לייזר רוט
אחד מגבאי הצדקה המפורסמים בירושלים ובסביבתה, הוא ללא ספק מיודענו הרה"ח רבי יוחנן בריזל, שבאחרונה הבאנו כמה וכמה שיחות שקיימנו איתו, ופרסמנו כאן ב'לקראת שבת'.
כמובן שלכבוד פרשת תרומה העוסקת בעניין של נתינת צדקה להקמת המשכן, פנינו לשוחח עמו, והוא נענה על אתר עם ווארט אופייני לגבאי צדקה:
"הרעיון הזה שאני רוצה לומר כתוב בכמה וכמה ספרים. איך מתחילה הפרשה שלנו? 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה', וכולם שואלים: הרי היה צריך להיות כתוב 'וייתנו לי תרומה'.
"תשובות רבות יש לשאלה הזאת, אבל הנוגעת לעניין שעליו אני רוצה לדבר היום, היא התשובה שכשיהודי נותן צדקה, הוא לא רק נותן לאחרים אלא גם לוקח לעצמו.
"כי הנתינה היא בעצם לקיחה, ככל שתיתן יותר צדקה, כך הקב"ה ישפיע עליך יותר טובה וברכה, וגם פרנסה ברווח. אתה נותן קצת כסף ומקבל בחזרה מצווה גדולה, נחת, שמחה, הצלחה וגם את הכסף עצמו, אז זה נקרא לתת או לקחת???
"אפשר לדבר רבות על העניין הזה של לזכות יהודים במצוות צדקה, וכבר אמרו חז"ל הקדושים 'גדול המעשה יותר מן העושה', כי מי שגורם לשני לקיים מצווה, בעצם מעניק לו מתנה עצומה, אבל אני הרי לא רוצה להאריך עם ווארטים ועם רעיונות פילוסופיים, אנחנו דוגלים בשיטה ש'לא המדרש עיקר אלא המעשה', ולכן אני אספר סיפור שקרה איתי ממש בתקופה האחרונה, באוקראינה הקפואה.
"בשנים האחרונות התמודדה רעייתי המנוחה ע"ה, מרת בת שבע בת רבי משה חיים ע"ה, עם מחלה קשה לא עליכם ולא עלינו. באותה העת התחלתי להשקיע רבות בפיתוח נושא העלייה לציונו של הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זיע"א, בעיירה סאסוב, השוכנת במרחק לא גדול מהעיר לעמברג, הלא היא לבוב שבמערב אוקראינה. ההילולא של הרבי ר' משה לייב היא בד' שבט, ובשנים האחרונות התחלתי לארגן שם גנרטורים, הקמתי אוהל ארעי בכל פעם מחדש, בסמוך לבית החיים בו שוכן האוהל של הרבי ר' משה לייב, הבאתי לשם אוכל, שתיה חמה וקרה, והיינו עושים שם סעודת יארצייט.
"בשנה האחרונה לחייה של רעייתי ע"ה, הבטחתי לעשות גם בשנה הבאה, וכך יצא שהשנה נסעתי לאוקראינה כדי לקיים את ההבטחה שלי.
"כמובן שאוקראינה נמצאת עכשיו במצב מלחמה, וזה לא כל כך פשוט, אבל בכל זאת, יש לי הרי הרבה ידידים ומכרים שם, כי במשך שנים הייתי מאוד פעיל באוקראינה, כך שלא התקשיתי להשיג מה שצריך, במיוחד שהאזור הזה של אוקראינה מרוחק מאוד מהחזית והחיים בו נמשכים כמעט כתקנם, למעט הפגיעה המשמעותית שפגעו הרוסים ברשת החשמל, דבר שמשפיע על התושבים.
"בעיקרון חוקי החירום של אוקראינה קובעים, שהחל מהשעה 11:00 בלילה ועד 5:00 בבוקר אסור לשהות בחוץ, אבל אני חשבתי שהרי בית הקברות במקום שומם, מי יראה בכלל שעשינו שם אירוע, מה גם שהם לא כל כך אוכפים את החוק הזה במקומות המרוחקים מהחזית, כך שלא תהיה בעיה גדולה.
"הקמנו שם אוהל גדול, הבאנו גנרטורים לחימום ולתאורה, ומאחר ובשנים הקודמות העירו לי שהגישה לציון חשוכה, שמתי הפעם פרוז'קטור רב עוצמה שיאיר את שביל הגישה לציון.
