יש בה בנפש היהודי, הכוחות האמוניים להלך בין הקצוות, להקשיב לפעמי הגאולה העולים מתוך זעקות הכאב…

הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת מיר ירושלים

סבל ומשמעות

שני אנשים עובדים בפרך, מצאת החמה מטים גוום הדואב למשאות כבדים, לכאורה מצבם זהה, אך בסוף היום זה פונה לביתו ושכר עמלו בידו כשהשני מוחזר לתא המאסר. הכאבים אותם כאבים הקושי אותו קושי, ההבדל הוא המשמעות, זה עובד בפרך כדי לפרנס את אשתו וילדיו, השני עובד בפרך ללא כל תכלית. העדר המשמעות לסבל היא מהות העונש של עבודת פרך.

הלוואי שלעולם לא נתנסה בזה, אך חשוב שנדע כי בכוחה של הנפש לשאת את האיומים שבמשאות, זאת בתנאי שקיימת משמעות לסבל, שהוא מציב תכלית ויעוד.

משמעות יהודית

כל הכלים הטכניים להתמודדות עם מצבי לחץ וחרדה כוחם יפה בשעת מעשה, אבל רק כשהנפש תבין את משמעות הסבל ואת תכלית המצב הנורא, ימצאו בה הכוחות לא רק לא לשקוע בעצמה, אלא גם להתרומם, לצמוח, להשיג את התכלית האלוקית המכוונת במצב הזה.

היתרון שלנו בהתמודדות עם מצבי דחק היא הידיעה הברורה שאין דבר קורה בעולם שהוא ללא כוונה ותכלית, וכיון שכך, ההתעסקות בחיפוש ובהבנת התכלית מוציאה אותנו מתחושות החידלון וחוסר האונים, משיבה אותנו לשפיות ומעניקה לנו אנרגיות להמשיך קדימה.

משמעות או אכזריות

מעבר לרווחה הנפשית, יש בחיפוש המשמעות פעולה של הצלת חיים כפשוטו. הרמב"ם כותב שהאומרים על הצרה שבמקרה היא באה וממנהג העולם היא, הרי זו דרך אכזריות הגורמת לצרות נוספות שתבואנה. לכל צרה יש משמעות, היא נועדה לגרום לנו לעזוב את דרכינו הרעה, לכן ההתעלמות מן המשמעות היא אכזרית, משום שבסופו של דבר נהיה מוכרחים להגיע לאותו שינוי שהקב"ה מבקש שנגיע איליו, רק שהדרך תהיה ארוכה יותר וכואבת יותר.

נמצא כי בריחה למרחב הנוחות תחת סיסמאות של 'יהיה טוב, נעבור את זה' וכדומה, תוך התעלמות מהמאורעות וממשמעותן, יש בה אכזריות כפולה, גם משום שהיא שוללת מהנפש עצמה את היכולת לצלוח את התקופה במינימום נזקים נפשיים ואף מונעת ממנה את הזדמנויות הצמיחה, וגם משום שהיא גורמת חלילה להתמשכות המצב הקשה ואף להחמרתו ח"ו.

אנחנו ניצבים במרכז

כל ניסיון לגעת ברגשות שמנהלים אותנו בימים האחרונים, חייב לצאת מתוך ההקדמה הכי בסיסית – יש תכלית לעולם, ואנו אלו שנועדנו להוביל אותו לתכליתו. כל מה שקרה בעולם מאז ועד היום נע סביב התכלית הזאת – לגלות את אלוקותו בעולם. על זה התפללנו במשך כל החודש האחרון, התאמצנו להחדיר זאת לכל הווייתנו – וידעו כי אתה ה' לבדך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו. לכן, כל מאורע בחיינו ובוודאי טרגדיה לאומית שכזאת בשעה שהעם היושב בציון מוקף בסכנות קיומיות, יכולים להבחן רק לאור ההבנה הזאת, בניסיון להבין איך הדברים מובילים אותנו ליעד הזה.

