אליעזר (לייזר) רוט
רבים שואלים מה ההבדל בדיוק בין החכם לרשע, איפה ראינו את ההבדל ביניהם בפסוקים, ומדוע צריך האדם להקהות את שיניו של בנו הרשע, אם חלילה יש לו בן כזה, ובמקום לקרב אותו לעבודת ה' צריך האבא לכאורה לזרוק אותו חלילה וחלילה, וכי כך אנחנו רוצים לחנך את הילדים שלנו?
השאלות רבות מספור, ומספר התשובות עוד גדול יותר ממספר השאלות…
שוחחנו עם הגאון רבי שמואל בקר שליט"א מגיד שיעור ב'תלמוד ירושלמי' בקו השיעורים של 'דרשו', ומרביץ תורה מזה רבות בשנים, וקיבלנו תשובות מיוחדות.
"בעל ההגדה מסביר מהיכן לומדים שאחד מארבעת הבנים הוא רשע, משום שעליו נאמר "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם". לכם ולא לו… לכאורה זה גם מה שאומר החכם: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה"א.. אתכם!". אולי גם כן נאמר אתכם ולא אותו?
מעשה היה אחד מגדולי ישראל, אם איני טועה היה זה הגר"ח סולובייצ'יק זצ"ל, שפעם הגיע אליו יהודי מכת ה'משכילים', ואמר לרב שיש לו קושיות חזקות מאוד באמונה, ולכן הוא אינו מקיים את מצוות התורה רח"ל, עד שיבוא מישהו ויתרץ את השאלות הללו.
שאל אותו רבי חיים מבריסק, אמור לי בבקשה את האמת, האם קודם היו לך ספקות באמונה ורק אז התחלת לפרוק עול תורה ומצוות, או שקודם התחלת לפרוק עול בגלל תאוותיך, ורק לאחר מכן באו הספיקות באמונה.
הודה אותו 'משכיל' על האמת, ואמר שאכן, הוא פרק עול תורה ואז 'נפקחו עיניו' כביכול לשאול את השאלות באמונה.
ענה לו רבי חיים, אם כן איני יכול לענות לך, כי אתה לא שואל שאלות, אתה מתרץ תירוצים! אתה רוצה ללכת שולל אחר תאוות ליבך, ואתה שואל את עצמך איך אפשר להתנהג כך נגד רצון הבורא ונגד מצוות התורה הקדושה, ואז אתה מתרץ את השאלה הזאת על ידי זה, שכביכול יש לך 'ספיקות באמונה'. על תירוצים אני לא יכול לענות תשובות…
זה בעצם גם מה שקורה עם הבן הרשע בהגדה: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם". הוא אומר, הוא לא שואל. לעומת זאת על הבן החכם כתוב: "והיה כי ישאלך בנך מחר".
**
הבדל מהותי נוסף בין הבן החכם לבין הבן הרשע, הוא בעיתוי של השאלה. מתי מתלונן הרשע? כשהוא רואה את אביו ואמו מתחילים להתאמץ בקיום מצוות הפסח, הוא מיד קופץ עם ההתרסה שלו. מה העבודה הזאת לכם, למה אתם מתאמצים כל כך, בואו, שבו על הספה לנוח כמוני, חבל שאתם מתאמצים.
ואילו הבן החכם, מתי הוא שואל? "והיה כי ישאלך בנך מחר". כלומר קודם כל הוא מקיים את כל מצוות הפסח יחד עם אביו. הוא אוכל את קרבן הפסח, אוכל את המצוות, הוא אוכל גם מרור למרות שהוא צורב את פיו וגורם לעיניו לדמוע, הוא לא מחסיר אף פרט מכל מצוות הפסח, ורק למחרת, אחרי שקיים את כל המצוות, הוא שואל: "מה העדות והחוקים והמשפטים", כלומר הוא מבקש להבין, הוא צמא למידע, מעוניין להבין גם את טעם המצווה ואת כל פרטיה ודקדוקיה, אבל מתוך קבלת עול מצוות, ולא בגלל שהוא רוצה לפרוק עול חלילה וחס.