"הבאנו מוזיקה, הבאנו כיבוד לציבור הבאים, אוכל מבושל לסעודה, עמדת שתייה חמה וקרה, ויהודים מכל האזור באו להשתתף בהילולא, לצד לא מעט שבאו מפולין להתפלל על הציון ביום ההילולא.
"והנה פתאום מגיעה ניידת משטרה. שני שוטרים אוקראינים חמורי סבר יורדים, אחד נראה בכיר יותר, אולי קצין. הם שואלים באוקראינית מי כאן בעל הבית, וכולם מצביעים עלי.
"אני מיד הבנתי שאני בצרות. הרי כל העסק פה הוא מנוגד לחוק, השעה 11:00 בלילה כבר עברה, העוצר הלילי שהוטל על אוקראינה מאז תחילת המלחמה כבר בעיצומו, ואני, לא רק שאני נמצא בחוץ, אלא שעוד ארגנתי פה מסיבה קולנית ורועשת, בתקווה שהמשטרה לא תשים לב…
"אבל לא הייתי צריך לחשוב שנייה מה עלי לעשות. ראיתי שהשוטרים משפשפים את כפות הידיים שלהם, קר להם! אני לא מאשים אותם, מזג האוויר פה באמת קפוא מאוד.
"אמרתי להם באוקראינית: 'בואו אחים יקרים, כנסו לאוהל, קודם כל תשתו משהו חם, תאכלו קצת טשולנט יהודי מהביל שיחמם אתכם, אחר כך נדבר על עניינים של חוק וסדר, מה אתם אומרים?'
"כמובן שהוספתי כמה פעמים את הביטוי 'סלאבה אוקראינה', שעכשיו תופס באוקראינה חזק כביטוי לאחדות העם האוקראיני נגד הכובש הרוסי.
"עוד לפני שהם הספיקו לענות לי, אני כבר כרכתי את ידי סביב צוואריהם ומשכתי אותם אל האוהל המחומם, החבר'ה שם הבינו מיד את המוטל עליהם, הגישו להם מרק חם, צלחת טשולנט, נתנו להם קוגל ואפילו געפילטע פיש, שמשום מה האוקראינים הגויים מאוד מאוד אוהבים לאכול אותו, אני מיד הצעתי להם קפה, תה שוקו, ואפילו קרצתי בעיני ואמרתי שיש גם וודקה, אבל הם בתפקיד, אז אולי ייקחו בקבוק שיהיה להם לאחר שיסיימו את המשמרת…
"השניים באו קשוחים וחמוצי פנים, אבל הם לא יכלו לעמוד בפני מתקפת החיוכים שלי ושל שאר העוסקים במלאכה, ובתוך זמן קצר הם כבר הפכו לחברים שלנו. אחרי שהם אכלו ושבעו וגם שתו קצת וודקה, הם חייכו חיוך רחב ועמדו לצאת ולחזור לעבודתם…
"הבכיר מביניהם רק אמר לי, שהוא מבקש שאכבה את הפרוז'קטור הגדול שמאיר את שביל הגישה החיצוני: 'רואים את זה למרחקים גדולים, לא כדאי להוציא לאנשים את העיניים, אנחנו עכשיו בזמן חירום'…
"ואז הוא הוסיף לי עוד משפט אחד: 'אתה יודע למה אני מאשר לך את זה? כי אני יהודי! ראיתי איזו הכנסת אורחים עשיתם לי, איזה יופי נתתם לי לאכול בלי שאתם מכירים ויודעים מי אני, וזה ריגש אותי, ואני גם יודע ש'הרבי משה לייב' היה צדיק גדול, שהזכות שלו תגן עלי ועל כל אוקראינה'…".
"קרה אסון, התארסתי"
עכשיו אני רוצה לשאול אתכם שאלה: מה היה קורה אם במקום לחייך ולשמוח ולחבק, היינו עובדים בשיטה אחרת. אם היינו מתחילים להתחנן בפני השוטר שירחם עלינו, ויאפשר לנו להמשיך את הסעודה החגיגית, מה הסיכוי שהוא היה מסכים?
לדעתי הסיכוי היה נמוך מאוד. למה? כי שוטרים רגילים לשמוע אנשים מתחננים אליהם שיוותרו להם על הקנס או הדו"ח, ושלא יעצרו אותם למרות שהם פרצו לחנות וגנבו בקבוק וודקה. זאת העבודה שלהם, להקשיח את הלב ולא להיכנע לתחנונים.
אבל כשבא מישהו ומחייך אליהם, מחבק אותם ונותן להם טפיחה על השכם, זה הרבה יותר קשה לעמוד בפניו.