פרשיות התוכחה – נגיעה בנימי הנפש

בסוף השנה קראנו את פרשיות התוכחה, חלק מן הזוועות שפגשנו בהם בשבוע האחרון מופיעות שם אחת לאחת. חשבנו לעצמינו שנצא בקריאתן ידי חובת 'תכלה שנה וקללותיה' לא האמנו שנפגוש בהן ביום האחרון והחשוב ביותר של חגי תשרי.

מהי תוכחה? כשמתווכחים עם מישהו אפשר להביא לו הררי ראיות, אבל מה שבאמת ישכנע אותו תהיה הוכחה. מה ההבדל ביניהן? ראיות הן משהו מבחוץ, מידע או סברה שאפשר לקבל ואפשר שלא, הוכחה היא מתוך דבריך שלך, מיניה וביה, דווקא לשיטתך אתה מוכרח להסכים עמי.

התוכחה הנוראה באה להזכיר לנו את כל מה שכבר קיים ונמצא בתוכנו, את ברית הנצח שכרתנו, היא מעוררת את ההכרה העצמית שלנו שלפעמים נשכחת מאיתנו. היא לא מבקשת מאיתנו דברים חדשים, רק שנחזור להיות מי שאנחנו. זה לא נעים לאוזן, לנפש, התוכחות נוגעות ברגשות הכי עדינים שלנו, כנראה שרק כך אפשר לטלטל אותנו מן הקיבעון, לשלוף אותנו מהזהות הבדויה שאימצנו לעצמינו.

רגשות עם משמעות

אין איתנו נביא ולא מי שיודע להצביע בבירור על כל פרט ופרט מה הוא מסמל ולאן הוא מכוון. זאת משימה של התבוננות פנימית לנסות ולמצוא את ההקשרים לאורח החיים האישיים של כל אחד ואחד. ובכל זאת, ישנן הרגשות כלליות שהמסר שלהן שווה לכל נפש כמו למשל אובדן תחושת הבטחון.

מן הסתם ההרגשה הראשונה שעלתה בנו לשמע פרטי האסון הייתה חדלות אונים נוראה, אובדן מוחלט של תחושת הבטחון, אם חטפו אנשים נשים וטף מתוך ביתם מבטחם במה עוד יש לנו להיאחז ולהרגיש בטוחים. הילדים ביטאו זאת בכנותם האופיינית: האזעקות והטילים כבר אינם מפחידים, רק המחבלים שיכנסו מהחלון. ברור שלתחושות הללו חייבת להיות משמעות, הרי בורא עולם לא נוטע בנו רגשות ללא תכלית.

לעולם לא עוד

בדרך הטבע הבית מסמל את המקום הבטוח של האדם, גבולות המדינה משדרות שמירה והגנה, והנה אם בורא עולם הביא אותנו למצב בו המקום הכי בטוח אבד את מהותו, גדרות ברזל קרסו כמו חומות של נייר, כנראה שמלכתחילה תחושת הבטחון שלנו לא הייתה מעוגנת למקום הנכון. הבטיחו לנו יותר משבעים שנה 'לעולם לא עוד' והנה שוב בתים שרופים שהפכו למלכודת מוות, יהודים נדחסים למשאיות מובלים במצעדי שבויים למוות או לסבל איום, התגשמות הנוראה שבקללות "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ואין לאל ידך" – האם אבדה תקוותנו, לעולם לא תהיה לנו עוד תחושת בטחון?

המקום הכי בטוח בעולם הוא תינוק בחיק אימו – כשדוד המלך מבקש לבטא את השלווה המוחלטת של בטחונו בה' זאת הדוגמא שהוא בוחר בה: "כגמול עלי אימו כגמול עלי נפשי". מדוע איננו נמצאים שם? אכן בשכל גם אנו יודעים כי אין עוד בטחון בעולם מלבד הבטחון בה' אלא שחובת ההשתדלות המעשית עלולה להסיט את רגשותינו למקום אחר, בדיוק כמו שקורה לנו בשאר התחומים בחיינו בטשטוש הגבולות שבין השתדלות ותוצאה. שוכחים כי ההשתדלות היא רק כלי לגילוי מעשה ה'.