זה בעצם הסוד של מלאכי השרת, מי גילה רז זה לבני. ממש בחינה של 'נעשה ונשמע'. קודם מקיימים את כל מצוות הפסח, ורק למחרת מבקשים הסבר.
ועכשיו לשאלה: האם הדרך היא להרחיק את הבן הפחות צדיק ולזרוק אותו החוצה? והתשובה היא חלילה וחלילה. כשההגדה אומרת "אף אתה הקהה את שיניו", אין הכוונה להכותו באגרוף בשיניים שלו.
כולנו יודעים שיש סכין חדה ויש סכין קהה. מה זה אומר סכין קהה? שהלהב שלה אינו חד, החדות שלה נשחקה, הסכין צריכה השחזה כדי שנוכל לחתוך שוב באמצעותה.
זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות לבן הרשע, להקהות את הרשעות שלו! שתהיה פחות חדה ופחות עוקצנית. להקהות לו את השיניים כדי שיתבייש להתריס כך, כדי שיתחיל להתעניין למה באמת צריכים לאכול מצה ומרור, מדוע ציוותה התורה על אכילת קרבן פסח, ולהסביר לו במתק שפה ובשיח נעים, אילו היה שם, לא היה נגאל בצורת ההתנהגות הזאת. נגאלנו משם רק כדי לקיים את ה'עבודה הזאת', שעליה הוא מתלונן. זה היה תנאי קודם למעשה.
אם נצליח להקהות את שיניו של הבן הרשע, אולי הוא לא יהיה כל כך רשע, ההתרסה שלו תלך ותתפוגג, ואולי בשנה הבאה, הוא כבר לא יהיה הבן הרשע של ליל הסדר…
**
בהקשר זה של יציאה מעבדות לחירות, רצוני לחדד נקודה מסוימת. הרי הקב"ה הוציא אותנו ממצרים ועכשיו קירבנו המקום ל… עבודתו. היינו עבדים ונשארנו עבדים, אלא שלפני יציאת מצרים היינו עבדי פרעה, ולאחר יציאת מצרים הרי אנו עבדים למקום ברוך הוא.
ידוע המאמר של רבי יהודה הלוי גם שעבדי הזמן עבדי עבדים הם, רק מי שזוכה להיות עבד ה', הוא לבד חופשי, כי העבדות לבורא העולם, היא החופש האמיתי.
מה זה בעצם 'עבדי הזמן'? זה מי שמכורים לענייני העולם הזה, אם זה סיגריות או אלכוהול או קפה, או כל התמכרות אחרת. יש אנשים שמכורים לעבודה, אנשים שרצים אחרי הכסף בהיסטריה, כל הזמן רוצים להשיג בית יותר יפה, רכב יותר נוצץ וכו'.
ויש מי שהוא עבד ה', הוא מכור ללימוד התורה. הוא רץ והם רצים, אבל הוא רץ לחיים העולם הבא, ואילו הם… הם דומים לאותו עבד נרצע שאוזנו שמעה על הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך ומכר את עצמו לעבד לאדם אחר, הפך לעבד עבדים.
מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל נסע פעם לאיסוף כספים עבור הישיבה. הוא השתתף באירוע מיוחד שנערך לכבוד התורמים, והמנחה שם רצה להסביר לנוכחים עד כמה חשובה לו התורה וכמה הוא היה צריך להתאמץ כדי לסגור את הגמרא ולבוא לבקש כסף. אמר המנחה לנוכחים שאצל רבי ברוך בער, התורה היא ממש כמו חמצן… שמע זאת רבי ברוך בער, הוא דפק על השולחן וביקש לתקן את דברי המנחה: "התורה היא לא 'כמו חמצן', אמר, התורה היא החמצן בעצמו! אני לא יכול לחיות בלעדיה!"…
כעין זה זכיתי לראות גם אצל מורי ורבי, רבן של כל ישראל, רבינו שר התורה זיע"א, שבחג הסוכות תשפ"א נדבק בנגיף הקורונה, ונחלה מאוד. הרבי היה אז בגיל מאוד מתקדם, גופו החלוש כמעט כרע תחת המחלה, רופאיו ומקורביו כבר חששו מפני הנורא מכל. למעשה הוא החלים מהנגיף בחסד ה' עלינו, וזכינו לצעוד לאורו עוד שנה וחצי נוספות בדרך נס של ממש.
