לאחרונה הפך אזור הקריה בתל-אביב למתחם קניות יוקרתי שיש בו חנויות ייחודיות. למרבה הכאב, המתחם פתוח בשבת. בין הקונים המקומיים, גם תיירים לא מעטים הפוקדים את האזור בקבוצות מודרכות. אני משמש כרב בית כנסת קטן שנמצא סמוך לאזור הכניסה למתחם. בכל שנות כהונתי כרב בתל אביב, הקפדתי לברך כל אדם בשלום, או ב'שבת שלום'. ואנשים עונים לי יפה בדרך כלל, אפילו כאלו שנראים כמו טיפוסים שממש לא רצויים. יש את אלו שמתעלמים, ויש את אלו שגם פותחים את פיהם, אבל לא בקדושה ובטהרה, וגם את זה אני מקבל וממשיך בשלי, שלום במאור פנים לכל יהודי.
בוקר שבת אחת, עם סיום התפילה פנינו ללכת הביתה. המעבר מ'נשמת כל חי' מרומם ו'א-ל אדון' חמים לחולין הסואן בחוץ היה חד וכואב. סמוך לפתח בית הכנסת, ניצבה קבוצת ישראלים צעירים, ומדריך צעיר בראשם. המדריך היה נראה מפס יצור צפוני כלשהו. מה שבלט בהופעתו היתה רעמת שיער כתומה לוהטת. הוא ניגש אלי, מקרוב ראיתי את החיוך הלעגני והזיק החצוף בעיניים.
"שבת שלום כבוד הרב, אפשר תמונה?", הוא שלף את הפלאפון שלו, מוכן ומזומן. פניתי אליו בחיוך הכי רחב שלי: "שבת שלום בחור צעיר, חמין כבר אכלת?" הוא מצמץ בעיניו, וניער ממצחו תלתלים לוהטים. "חמין? לא, מה פתאום!". התקרבתי אליו עוד, הזיק החצוף נעלם, נותר רק הבלבול. "חמין, חמין של שבת, בוא אלינו, אשתי מכינה את הטשולנט הכי הונגרי בכל תל אביב". הוא הביט נבוך לצדדים. הקבוצה שהדריך דווקא התעוררה לחיים. "כן, טל, תאכל חמין, למה לא?" "טל, אל תשכח לברך", "טל, תשאל את הרב אם יש לו גם געפילטע…".
טל נסוג כמה צעדים, אסף את כולם והסתלק במהירות. המשכתי הביתה ושכחתי מכל העניין.
לאחר כמעט חצי שנה, בתחילת חודש אלול, נסעתי לכותל. בעודי מזמזם עם הקהל: "חטאנו לפניך, רחם עלינו". ניגש אלי בחור, כיפה צבעונית גדולה על ראשו, שתי פאות עבותות בצדי פניו. "שנה טובה, כבוד הרב", חייך חיוך קטן וביישן. ואני חייכתי אליו. "שנה טובה בחור צעיר, כתיבה וחתימה טובה". המשכתי לזמזם. הבחור נשאר לעמוד לצדי, ומדי פעם הסתכל עלי. הסליחות הסתיימו, התכוננתי ללכת. והבחור עוד לא סיים להביט בי ולחייך.
העניין התחיל להציק לי, ושאלתי אותו: "אני יכול לעזור לך?", כעת גם סמקו פניו, והוא שאל בשקט: "כבוד הרב לא זוכר אותי?" "אני לזכור אותך? מאיפה? לא, לא זוכר". "כבוד הרב, תסתכל עלי טוב! תדמיין אותי בלי הפאות הכתומות. כלומר, לא התכוונתי בלי לגמרי" , גיחך הבחור, "אלא עם הרבה יותר כתום על הראש". נזכרתי, "שמך הפרטי טל!" "כן כבוד הרב, אני ולא אחר". "איזה יופי, איך זה קרה?"
"כבוד הרב זוכר את השבת בה נפגשנו?" הרב נזכר. "הייתי מדריך טיולים בתל אביב. היה יום חם מאוד. כולם היו עייפים ולא הצלחתי לעניין אותם בהיסטוריה של המקום. הם רק חיכו להגיע לחנות הגלידות האיטלקית, שהבטחתי להם בסוף הסיור. פתאום ראיתי את פתח בית הכנסת והמתפללים היוצאים.
"ואז עלה בי רעיון איך להפיח בקבוצה שלי רוח חיים. 'חבר'ה, שימו לב', ריכזתי את כולם. 'בעוד רגע יצא הרב מבית הכנסת, רוצים לראות איך מכעיסים רב חרדי?' החבר'ה רצו כמובן, ואפילו הבטיחו גלידה אם התרגיל יצליח. חשבתי מהר איך להרגיז אותך, והוצאתי את הפלאפון. לא ציפיתי בשום אופן ל'שבת שלום' הלבבי שלך. הייתי מאוכזב, התרגיל לא הצליח. סיימתי את הסיור איכשהו, וחזרתי הביתה.
"כעסתי, כעסתי עליך שהצעת לי חמין, ובגללך יצאתי אפס. כעסתי על אבא שלי, שעזב אותי בגיל שלוש, ויושב בלוס אנג'לס בלי להתעניין בי. כעסתי על אימא שלי, שהייתה באותו זמן באחת מהתערוכות שלה, ושנים כבר לא הכינה לי חמין ולא אוכל מבושל אחר. אצלי הכל קיצוני, אחר שכעסתי מאוד, הסתקרנתי מאוד. התחלתי לחשוב, עליך חשבתי, התגריתי בך, ואתה בירכת אותי ב'שבת שלום' ועוד הצעת לי ארוחה בחינם. הייתי חייב לבדוק למה.
"באותו ערב ארזתי לי תרמיל ועליתי לירושלים. והנה אני כאן לפניך. הרבה זמן שאני רוצה לפגוש אותך, א-לוקים שלח אותך ישר אלי, כי אני לתל אביב בשום אופן לא חוזר!".
המשכנו לשוחח, סיפרתי לטל על המנהג של אמירת שלום, ומה שיצא ממנו. וכשנפרדנו עם אור ראשון של שחר, קרץ לי טל בעינו: "אתה חייב לי צלחת חמין כבוד הרב, כן?".
(האמנתי ואזמרה. הובא בליקוטי שמואל)