להכניס את ה' לחיינו

כשחיילות בית דוד יצאו לקרב בשם ה' אלוקי מערכות ישראל הם לא עשו זאת רק כסגולה לניצחון, זאת הייתה המהות – המלחמה היא שלו, הניצחון הוא שלו, אנחנו רק עושים את התפקיד שהוא הטיל עלינו. לכן "האיש הירא ורך הלבב – מעבירות שבידו – ישוב לביתו", אין לו מקום במחנה ה'. ההבחנה הזאת היא שמנטרלת מהם את הפחד הטבעי, היא שמעניקה להם את החוסן הסודי של נצח ישראל.

זאת ההתייחסות הנכונה לחובת ההשתדלות של מלחמה באויבנו, ולכל השתדלות אחרת המוטלת לפתחנו בחיי המעשה. לא להסיח דעת מהידיעה כי "הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים", אנחנו רק מבצעים את ההשתדלות שלנו אבל האמת היא כי "ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך בידך".

נפרדנו עתה מהסוכה המסמלת את "וימינו תחבקני" – כשהרגשת החיבוק האלוקי מוחשית, היא נוסכת בנו את הורגע והשלווה שאלפי תרגילי פסיכולוגיה ודמיון לא יצליחו להתקרב אליה. זהו סוד הרוגע ומנוחת הנפש של מי שחי בצל האמונה.

גלות ישמעאל ודיפלומטיה

התרגלנו לחשוב ולדבר בשפת השכונה שאנו חיים בתוכה, מלחמה או שלום, ימין או שמאל, חוק בינלאומי וכן הלאה, בשעה שהקונפליקט שלנו עם הערבים בעצם מהותו איננו מאורע רגיל של יחסי כובש ונכבש. הם טבחו בנו עוד בטרם קמה המדינה, ומצידם ימשיכו לעשות זאת גם אחרי שיחתמו עמהם את כל הסכמי השלום האפשריים. זאת שנאה בת 3700 שנה, שאין לה ולא יהיה לה שום פתרון מדיני. על ההזיות של שלום כבר שילמנו ואנו משלמים היום בדמים מרובים, בזוועות עולם,  והעתיד עודנו לוט בערפל איום ונורא, ירחם ה'.

הצרה שלנו היא שהדיבורים, ובעיקר המחשבות, בשפה הזאת, מרחיקים אותנו ממציאת המשמעות האמיתית של המאורעות. אנו נתמקד במחדלים, נמצא נחמה בנקמה, נתלה תקווה בארה"ב, נכעס על הצביעות של אומות העולם, על עליבות הנפש של מערכות המשפט ועוכרי ישראל שבתוכנו, אבל את העיקר נפספס, מה כל זה קשור אלינו, לחיינו האישיים.

סוד המאבק היהודי ערבי

הקנאה היוקדת של בן האמה בבן הגבירה הוביל לוויכוח נורא שאת תוצאותיו אנו מרגישים עד עצם היום הזה. חז"ל מספרים לנו כי ישמעאל אמר ליצחק – המסירות נפש שלי לקיום ציוויו של בורא עולם גדולה משלך, שאתה נימולת בן שמונה ימים בלי יכולת לסרב ואני נימולתי בן שלש עשרה, יכולתי לסרב אך מסרתי את נפשי. ליצחק לא באמת היה במה לשלול את הטענה הזאת, הוא רק השיב לישמעאל – אתה מסרת נפש על אבר אחד ואני מוכן למסור את כל גופי לה', ואכן מיד הגיע ניסיון העקידה.