את זה אני אומר גם לגבאי צדקה… לא פעם אני רואה שמגיע חתן לבית כנסת, הוא נעמד על המדרגות של ארון הקודש ומתחיל ליילל: "הצילו! אני חתן! אני מסכן! קרה אסון! אני עומד להתחתן! לאבא שלי אין כסף, לא קנו לי בגדים, חסרות לי ההוצאות המינימליות. אוי אוי אוי. תעזרו לי!".
כמובן שעם ישראל רחמנים בני רחמנים, הלב נקרע כשרואים אדם בוכה, מתאמצים ונותנים לו כמה שקלים למרות שזה לא קל לאף אחד, כשהיוקר מאמיר והחיים הולכים ונעשים יותר ויותר יקרים.
אבל אני רוצה לשאול אתכם שאלה: תארו לעצמכם שהחתן הזה נעמד ליד הבימה, נותן שתי דפיקות חזקות, מחייך חיוך רחב ואומר: "היי, יהודים יקרים, תגידו לי מזל טוב. ברוך ה' אני עומד להתחתן, איזה יופי. הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו עזר למצוא את השידוך המתאים עבורי, ואנחנו הולכים להקים בית כשר ונאמן בישראל. האמת שאני ממש רוצה לצאת בריקוד מרוב שמחה אבל לא נעים לי לרקוד לבד…
"בהזדמנות זו גם אספר לכם שלמרות השמחה הגדולה, יש כמה דברים שמעיבים עליה. למשל זה שעדיין אין לנו כסף לשלם את הוצאות החתונה, אני אשמח מאוד אם תעזרו לי כל אחד כפי יכולתו, ושהקב"ה ישלם לכם פי שבעים ושבעה בשמחות אצלכם בקרוב".
תגידו לי… מי יקבל יותר כסף, החתן הבכיין או החתן הרקדן?
אני מבטיח לכם שהחתן השני יוכל לקבל כפול, ואף יותר מכפול, מהחתן הראשון. למה? כי השמחה היא מדבקת, היא פותחת את הלב, היא גורמת לאנשים לרצות להשפיע טוב על השני, אם אתה תעשה בבית הכנסת אווירה של שמחה, כולם לא רק שיסכימו לתרום לך, הם ירדפו אחריך כדי לתת לך.
אבל זה צריך לבוא מהלב. אי אפשר לעשות הצגות. אם מישהו מחייך חיוך מאולץ, מסתכלים עליו כמו על מי שנתבלעה חכמתו חלילה. השמחה צריכה לפרוץ מהלב פנימה, רק ככה היא חודרת ללבבות של האנשים שמסביב.
זה נכון, אגב, גם לגבי שוטרים אוקראיניים או ישראלים או בכל משטרה אחרת. אם הטפיחה על השכם היא מאולצת, השוטר לא יתרגש ממנה, ההיפך, הוא עוד עלול להחשיב אותה כ'תקיפת שוטר'. היא צריכה לבוא מפנים, זה צריך להיות אמיתי, אחרת זה לא יעבוד…
לקחת ובעיקר לתת
נחזור לעניין של צדקה, ואני רוצה לומר לכם דבר חשוב. מי שנותן צדקה, מרגיש טוב עם זה. לתת צדקה זה משמח את הלב, ומי ששמח נותן עוד צדקה. זה כמו גלגל חוזר.
אני קיבלתי על עצמי דבר מאוד חשוב: כשהתחלתי לעסוק בנושא הזה של איסוף כספי צדקה, למען מטרות צדקה שונות שאני רואה צורך לסייע להן, קיבלתי על עצמי לתת ברכה לכל מי שתורם לי. אין דבר כזה שיהודי תורם לי כסף ואני לא מברך אותו. אני לפחות משתדל.
ומה עם מי שלא תורם? ובכן, מי שלא תורם מקבל ממני ברכה כפולה ומכופלת. אני מתאמץ לברך אותו ביתר שאת.
ואני אסביר גם למה: למה יהודי לא נותן צדקה? יש שתי אפשרויות: או שאין לו כסף רח"ל, או שהוא שיש לו כסף והוא לא רוצה לתרום.
אם מדובר כאן ביהודי שאין לו כסף, וכי בגלל שאין לו כסף הוא צריך להפסיד ברכה? חלילה וחלילה. אדרבה, אם היתה לי אפשרות אולי הייתי בודק אם לא צריכים לאסוף גם עבורו ולעזור לו. אבל אני הרי לא יכול לעזור לכל העולם, אז לפחות אני מברך אותו מעומק הלב, נותן לו הרגשה טובה.
