נפתח במעשה שהיה בישיבה בחיפה: ראש הישיבה שהיה תלמיד חכם גדול, איש חסד, עסק גם בקירוב לבבות דרך המצוות.
בישיבה היה נער ששימש כאיש אחזקה. למרבה הצער אותו נער היה מנוער מתורה ומצוות, לא זכה לגדול בבית של שומרי תורה. ראש הישיבה היה מפציר בו חזור והפצר: "בוא, טעם קצת רוחניות. לפחות תניח תפילין פעם ביום, פעם בשבוע". הדברים לא עשו רושם. הנער בשלו , מסרב לכל צעד רוחני, ולו הקטן ביותר. עסק במלאכתו נאמנה, אך לא הסכים להתחכך עם תלמידי הישיבה אפילו כמלוא הנימה.
יום אחד, בימי ספירת העומר, החליט ראש הישיבה לשנות אסטרטגיה. לפעול בדרך אחרת. פנה אל הנער ואמר, "יודע אתה, בימים אלו מקיימים את מצוות ספירת העומר, מה דעתך לספור לפחות פעם אחת, רק תאמר כמה מילים, היום כך וכך לעומר…".
משיב הנער: "עזוב אותי לנפשי בבקשה, זה לא בשבילי. אני כאן כדי לעסוק בתחזוקה, ואת זה אני עושה בנאמנות, פעם אתה מבקש ממני להניח תפילין, עכשיו לדקלם מילים…"
אמר לו הרב: "ומה אכפת לך, תעשה פעם אחת משהו אישי, בשבילי"
אחרי נדנודים והפצרות הואיל הנער להסכים לבקשת ראש הישיבה. שמח הרב ואמר: "אמור אחרי 'היום… לעומר' כך אכן עשה הנער. אמר לו ראש הישיבה, נו. רואה אתה, לא נפלה אפילו שערה אחת משערות ראשך. לא קרה כלום…"
למחרת ניגש הרב אל הבחור בשאלה הקבועה: "שמא חפץ אתה להניח תפילין?", למרבה ההפתעה, לאחר היסוס קל ענה: "כן, רוצה אני!", מאז אותו יום המשיך הנער להניח תפילין מידי יום ביומו. בסופו של דבר, חזר בתשובה שלמה והפך ליהודי שומר תורה ומצוות למהדרין.
צריך את ההתחלה, ההמשך בוא, יבוא…
מה קרה כאן בעצם?
מה שהיה צריך היה – ההתחלה. לפסוע פסיעה קטנה לכיוון הרוחניות. ברגע שהתחיל ולו במשהו, אפילו באמירת ספירת העומר, משהו כבר התרחש בקרבו ואז מצוה גוררת מצוה.
אם נתבונן בכך, אחת המצוות הקלות ביותר ליישום הינה ספירת העומר. מי שאומר 'לשם יחוד' לוקח לו שתיים-שלוש דקות. מי שלא, כמה שניות. לדעת הרמב"ם ועוד חכמים, זו מצוה דאוריתא. לדעת ראשונים אחרים – זוהי מצוה דרבנן.
כאשר מקיימים מצוה קלה זו, הגלגלים מתחילים לנוע. ומכאן – הבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים.
תופעה מופלאה ארעה לעם ישראל. כאשר יצאו ממצרים, יצאו בחיפזון.
מדוע?
אומר האריז"ל, ישראל היו כבר במ"ט שערי טומאה. לו היו נשארים במצרים עוד שבריר שניה, היו נכנסים לשער הנ', ומשם כבר לא היו יכולים לצאת. לא היה ניתן יותר להציל. משפל המדרגה הלזה לא היתה אפשרות לעלות.
וראה זה פלא, שבוע לאחר מכן, בקריעת ים סוף, כבר "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן". תוך שבעה ימים השתנה מעמדו של עם ישראל מקצה לקצה.
וארבעים ושלושה ימים לאחר מכן, מעמד מתן תורה. עם ישראל כולו, ללא יוצא מן הכלל, לא רק גדולי וצדיקי הדור, כולם, מקטן ועד גדול, זוכים לשמוע מפי הגבורה "אנכי" ו"לא יהיה לך".
תוך חמישים יום הפכו לאנשים אחרים, למציאות אחרת, לדרגה אחרת, נסקו לגבהים מופלאים.