בגין מסירות הנפש הזאת קיבלו ישמעאל וזרעו זכות בארץ ישראל עד ביאת המשיח, לכן הם נמצאים פה והם מתרבים פה דווקא במקביל לתהליך של שיבת ציון. ולקראת תהליך הבירור של ימות המשיח, מתנהל בינינו מאבק דמים מי נקרא "מקדשי שמך", האם אנחנו נקראים "ישראל מקדשי שמך" או חלילה פראי האדם שטובחים ביהודים ושם שמים על שפתותיהם.

נבין כי על זה נטושה המערכה, הם רוצחים כביכול בשביל קידוש השם, ואנחנו רוצים לחיות חיים של קידוש השם, בסתר ובגלוי, במחשבה בדיבור ובמעשה, בין אדם לבוראו ובין אדם לחברו. זהו שדה הקרב שלנו כל יום כל שעה.

המאבק על גילוי האמת

כמה עוצמה יש לכל פעולה של קידוש השם כשאנחנו מתגברים ועומדים בניסיונות לא כי מישהו רואה אותנו אלא כי שם ה' נקרא עלינו, וכמה משנה זהירות נדרשת מאיתנו כדי להימנע מהעוון הנורא של חילול השם שרק מיתה מכפרת עליו בשעה שהמערכה הקיומית שלנו בארצנו נסובה סביב קידוש השם.

נכון שאת המחדלים והכישלונות של שדה הקרב קשה לתקן תוך כדי לחימה אבל לכישלון של חילול ה' קיימת בחסדי ה' אפשרות תיקון עוד בחיי האדם, "בחסד ואמת יכופר עוון – עם יעזרהו ה' יתברך לקדש תורתו נגד בני אדם, ולהודיע לבני האדם גבורת השם וכבוד הדר מלכותו… לעזור למבקשי אמונה ולהסיר השקר והעוול". העצה הזאת מתחילה ביחס שלנו ללימוד התורה של עצמנו, ביחס ללומדי התורה, וממשיכה בכל ההזדמנויות והכלים שבידינו להגביר את כוח האמת ולסייע למבקשי אמונה.

הבור הסודי של חמאס וחיזבאללה

כל אחד מאיתנו חפץ בכל ליבו לעשות משהו כדי לעצור את הקטל, להשיב את האחים הביתה, לחסום את גבולות הצפון מהאכזריים העומדים הכן לפרוץ. ואכן, מתברר כי גורל המלחמה הזאת יכול להיות תלוי בנו, בכל אחד ואחד מאיתנו, אם רק תהיה לנו הזכות. יתכן ויש מישהו ביננו שיכול לגשת לבור הסודי של חמאס או חיזבאללה ולהוריד להם את השלטר הראשי.

המלחמה האמיתית הרי מתנהלת בין שרי מעלה, השר של ישמעאל מול כוחות הקדושה, אבל התחמושת מגיעה מכאן, תורה ותפילה, תשובה ומעשים טובים. לפעמים יש את החייל האמיץ שהכריע לבדו את המערכה; "לעולם יראה אדם את עצמו ואת כל העולם חציו זכאי חציו חייב, עשה מצווה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". לך תדע, אולי דווקא הניסיון הקשה שניצב עכשיו בפניך הוא בדיוק מה שחסר לצד הקדושה?

ישמע – אל, הקוד הסודי

אין שום הסבר פוליטי או סוציולוגי לזוועות המחרידות שנחשפנו אליהן היום ושהן זהות לחלוטין למה שפגשנו בפרעות תרפ"ט. הברבריות הזאת היא מהותו של אבי האומה הערבית, "והוא יהיה פרא אדם", אבל מה שמפתיע שגם קוד ההתגוננות והישועה מהזוועות הללו רמוזים בשמו – ישמע אל, "כי לכך נקרא ישמעאל על שעתידין ישראל לצעוק צעקות גדולות בימי גלותו ואז ישמעם א-ל ויענם… ואין לנו תקווה אחרת זולתי שנבטח בשמו הגדול יתברך שיושיענו מידם". כל תפילה ופרק תהילים הם תחמושת חיונית לגורל המערכה, הם אפוד המגן שלנו, של ילדנו, של כל ישבי הארץ הזאת.