מנהגו של מרן זצ"ל היה לסיים חצי ש"ס בחג הסוכות, וחצי ש"ס בערב פסח. הוא היה לומד כל שנה את הש"ס הבבלי והש"ס הירושלמי, לצד עוד לימודים רבים אחרים שהיו לו. אני הקטן מנסה לצעוד בעקבי אבירים, ובחמלת ה' עלי אני זוכה לסיים את הש"ס הבבלי והירושלמי אחת לשנתיים, מדי שנה אני עורך בשמחת תורה, בקהילה שלי, סיום הש"ס. שנה אחת אני עושה סיום על הש"ס הבבלי ושנה אחת על הש"ס הירושלמי, ומי ייתן והקב"ה יזכה אותי להגיע לדרגה שאוכל לסיים את שניהם כל שנה. בינתיים אני רחוק מאוד מכך.
מאחר ובאותה שנה היה הרבי חלוש מאוד, ולא היה בכוחו לעשות את הסיומים, הוא ביקש ממקורביו שיביאו לו משהו להחיות את נפשו. "תקראו לבקר מירושלים", הוא אמר להם, "שיעשה פה סיום הש"ס בסוכות…".
אני קיבלתי הודעה, מרן שר התורה רוצה שתבוא לביתו כדי לסיים אצלו את הש"ס. באותה שנה עמדתי לסיים את הש"ס הבבלי, וכשקיבלתי כזאת בקשה, כמובן שהגברתי את קצב הלימוד של הדפים האחרונים כדי לסיים כמה ימים לפני שמחת תורה, בחול המועד סוכות.
עוד אמרו לי, שמרן מבקש אם אוכל גם לסיים את מסכת ברכות פעם נוספת. הוא ראה בלימוד של מסכת ברכות סגולה לרפואה. היו לו סגולות רבות שהיה נותן כידוע, איש איש כמשפטו, אבל לימוד מסכת ברכות היה אצלו אחת הסגולות הנפוצות, ובאותה העת הוא ביקש שילמדו עבורו את מסכת ברכות, כדי שתעמוד לו הזכות לרפואה. אז עשינו עוד 'קוועטש' קטן, ולמדתי במהירות את כל מסכת ברכות, כדי שאוכל לסיים אותה פעם נוספת.
**
הבעיה היתה שבאותם ימים הארץ כולה היתה סגורה ומסוגרת. סגר על סגר הוסגרנו, תחבורה ציבורית בכלל לא היתה בנמצא, ואני אין לי רכב משלי, וגם לא היה לי מי שייקח אותי, ולכן אמרתי לאנשי ביתו של מרן שר התורה שאני מאוד רוצה לבוא לסיום אבל אין לי איך. הם אמרו לי שזאת לא בעיה, יסדרו לי נהג, ואכן כך היה, סידרו לי נהג עם אישורים כראוי, וכך הגענו לבני ברק בחול המועד.
קהל רב גדש את הרחבה שלפני בית מרן זצ"ל. אני עצמי הורשיתי להיכנס אל הבית, אל החדר שבו עשיתי סיומים רבים יחד עם ארגון 'ישיבה על קברו', שבו אני נבחן יום יום על מסלולים רבים בחמלת ה' עלי, וכמובן שהייתי שם במאות הזדמנויות אחרות כתלמיד בפני רבו, גאון הגאונים.
תמיד הייתי אומר שם, שמילא מרן עצמו אינו תופס מקום, שהרי אמרו חז"ל שמקום האורן אינו מן המידה, אבל הקהל הרב שהתכנס בחדר הזה באירועים הללו, זה היה מדהים לראות איך מאות אנשים יכולים להידחס בכזה חדר קטן. יכולת לעמוד שם, להרים את הרגליים ולהישאר תלוי ועומד מרוב הדוחק שהיה שם.