ואם מדובר ביהודי שיש לו כסף, אבל חלילה הוא לא רוצה לתרום צדקה, אז בוודאי שצריכים לחייך אליו ולברך אותו. למה הוא לא רוצה לתת צדקה? כי הוא חסום רגשית, הוא לא מסוגל לתת, הוא נמצא במצוקה, יש לו בעיה.
איך פותרים את הבעיה הזאת? עם חיוכים, הרבה חיוכים, הרבה ברכות. כמה שיותר.
כבר סיפרתי לכם פעם, שהיה איזה בית כנסת שבו אנשים לא תרמו לי כסף, הייתי מסתובב בין כל המתפללים ויוצא עם פחות משני שקלים. ולא מדובר באנשים עניים, הם באים לבית הכנסת עם מכוניות ששוות מאות אלפי שקלים כל אחת.
אני החלטתי שאני 'כובש' את בית הכנסת הזה. באתי עוד פעם ועוד פעם, במשך כמה וכמה פעמים יצאתי משם בלי שקל כמעט, אבל לא התייאשתי, באתי, עשיתי שם 'שמייח', בירכתי אותם מכל הלב, טפחתי להם על השכם, נתתי להם מחמאות בירכתי אותם בכל הברכות הכתובות בתורה, פעם ועוד פעם, עד שהם נפתחו, היום הם נותנים בלי עין הרע, לא רק לי, אלא גם לגבאי צדקה אחרים שמגיעים לשם… הצלחתי לרפא אותם קצת עם המחמאות והברכות, וכשהם נתנו צדקה, הצדקה ריפאה אותם הרבה מאוד, כי הם חשבו שהם נותנים, אבל האמת היא שהם בעיקר לקחו, הם הפכו להיות אנשים יותר שמחים, כל האווירה בבית הכנסת שלהם, נהייתה הרבה יותר נחמדה ונעימה, הם בעצמם הודו לי שאני הפכתי את בית הכנסת שלהם למקום שנחמד ונעים להיכנס אליו, אפילו אם זה רק לתפילת מנחה באמצע השבוע…
אשר ידבנו לבו
פעמים רבות, אנשים ניגשים אלי, אחרי שאני מסיים את הסיבוב בבית הכנסת שלהם, ואומרים לי: "ר' יוחנן, תשמע, אנחנו שמחים שאתה מגיע לכאן. אחרי שרואים אותך בבוקר, כל היום שלנו נראה אחרת, אתה מכניס שמחה בלבבות, אני מבקשים שתבוא יותר".
על פניו, אני מגיע כדי לקחת מהם, לבקש מהם שיתרמו לי כסף, לא משנה שהכסף לא נועד לשימוש האישי שלי, אבל עדיין אני נמצא לכאורה בעמדת המקבל והם בעמדת הנותן. אבל בפועל, המצב הוא ההפוך, הם רוצים שאני אבוא יותר, כלומר, הם מקבלים ממני.
על זה בדיוק אומרת התורה "ויקחו לי תרומה", כשאתה נותן תרומה, אתה בעצם לוקח, כי הקב"ה הרי לא חסר לו כסף וזהב, הוא לא צריך את העזרה שלנו כדי לממן את העניים ואת בניית בתי הכנסת, הסיבה שהוא יצר את המחסור בכסף בעולם, כדי שלנו תהיה אפשרות לתת, ובעצם לקחת.
המסר הזה הוא כפול, זה גם לנותני הצדקה: תתחזקו בנתינה, תתנו עם כל הלב, כי בעצם אתם לוקחים.
וזה גם מסר לגבאי הצדקה: תבואו עם שמחה, עם חיוך, אל תרגישו מסכנים, אתם באים לתת! לא לקחת! וכשנותנים צריכים לתת בשמחה, אז תזכו יהודים עם חיוך, עם שמחה, עם מילים טובות וברכות לרוב.
ונסיים בעוד ווארט אחד קטן על אותו הפסוק. כמו שאמרנו שכשאדם נותן צדקה, זה עושה לו טוב על הלב, זה גורם לו לתת לאחר מכן צדקה פעם נוספת, וזה רמוז בפסוק הנ"ל: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש", ואחר שלקחת ממנו תרומה, הוא כבר הופך בעצמו ל"אשר ידבנו לבו", הלב שלו נהיה נדיב יותר, שמח יותר ומלא סיפוק!