במאור פניו כבש הגאון רבי שמחה כהן זצ"ל את כולם, הוא היה מספר הרבה כי בילדותו, אביו זצ"ל היה לוקח אותו להתפלל בשבתות ובעיקר בחגים בישיבת חברון. לישיבה היו מגיעים להתפלל בוגרים רבים. במבט של ילד הוא זכר לאורך השנים את הארת הפנים שהייתה בין הנפגשים.
הוא זכר מביקורי חג עם אביו, למשל, את מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל כ'רב מחייך' למבוגרים ולילדים קטנים. והיה מספר שכשהגיע לגור בבני ברק לאחר נישואיו, כשהיו לו שאלות בהלכה הוא הלך לשאול את מרן הגאון רבי שמואל וואזנר זצוק"ל לקח לו זמן רב עד שהרשה לעצמו להיכנס אליו. יראת הכבוד גרמה לו פחד להיפגש עמו. אבל הוא לא שכח את סבר הפנים היפות והחיוך שבהם הוא קיבל אותו.
הוא תמיד ציין את המאור פנים שמרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל קיבל את הבאים לביתו. לא רק תלמידים, אלא הרבה פעמים היה נכנס אליו עם קציני צבא שרצו לבקרו. הוא קיבלם בחביבות רבה, דיבר בפניהם תוך כדי שהוא עמד, ופניו הקרינו מאור פנים ואהבה כלפיהם.
המחמאה!
ולמרות החיוך והמאור הפנים אומרים לי בני המשפחה, אם אתם שואלים מה היה ה'סוד' שלו בבחינת 'העמידן על אחת' – מה שהוא דיבר עליו הרבה והוא גם נתן לנו ולכל מי שהכירו דוגמא אישית של 'נאה דורש ונאה מקיים' זה: המחמאה!
להחמיא לשני תמיד. היו שואלים אותו: לעשות הצגה? והוא ענה: ואם אתה כועס זה לא הצגה?! או, מה אכפת לך לעשות חמישים שנה הצגה?! תמיד מילה טובה ומחמאה. למשל, פעם בארוחה באמצע השבוע הוא פתאום התחיל לשיר 'ק-ה ריבון עלם ועלמיא' וכולם התפלאו למה. והוא הסביר: האוכל של אמא כל כך משובח מזכיר את טעם מאכלי שבת, אז אני מזמר זמירות שבת.
כשנסע לשבתות לבתי מלון מטעם ארגוני הקירוב השונים (אגב, היו שחשבו שהוא נופש בבתי מלון. היינו מצטרפים תמיד עוד זוג מהילדים כדי שיהיה לאמא ע"ה מה לעשות שם, כי הוא כל השבת היה עסוק לשמוע, ולהקשיב לשני) כשהיו מגישים בסעודה את הטשולנט למשל היה מכריז בשולחן שלנו בקול לאמא: 'אה! הטשולנט שלך משובח מאד!' והסביר שכשאוכלים כאן ומרגישים את הטעם, מבינים עד כמה הטעם שלך בבית הרבה יותר טוב!
לפני שיצא להרצאה, ובדרך כלל זמנו היה לחוץ, היה נעמד וניגש לאמא ע"ה ומודיע לה: 'אני הולך כעת להרצאה' ומבקש ממנה את ברכתו להרצאה. היא היתה מברכת אותו בחמימות והוא היה עומד בכובד ראש ועונה אמן אחרי ברכתה.
כששאלנוהו פעם על כך, סיפר לנו שרבו המשגיח רבי מאיר חדש זצוק"ל היה אומר לבחורים לפני נישואיהם שיבקשו רשות מהאשה ללכת לכולל. זה ודאי שהיא תרשה לך ללכת, אבל שתרגיש שהיא שולחת אותך לכולל! על בסיס זה, הוא רצה לתת לאמא את ההרגשה שהיא שותפה בהרצאות. אם הוא יצא פעם והיא לא היתה בבית, הוא ביקש למסור לה שחוזרת שהוא יצא להרצאה ולא הספיק לבקש את ברכתה…
בשולחן שבת הוא נהג להמתין עד שאמא ע"ה תסיים לחלק את המנות בסעודה ואז להתחיל לאכול וכולם כמובן המתינו יחד עמו, כדי שיגרום לה קורח רוח שנהנים מבישוליה (אגב, אם מזכירים את נושא האוכל, הדבר היחיד שאבא היה בו 'נגד' ולא 'בעד' הוא האוכל. זה לא עניין אותו בכלל. גם אחרי האירוע מוחי שעבר ל"ע, ו'בחנו' אותו בבית חולים לראות מה הוא זוכר, כששאלוהו מה הוא אוהב? אמר שאין לו טעם באוכל).
אני זוכר כילד, הלכתי למכולת לקנות 2 קופסאות גבינה וברגע הראשון המוכר לא שם לב למחיר. כשחזרתי הביתה סיפרתי לו שכמעט 'הרווחתי' כמה שקלים, הוא הרים קול: 'הרווחת?! כמעט נכשלת בגזל' זה חדר לי לעצמות עד היום.
(מתוך כתבה נרחבת שתפורסם אי"ה בגליון לקראת שבת)