אני נכנסתי, מיהרתי לגשת למרן שר התורה ולהתיישב לידו, הכי קרוב שאפשר… בני המשפחה הסתכלו עלי כמי שנשתבשה עליו דעתו רחמנא ליצלן, "קורונה!", הם נזפו בי, "תתרחק שלא תידבק". אז שמעתי לקולם והתרחקתי שני מטרים כשיעור חזון איש, כדי שלא לחרוג מהתקנה שתיקנו ראשונים, וכך התפללו תפילת ערבית.
לאחר התפילה יצאנו למעמד הסיום. מרן זצ"ל ישב מאחורי מחיצת זכוכית, בני המשפחה וכמה ראשי ישיבות, ותלמידיו הקרובים של הרב ישבו ברמפה שהיתה בנויה קצת יותר למטה, וגם אני זכיתי להיות שם, וקהל עצום מילא את הרחבה כדי להיות נוכח במעמד, ושם עשיתי את סיום הש"ס ואת הסיום על מסכת ברכות לרפואתו של מרן זצ"ל. הרגשתי כמו חתן תורה וחתן בראשית גם יחד, כי גם התחלתי את הש"ס בלימוד מסכת ברכות וגם סיימתי את הש"ס.
כיבדו אותי לשאת דברים, ובאותו מעמד, עלה בדעתי לי ווארט יפה מאוד, בהשראתו של מרן שר התורה ומכוחו הגדול בתורה.
הש"ס הבבלי מסתיים במימרא: "תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". זה הסיום רק בש"ס הבבלי, לא בירושלמי. בסיום מסכת ברכות, גם בבבלי וגם בירושלמי, מסתיימת הגמרא במימרא: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא… תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
האמת שזה צריך ביאור. יש בש"ס אלפי מימרות. למה בחרו לקבוע בסדר התפילה דווקא את שתי המימרות הללו בסוף אמירת 'פיטום הקטורת' שלאחר תפילת שחרית. למה לא כתוב שם "אמר רב הונא כיון עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר?" או "אמר ר' אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדין". למה דווקא את שתי המימרות הללו מסוף מסכת ברכות ומסוף מסכת נדה?
התשובה היא שיהודי בא לבית הכנסת הוא מתפלל שיזכה ללמוד תורה. הוא מודה לקב"ה שנתן לנו את התורה, "אשר בחר בנו.. ונתן לנו את תורתו". "ברוך אתה… נותן התורה". "והערב נא את דברי תורתך", "ברוך אתה… המלמד תורה לעמו ישראל", "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל… את כל דברי תלמוד תורתך", "והאר עינינו בתורתך", "השיבנו אבינו לתורתך", "ותן חלקינו בתורתך".
נפלא מאוד. יהודי מתפלל ובמה הוא עוסק כל הזמן? ברצון ללמוד תורה. אבל עכשיו מגיעה התפילה לסיומה, ואז הקב"ה אומר לו: בני חביבי, בני יקירי, אתה ביקשת כל כך יפה, הבעת את הרצון שלך ללמוד, אה! נפלא מאוד! אבל עכשיו ידידי היקר, בוא תתחיל… תתחיל ללמוד! אל תישאר רק עם רצונות, אתה קיבלת על עצמך להיות עבד ה', לעסוק בתורתו? בוא נראה אותך מתחיל. עכשיו תבחר, מה אתה מקבל על עצמך? ללמוד מסכת ברכות, נו… בוא תתחיל להתקדם אל הסיום שלה, "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם…". אם אתה רוצה ללמוד את כל הש"ס, עוד יותר טוב, אבל אתה יודע שללמוד את הש"ס זה אומר ללמוד עד הסוף, לעמוד בהתחייבות, עד שתגיע ל"תנא דבי אליהו כל השונה הלכות…". אבל תתחיל! תתחיל! למה אתה מחכה? באת לעולם הזה כדי להיות עבד לה', לא כדי להיות עבד למכונית הנוצצת או לבית המפואר, ובוודאי שלא להתמכרויות מאוסות לענייני העולם הזה.
וזאת הנקודה שאנחנו צריכים להחזיק בה כל ימות השנה, ובייחוד בליל הסדר. אם לא היינו יוצאים ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, ועכשיו… עכשיו קרבנו המקום לעבודתו! "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדו את האלוקים על ההר הזה"!!!