שגרת חיים של מלחמה

איך מנהלים נכון את רגשי הפחד והאימה שלנו, את השותפות בצער התהומי של אחינו בני ישראל? מצד אחד מוכרחים אנו להמשיך באיזו שהיא שיגרה מינימלית של חיים נורמליים, עם שלם תולה בנו עיניו. על כתפינו מונח עול המשמעות של ההווה הנורא, עלינו מוטלת האחריות איך ייראו פני העתיד. אנו חייבים ישוב הדעת כדי לכלכל נכונה את צעדינו, להבדיל בין עיקר לטפל, להפנות את האנרגיות למקומות הנכונים. בעוד שהחרדה והדאגה עלולות לבלבל את דעתנו ולהשבית את המערכות, היגון הקודר עלול להצמית כל זיק של תקווה, להכניס  אותנו לקיפאון וייאוש.

מצד שני, התעלמות מהמצב והתכנסות במרחב הנוחות גם היא מסוכנת, זאת בריחה מאחריות ומעילה בתפקיד. שלא לדבר על ניהול חיי שיגרה כמי שעולם כמנהגו נוהג, שאין לך מידת אכזריות והיפך אהבת ישראל גדולה מזאת. אם לא מתאים לאדם לדעת מה עובר על אחיו בעת צרתן כדאי שיזכור כי הקב"ה עסוק בזה כל העת – עמו אנכי בצרה.

ואומר לך בדמייך חיי.

יש בה בנפש היהודי הכוחות האמוניים להלך בין הקצוות, להבין את גדול התקופה, להקשיב לפעמי הגאולה העולים מתוך זעקות הכאב כמשברי לידה, להביט בפני האסון, לשמוע את קולות המלחמה מן הצפון ולראות בתוך כל הכאוס הזה את יד ה' הפועלת ומכוונת את התהליכים ההיסטוריים שאנו חלק מהם, הקובעת את גורל כל יחיד ויחיד בהשגחה צמודה שלא מותירה אפילו מילימטר ליד המקרה, ולשאוב מצבורי אמונה, להעצים את הדביקות ולהוציא אל הפועל את הכוחות האינסופיים שבקרבנו.

ועוד הערה חשובה

נדרשת גם משנה זהירות. נכון, צריך להרגיש בצערן של ישראל וגם להבין את חומרת המצב (מי שטרם הפנים זאת) כדי שהתגובה שלנו תהיה במלוא העוצמה, שהתפילות יבואו מעומק הלב ובמלוא הכוח, שהשינוי הפנימי יצא לפועל, מוכרחים להזדעזע כדי להתעורר, אבל זה לא אומר שאנו חייבים להיחשף ויזואלית למראות הקשים, לזוועות האיומות, אלו שהאויב כה חפץ שנפגוש בהן שוב ושוב כשהוא ממשיך לפגוע בנו פעם אחר פעם. ואדרבא, רק כשהסיפור מגיע מהצד הנפגע הוא מעורר רגשי אמפתיה ונשיאה בעול ולא תבוסה וייאוש.

חז"ל תארו במילים כתובות את זוועות החורבן, תיאורים שחלקם נעדר אפילו מספרי שואה, כדי שנוכל לחוש אותן גם אחרי אלפי שנים ולהיות חלק מהסיפור. הם סמכו על האינפורמציה הכתובה שתאפשר לנו להרגיש את האסון על זוועותיו ולשאת בצער האומה במידה שתחולל בנוי שינוי לטובה, שינוי שיביא את בנין הבית השלישי. אדם עם נפש בריאה די לו בקריאת או שמיעת תיאור של מאורעות הדמים כדי שהדמיון והרגש יפעלו בו את הפועל הנרצה. והוא יבין שמשימה כבדת משקל מוטלת לפתחו, שהאחריות על המשך קיום משפחתו ועמו תלויים בעבודה הרוחנית שלו.