כ קשה לחנך את ילדינו… וכשהם גדלים ויוצאים לישיבות איך אוכל לפקח עליהם ולשמור עליהם שלא יתקלקל החינוך ח"ו וכו'? ענה לו מרן באמת אין לכם הרבה מה לעשות… רק להתפלל ולהתפלל!!! וכשהפציר האבא מה בכ"ז אני יכול לעשות בהשתדלות חוץ מלהתפלל? ענה לו מרן שהיסוד בחינוך זה לתת דוגמא אישית! והסביר לו רבינו שילד מגיל קטן קולט בחושיו האם האבא שלומד תורה אפילו אם לא לומד כל הזמן אבל כשלומד האם באמת אוהב ללמוד, והאם באמת מכבד את התורה, וכמו"כ לגבי התפילה האם אוהב להתפלל באמת או שזה ח"ו עול בשבילו וכו' וזה החינוך הכי גדול והכי חשוב!!!
סיפור בחור שאמר לרבינו שהוא לא מצליח לכוון בתפילה כלום, רבינו אמר לו בחיוך לכוון זה דרגה, אמר שלא יכול לכוון בתפילה כלום, מרן אמר תכוון שלש מילים "נצור לשוני מרע"
היה מקפיד בקביעות לסיים את השיעור יומי כמה דקות לפני תחילת מנחה, וכשנשאל על כך השיב 'צריך להתכונן לתפילה'. גם לאחר שסיים את התפילה, כשהיו מביטים בפניו היה נראה בהם השינוי בין קודם התפילה לאחריה, השלוה והרוגע שקרן מהם.
סיפר אבל שהיה ניגש ש"ץ בישיבה ורבינו אמר שלא יחכה לו בשמונה עשרה. אותו אחד לא היה מסוגל והמתין שרבינו יסיים את תפילתו, למחרת קרא לו רבינו ואמר לו שהוא לא יכול כך להתפלל…
עצה לכוונה
העצה לכוונה והתרגשות בתפילה היא להתפלל כמו שמתפלל ילד קטן עם פירוש המילים הפשוט, וכמו שכתוב בספרים על גדולי המקובלים שידעו את כל סודות התפילה, בתפילה עצמה התפללו מהר רק עם פירוש המילים הפשוט כמו ילד קטן, כי אז התפילה היא זכה וטבעית בלי שום מאמצים. ומי שהתרגל בתפילה כראוי, להתפלל ביישוב הדעת ובריכוז המחשבה, התפילה מעניינת ומושכת אותו, והוא מרגיש טעם ומתיקות בתפילה, ומתחשק לו להמשיך להתפלל.
ידוע שילד קטן כשרואה את אביו מתפלל, הוא מחקה אותו, ועושה גם הוא כאילו שהוא מתפלל, וכשאדם נמצא במקום של תורה ותפילה גם הוא מתפלל ולומד בלא שיצטרכו לומר לו דבר. ילדים שלא הכריחו אותם, עשו ממילא את מה שראו שהוריהם מחשיבים, בלא שיצטרכו לומר להם כלום. ולפעמים ההורים צריכים להעיר איזה הערה בתור ידידות אגב אורחא, אך הדרך להעיר היא בצורה שהילד יבין מה שרוצים ממנו, שאם אינו מבין סופו למרוד בהוריו והתוצאה היא הפוכה. וידוע שאנשים שהכריחו אותם בילדותם להתפלל או שכפו עליהם ללמוד, עד היום אינם מסוגלים להתפלל וללמוד.
כל ענייני עבודת השם, העסק בהם מוכרח להיות מתוך שמחה, תורה בשמחה, ותפילה בשמחה, וכבר כתב במשנה ברורה (סימן א' ס"ק י') בשם האחרונים כי אף על פי שנפסק להלכה שראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש, מכל מקום התורה והתפילה צריכים להיות בשמחה.
הנה ודאי שהתפילה היא הדבר המחזק ביותר את האמונה, אם התפילה היא ביישוב הדעת, ואמנם התפילה בהתרגשות גם היא מועלת לחזק את האמונה, אך התרגשות שייכת רק פעם אחת, שאי אפשר להתרגש כל פעם, כי במשך הזמן מתרגלים וכבר לא מתרגשים, אבל אם התפילה היא ביישוב הדעת, אזי בכל פעם יש התחזקות באמונה, כי בכל תפילה יש מחשבה על ההשגחה ועל כל ענייני האמונה שיש בתפילה, כל מילה בתפילה יש בה אמונה
(מתוך אוסף הדרכות והנהגות גליון י"ח)