איזו שמחה צריכה להציף את ליבנו, על כך שיש לנו הזכות לעסוק בדברי אלוקים חיים. נצחיים שלא כקנייני הממון הארציים והבלתי יציבים. גלגל חוזר בעולם. היום האדם מצוי על מרומי קרת, ומחר עלול להיות בתחתית התהום, אין לך דבר אמיתי יותר מאשר התורה. בפרט הדברים צריכים להיאמר אל בחורי ישיבה, צעירים, בריאים, ברוך ה'. להם יש את כל היכולת להתקדם ולהתעלות.
המעלה הגדולה של המצטער על לימוד תורה
כמוהן, גם כאשר ישנם קשיים, אין הדבר פוטר מהעיסוק בתורה. שמעתי סיפור מראש ישיבת סלבודקה, הגאון רבי משה הלל הירש שליט"א: בישיבתו של החפץ חיים בראדין שרר מצב כלכלי קשה עד מאוד. עד כדי כך שלא היו מיטות, ואפילו לא מזרנים. הבחורים נאלצו לישון על הרצפה, עליה פיזרו קש כדי לרכך ולו במעט את ה'מצע'.
אגב, פעם הייתי בעיר מץ. כאשר ביקרתי בבית הכנסת הראו לי מכתב עליו מתנוססת חתימתו של החפץ חיים. במכתב מודה החפץ חיים לקהילת מץ, על תרומתה הנכבדה להחזקת הישיבה בעירו. התרגשתי עד מאוד. גם אני נוסע מידי פעם למטרות אלו. המכתב נסך בי חיזוק. הנה, גדולי ישראל וגאוני הדורות הקדישו מזמנם היקר כדי לגייס כספים עבור לומדי התורה. עוד נזכיר, כשהיה החפץ חיים כותב קבלה לתורמים שסייעו בהחזקת מוסדותיו, היה אומר, "הריני עוסק במצוה של 'עץ חיים היא למחזיקים בה'".
ובכן, כאמור, המצב בישיבה היה בכי רע. אבל, היתה לישיבה דירה בה היו מיטות מועטות. מספר בחורים בעלי נסיבות מיוחדות, זכו לישון בדירה זו. והנה הגיע ללמוד בישיבה בחור מוכשר שסבל מדלקת ראות כרונית. בקרב אנשי ההנהלה התעוררה שאלה, האם להלין את הבחור החדש על הרצפה, כשאר הבחורים, או שמא יש מקום להקל עליו מחמת נסיבותיו הרפואיות.
מה עושים כשיש שאלות הרות גורל שכאלו? "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" [דברים כו ג]. הלכו אל הכהן הגדול, החפץ חיים. שטחו את השאלה בפניו על כל צדדיה, מדובר בבחור טוב שעדיו לגדולות. הוא סובל מחולי כרוני. השינה על הרצפה תוסיף סבל על סבלו ה'רגיל'. האם יש מקום להקל עליו ולסדר לו מקום לינה בדירה. למעשה, ציפו השואלים לקבל את התשובה ההגיונית, המתבקשת. ודאי, תנו לו מקום נח, מקום שיקל על סבלו…
אבל החפץ חיים הפתיע אותם לחלוטין באמרו כדברים הללו: "אין אני יכול למנוע מהבחור את העינוג הגדול של מסירות נפש לתורה. מסירות נפש תסייע בידו בעבודת ה'. איך אוכל לקחת ממנו את הזכות הגדולה והנדירה הזו? את הדבר הזה שיכול הצעיד אותו כמה דקות קדימה?"…
אל לנו להבהל מקשיים ומנסיונות
זהו ה'קוק' של החפץ חיים, וזה צריך להיות גם ה'קוק' שלנו. לא להיבהל מקשיים. אנחנו ברוך ה' לא צריכים לישון על הרצפה. אבל קשיים יש בכל דור ודור. היצר הרע מוצא תמיד במה להכשיל ובמה להקשות. ניקח את הדוגמא המצויה. איחור לתפילות ולסדרים. אומר היצר לבחור היקר: מה כבר יקרה אם תאחר בכמה דקות בודדות? וכי העולם יחרב?
פעם שאל המשגיח, הגה"צ רבי דב יפה, בחור אחד: "מדוע אתה מאחר תדיר?" אמר לו הבחור, "אני לא יקה…" ענה לו המשגיח בפקחותו: "נאה ויאה, אם כך, מדוע אף פעם לא קורה שאתה בא כמה דקות לפני הסדר? אם אתה 'מדקדק' ו'מקפיד' לבוא תמיד דווקא באיחור, הרי שאתה יקה באיחורים…".
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות')