יעקב א. לוסטיגמן
אחרי משבר פוליטי ממושך, העם אמר את דברו ובחר בממשלת ימין שנכנסה לתפקידה עם כל המרץ וההתלהבות, והחלה לחוקק חוקים בהתאם להשקפת עולמה ולמה שהתחייבו חבריה לפני הבחירות.
חגיגה דמוקרטית.
אבל פתאום הכל התהפך. אירע דבר פלא, המונים יצאו לרחובות במחאה, ההסתדרות הכריזה על שביתה, בית המשפט איים, היועצת המשפטית החלה להערים קשיים בלי סוף, נשיא ארה"ב התקשר כדי להפעיל לחץ פיזי בלתי מתון, ו… התוכנית החגיגית נגוזה, לפחות לעת עתה, למרות שהעם בחר אחרת, ולמרות שהממשלה מחזיקה לכאורה בכל הסמכויות הנדרשות כדי לממש את חזונה ואת הבטחותיה.
הקורא הנאמן של 'הפותח', בוודאי מרים עכשיו גבה בפליאה עצומה. מה קרה להם? לחברי צוות 'הפותח'. פוליטיקה? ב'הפותח'? ועוד בימי חול המועד, ערב שביעי של פסח?
תכתוב על שירת הים, תתאר לנו את קריעת ים סוף, תן לנו כמה ווארטים מעניינים ומשובבי נפש על ביזת הים… מי שרוצה לקרוא מאמרים פוליטיים, לא חסרים לו מקומות אחרים כדי להיחשף אליהם!
ובכן, לא טעיתם, וגם אנחנו לא טעינו. לא מדובר כאן במאמר פוליטי, אלא במאמר שכל כולו עיסוק במצווה מאוד מאוד חשובה, ועל כך בשורות הבאות:
ישנו לילה אחד בשנה שבו אנחנו מצווים במצוות 'והגדת לבנך', הלא הוא ליל הסדר. לילה זה כמובן חלף עבר, ונזכה לחגוג אותו בשנית רק בשנה הבאה, ולאכול מן הזבחים ומן הפסחים, אמן.
לנוכח האמור אולי באמת זה לא הזמן המתאים לעסוק במצווה הזאת, אבל בכל זאת, מה לעשות שלפעמים המחשבות והתובנות המעניינות מגיעות דווקא בשעת מעשה? שנכלא אותן עד השנה הבאה? זה קשה מאוד, אבל למזלנו, התובנה שלנו, נוגעת לא רק למצוות 'והגדת לבנך', אלא גם למצוות 'ולימדתם אותם את בניכם".
ועכשיו נגיע לעיקר שאותו רצינו להעביר:
איך קרה שמתנגדי הרפורמה המשפטית הצליחו לקבור אותה בקבורת חמור, או לפחות לדחות אותה למועד אחר?
התשובה היא מאוד פשוטה: זה עניין של 'נרטיב'. כלומר, סיפור. לכל אחד יש את ה'נרטיב' שלו, את הגרסה שלו ואת האופן שבו הוא רואה את הדברים, ומי שהתקשורת נמצאת בצד שלו, חזקה עליו שהוא יהיה המנצח. כי הוא זה שקובע את הנרטיב.
בזמן שאנחנו דיברנו על 'רפורמה משפטית', ברוב כלי התקשורת בישראל כינו אותה 'הפיכה משפטית'. כשאנחנו דיברנו על שיטת בחירה הוגנת יותר של שופטים, אזרחי ישראל שמעו על 'פוליטיזציה של מערכת המשפט'. כשאצלנו דובר על 'פסקת ההתגברות' שבסך הכל מעוניינת לאפשר לכנסת לחוקק לחוקים גם אם הם לא תואמים באופן מלא את השקפת עולמם של השופטים, הם שמעו בתקשורת על "ניסיון לבצע קיצוץ דרמטי בסמכויות בית המשפט", ועל "החלשת כוחו של בית המשפט".
וזה עבד. הסיסמאות הללו הרי מנוגדות למציאות, אבל זה לא משנה, מאחר וכל הגישה הזאת הוצגה בצורה כל כך ברורה ומובנת מאליה שהם הצודקים והצד שכנגד הוא הטועה, חלקים נרחבים מהציבור פשוט 'קנו' את זה, ומאמינים בכך בכל ליבם.
למה זה עבד? כי הם עמדו לאבד את כל הכוח שלהם, הם הרגישו שהם עומדים להיפרד בניגוד מוחלט לרצונם ממושכות השלטון וההנהגה, ולכן הם נאבקו בשיניים וציפורניים, בחירוף נפש הם הימרו על כל הקופה, וגם ניצחו, לפחות לעת עתה.
ומכאן נגיע למצוות 'והגדת לבנך' או ל'ולימדתם את בניכם'. זה לא רק עניין של לספר את הסיפור או ללמד את הילד כיצד צריך להתנהג. זה תלוי בעיקר באיך אתה מספר את זה, איך אתה מלמד אותו.
האם הלימוד הוא יבש וחדגוני, משעמם ואפרורי, או שהוא מגיע מתוך זעקה פנימית ולהט אמיתי? כשאתה מספר לילד שלך על זה שאם לא היינו נגאלים ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים – אתה באמת מרגיש ככה? או שאתה מקריא את מה שכתוב בהגדה? אם אתה תרגיש את זה באמת, גם הילדים שלך ירגישו את זה, אם אתה תתלהב, גם הם יתלהבו, אם אתה תתרגש, גם הם יתרגשו, כי הצורה שבה אתה מציג את הסיפור, היא זאת שקובעת עד כמה הוא יחדור לעומק הלב של השומעים.
כשאתה אומר לבן שלך שאסור לחלל שבת, אתה מעדכן אותו במידע טכני, או שאתה רועד מפחד בכל פעם שחלילה וחס כמעט ונכשלת בחילול שבת בשוגג? אם אתה נבהל, גם הילד שלך ירעד ויפחד שלא להיכשל באיסורי שבת, אבל אם אתה מעדכן אותו, העדכון הזה יהיה מונח אצלו באותו מקום שבו נמצאים כל העדכונים האחרים, כמו למשל תוצאות הבחירות האחרונות, או הידיעה על כך שצמר עיזים מתאים לייצור שקים וצמר רחלים מתאים לסריגת סוודרים מחממים.