מאת הרב ישראל היימן
אמנם אנחנו כבר בחודש אדר, אבל את הסיפור הזה אני שומר עוד מערב סוכות לפרשת תרומה…
שוק ארבעת המינים הוא כידוע מקום המוני, חי, צבעוני ותוסס, זה מקום מצוין ללקט רגעים אנושיים נפלאים כמו זה שלפנינו, מחזה ש'מיגנט' אותי לאורך שעה ארוכה.
מבטי צד אותם, כנראה ממש דקות ספורות אחרי שהם נכנסו למתחם העמוס. אברך יקר ובר אוריין שהכירותי עימו מסתכמת ב'שלום' ברחוב ו'גוט שבעס' אחרי ערבית של ליל שבת, יחד עימו עומדים זוג גברים, אחד בשנות הארבעים לחייו ואחד שנראה צעיר ממנו בעשוריים. הזוג הזה היה לבוש כמו כל אחד שמגיע מחוץ לעולם שלנו ומתלבש לכבוד המעמד… מספיק רק להציץ לכיפות הרקומות שיושבות על פדחותיהם ולהבין את הרעיון… הם דיברו כמו בני משפחה קרובים, עד היום אנני יודע אם מדובר באֶחיו של האברך דנן או בבני דודים. השיחה שנקשרה ביניהם משכה את ליבי וגרמה לי לעסוק בצורה מוגזמת בבחירה ובבדיקה של מוצרים, אותם לא התכוונתי בכלל לקנות, תוך שמירת מרחק בטוח והעמדת פנים תמימות…
הצעיר יותר, דווקא היה נראה מוקסם. האווירה, המראות והקולות קסמו לו. הוא היה נראה מהופנט וניסה כל הזמן לשאול ולהתעניין מה זה ואיך כל דבר עובד. המבוגר יותר היה הראה סימני חוסר נוחות משתנים… הוא לא הבין למה צריך את כל הבלגאן הזה, הוא שאל כל הזמן שאלות בסגנון 'מה העבודה הזאת לכם', כשהאברך דנן מלהטט ברהיטות וברוגע שובה לב, בין שאלות התם של הצעיר ובין ההסברים אותם הוא היה צריך להנפיק למבוגר.
מה שהקסים אותי היה הרוגע שלו, הוא ענה בסבלנות על שאלות רבות שהונחתו עליו משני הכיוונים, החל מהשאלה מה זה אתרוג, ומי אמר שדווקא זה, ומה לא טוב בתפוחים או כל פרי אחר, לשאלות על החרדים – למה הם לא מתגייסים לצבא, ומה, איך הם מסתדרים עם כל כך הרבה ילדים…
שעה ארוכה הוא הסתובב שם איתם בין הדוכנים, ועסק בבחירה של ארבעת המינים מהודרים, תוך כדי ההסברים ומתן התשובות למבול השאלות שהזוג הזה התקיף אותו בהן.
בשלב מסויים, כשהוא עמל להסביר להם מה הוא מחפש שם בין העלים הירוקים של ההדס, ולמה הוא בוחן אותם כל כך הרבה זמן, כשהוא מנסה לשבר את אוזני הבחור הצעיר על ההבדל בין כשר לברכה שעולה עשרים שקלים ל'בריסקע הדסים' אותם הוא מחפש, התלונן המבוגר ורטן בפניו: "מה יש לכם אתם? למה אתה מקשה על עצמך את החיים? אם גם האלו טובים (הוא הצביע על הדלי עם ההדסים הפשוטים עליו היה כתוב 20 ₪) אז למה אתה צריך לעבוד קשה, אתה אומר שגם עם האלו אפשר לקיים את המצווה, אז למה לעבוד ולשלם יקר כל כך?"…
את ההסבר המתוק ששמעתי ממנו ברצוני להעביר כאן לקוראים הנכבדים:
בעוד ידיו מעבירות הדס אחרי הדס, ועיניו בולשות על השילוש שלהם, הוא החל להסביר להם במתק שפתַיִם: "אתם יודעים מה ההבדל בין לקיים את התורה ללשמור אותה?", שאל רטורית. "ישנה אפשרות לקיים את המצוות המחויבות בפשטות, מה שכתוב בתורה, בלי חכמות, בצורה המינימלית. זה הבסיס וזה מה שכל אחד צריך לעשות. אי אפשר להתחמק מזה, וזה נקרא לקיים את התורה. אבל יש אפשרות לשמור אותה, כביכול לגונן ולחפות עליה. את זה מקיים מי שרוצה יותר. מי שחפץ לקחת את הדברים האלו צעד אחד קדימה. לעשות מעבר ולהדר במצוות. לצורך הדוגמא, ניקח את הנושא של ההדסים בהם אנחנו עסוקים כעת, אבל זה משהו שהוא נוגע לכל שטחי החיים וקיום המצוות בכלל.
"אכן אפשר לקחת את ההדסים הפשוטים ולקיים בהם את המצווה, לעשות את המינימלי. אבל יש אפשרות לעשות הרבה יותר, להדר ולעשות גדרים וסייגים, להתרחק שבעה צעדים מהגבול הבסיסי, וככה לדעת שהבורא יתברך בוודאי יהיה מרוצה ממה שאני עושה. בזה שאני הולך רחוק, כביכול אני מראה לריבונו של עולם שאני רוצה לא רק לקיים את המצוות, אלא לשמור עליהם ולעשות אותם הכי טוב שיש. זה נוגע למצוות עשה ועוד יותר למצוות לא תעשה, שם הגדרים והחומרות מרחיקים אותי מאד מהאפשרות הנוראה של לעבור על רצונו של נותן התורה. כשאני עושה את זה לא מחמת המחוייבות, אני מראה לו יתברך שאני אוהב אותו, ומה שהוא רוצה נהפך לרצון שלי ממש.
"כשאני רוצה לקנות רכב למשל, אני לא קונה איזו גרוטאה שיש לה ארבעה גלגלים שתביא אותי ממקום למקום", הוא עבר בטבעיות לדוגמא מהחיים שלהם, "אלא משקיע גם בנוחות ובמראה של האוטו. כי זה הרצון שלי וההרגשה כשאני בא לקנות רכב, זה מימוש הרצון האישי שלי, ולכן אני עושה את זה הכי טוב שאני יכול.
"אותו דבר בקיום המצוות והתורה. אם אני עושה ומשקיע בכל מה שמסביב, שיהיה הכי טוב שאני יכול לעשות זה מראה שאני רוצה את זה, לא שאני חייב ומנסה 'להתפטר' מזה.
"זה נקרא לשמור את התורה בניגוד לאלו שרק מקיימים אותה.
"ותדעו לכם", הוא סיכם במילותיו השקטות והעוצמתיות, "אם אתה רוצה להרגיש את השראת השכינה, אם אתה רוצה שהאלוקים יהיה איתך, זה רק בדרך הזו. אם הוא יראה שאתה לא רק מקיים אלא שומר את התורה והיא נהפכת לחלק ממך, הוא ואתה נהפכים להיות אחד כי רצונו הוא רצונך, אז גם להפך, רצונך הוא רצונו!".
השיחה נמשכה עוד ועוד, עד שהוא מצא לעצמו ולהם סטים מהודרים בתכלית. הם שילמו ונבלעו באיזה רכב בדרכם החוצה.
באמצע החג פגשתי אותו ולא התאפקתי.
הבעתי בפניו את התפעלותי מהסבלנות שלו, מההסברים שלו, מהעוצמה שנשבה מכל מילה, מהשקט הפנימי בו הוא קיבל את השאלות וענה את התשובות בכזו מהירות מסחררת.
הוא חייך בענווה. לא ויתרתי לו ושאלתי אותו מאיפה לקחת את כל התשובות האלו, איך הם נשלפות לך ככה בטבעיות? בתגובה הוא סיפר על שנים של התמודדות עם משפחה שלא תמיד מבינה אותו, ונעה בתמידות בין רחמים להערכה.
"ואת הרעיון הזה של ההבדל בין לקיים את התורה ללשמור אותה," המשכתי להקשות עליו, "מאיפה לקחת? תשמע, אתה צריך להיות מרצה באיזה ארגון של חזרה בתשובה…"
"אני עוד רחוק משם", הוא המשיך בחוסר נעימות, "אבל את המקור למה ששאלת לקחתי מהרש"ר הירש בפרשת תרומה".
הוא פתח לי את מאמרו הנפלא של הרש"ר בפרשתנו על עשיית הכפורת.
מובא שם הרעיון שלכפורת היו שתי מטרות, שהאחת משלימה את השנייה. מצד אחד היא עשוייה לשמור על הארון כלומר הכפורת סוגרת ומכסה את הארון שכידוע מסמל את התורה "ונתת אל הארון את העדות", ומעליה הכרובים שהם משלימים את השמירה על התורה "סוככים בכנפיהם על הכפורת".
הרש"ר מביא שם מחז"ל, שהשמירה על התורה היא דרגה נוספת ומרוממת יותר מקיום התורה בפשטותה, זה המקור לגדרים וסייגים, שאמורים לצקת תוכן של שמירה על קיום המצוות. את זה מסמלת הכפורת עם הכרובים שעליה.
ושם, דווקא שם, יותר מכל המקומות בבית ה', בחר הבורא לשכן בפועל את שכינתו. "ונועדתי לך שם ודיברתי אליך מעל הכפורת, מבין שני הכרובים".
השמירה הגדרים והרצון לקיים ביתר שלימות את התורה והמצוות, הם הם בפועל השראת השכינה על האדם, כי כאשר האדם עושה את רצונו האישי כרצונו של הבורא ממש, במידה כנגד מידה גם רצונו יתברך הוא לעשות את רצונו ולקיים את חפצו האישי.
נפרדתי מהאברך הזה בהתפעלות, וכאמור היה שווה לשמור את הדברים האלו חצי שנה קדימה, רק בשביל התובנה הנהדרת הזו והעוצמה שמאחורי הרעיון.
לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה – זה הסוד וזו השמירה עלינו. הטובה ביותר בעולם!