וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ (א', ט"ז)
ופרש"י ע"פ הספרי: "ואצווה את שפטיכם" – אמרתי להם הוו מתונים בדין. אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש, אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה, אלא היו נושאים ונותנים בו".
בפסוק זה מזהירה התורה את החכם היושב לדון בעניינו של פלוני, מפלפל ודן בעומקה של הלכה, מביא ראיות וסברות לדבריו, ולבסוף מוציא פסק דין מתחת ידיו. והנה למחרת בא אליו מאן דהו עם מקרה דומה. באה התורה ומצווה, שעל החכם להיכנס שוב לעומק הדין מחדש, ולא להסתמך על פסק הדין שכבר עמל עליו. כך עליו לנהוג בכל פעם כשבא לפניו נידון דומה.
ולכאורה יש להבין: מדוע יש צורך להיכנס בכל פעם לעובי הקורה ולדון בשאלה מחדש? מאחר וכבר דן בדבר באריכות, ועיין בו היטב עד שהגיע לפסק מוחלט, האם לא די לפסוק על פי אותו פסק שכבר התלבן היטב בי מדרשא?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
ליל שבת חורפי. אישה לבושה בגדי שבת דופקת קלות על דלת ביתו של רבה של ירושלים, הגאון רבי שמואל סלנט. "אפשר להיכנס" נשמע קול נעים ממעמקי הבית. בביישנות אופיינית פתחה את הדלת ונכנסה פנימה.
ראשיתו של המעשה החלה כמה שעות קודם לכן. אותו יום ששי בבית משפחת ברגמן, משפחה בעלת ארבע עשרה נפשות, לא היה שונה מקודמיו. ידיה של עקרת הבית היו מלאות עבודה עד לעייפה. ההכנות לשבת מלכתא החלו כבר יום קודם לכן בשעות אחר הצהריים – עת לשו את העיסה לצורך אפיית החלות למחרת. מעיסה זו גם נעשו הכופתאות (קניידלאך) לחמין. הכנות אלו היו מסתיימות בדרך כלל עם השמע קול צפירת השופרות המבשר על כניסת השבת.
באותו יום שישי קצר, כאשר בעלת הבית הדליקה סוף סוף את הנר והתיישבה חסרת אונים לאחר עבודת היום המפרכת, נזכרה לפתע כי שכחה לשרוף את ה'חלה' שהפרישה מהעיסה, שהרי כידוע, בימינו, שאין לכהן אפשרות לאכול את החלה, נוהגים לשרוף אותה.
היא החלה לחפש אחרי העיסה האבודה, ולאחר דרישה וחקירה התברר, שאחת מבנותיה הקטנות שיחקה בחתיכת העיסה שהופרשה, וצירפה אותה לעיסה הגדולה. כעת עלתה השאלה, הלא מעיסה זו לשה בעלת הבית את הכופתאות שהוכנסו לתוך החמין המיועד לסעודת שחרית, ואם כך מה דינו של החמין? האם נאסר הוא באכילה? אם חלילה כך הדבר, תיאלץ המשפחה לוותר בשבת זו על החמין.
מרת ברגמן שירכה את רגליה, למרות עייפותה, לעיר העתיקה, אל בית רבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט, מתוך תקוה להספיק לשוב לביתה עוד קודם שבעלה יחזור מבית הכנסת.
מיד כשנכנסה לבית הרב, פנתה אליו והציגה בפניו את השאלה שהתעוררה. שמע הרב את הפרטים ופסק: "החמין כשר ללא חשש ופקפוק".
מצב רוחה התרומם בבת אחת. אין היא זקוקה לזרוק את החמין לפח האשפה. העניות ששררה בירושלים באותה תקופה – מן המפורסמות היא, ובבית משפחת ברגמן ברוכת הילדים על אחת כמה וכמה. היא עזבה את ביתו של הרב ומיהרה לביתה.
תוך כדי הילוכה ברחוב המוליך לשכונת "מאה שערים", פוגשת היא את שכנתה מרת ריבלין העושה אף היא את דרכה לבית רבה של ירושלים. התברר שגם אצל משפחת ריבלין אירע מקרה דומה, וה'חלה' שהופרשה כדין אבדה בעיסה.
סיפרה לה מרת ברגמן, כי בדיוק הרגע שבה היא מבית הרב אשר פסק לה כי החמין מותר באכילה. "אין לך צורך לשאול אותו" קבעה בנחרצות. מרת ריבלין כמעט ושבה על עקבותיה, אך לבסוף החליטה לעשות את שארית הדרך שנותרה לה אל בית הרב, ולשמוע מפיו תשובה לשאלתה.
והנה לתדהמתה, לאחר שהרב שמע את שאלתה, פסק לה שהחמין שלה אסור. בהיותה בעלת אמונת חכמים גדולה, לא חפצה להתפלפל עם הרב ולשאול מה נשתנתה קדירת החמין שלה מזו של שכנתה, אך משהגיעה לביתה מיהרה לספר לבעלה את דבר פסקיו הסותרים של הרב.
בעלה, רבי יהושע ריבלין, לא הסתפק לרגע כי פסקו של הרב אמת ויציב, אך אמר בלבו, שמא לא הציעה אחת הנשים את שאלתה כהוגן לפני רבה של ירושלים, ועל כן יצאו מכבשונו פסקים הנראים כסותרים. מן הראוי, אפוא, ללכת לביתו של רבי שמואל סלנט ולברר את הדבר. מי יודע, אולי לאחר ליבון הדברים יתברר שקדרתו כשרה ובכך ימנע מהם ביטול של עונג שבת.
אך סיימו רבי יהושע ובני ביתו את סעודת השבת, יצא בעל הבית אל בית הרב. רבי שמואל קבלו בסבר פנים יפות, ועוד קודם סיפק בידו של רבי יהושע לפצות את פיו, נענה לו רבי שמואל:
"ידעתי, כי תיפלא בעיניך הסתירה בין שני פסקי הדין שפסקתי באותה שאלה. אך פשר הדברים כך הוא: שכניך הם משפחה ברוכת ילדים המונה ארבע עשרה נפשות בלי עין הרע. אם נוסיף לכך את העניות השוררת בביתם, והעובדה שבקושי רב מצליחים הם לגייס כדי צרכם להוצאות השבת, נבין אל נכון שכאשר עקרת הבית אופה את החלות, נוהגת מן הסתם להפריש חלה בשיעור מצומצם. מאידך גיסא, כשהיא מכינה את החמין לכבוד שבת, הרי עליה לדאוג שכל בני המשפחה יאכלו כדי שבעם, ומכיוון שבשבת בבוקר כבר אינם טועמים ממנת הדגים הזעומה שקנו לכבוד שבת, בהכרח שבחמין שלהם יש שיעור די והותר כדי לבטל את שיעור החלה הקטן שהפרישה מן העיסה.
"אתם לעומת זאת, כבר השאתם בשעה טובה ומוצלחת את כל צאצאיכם, וכיום בביתכם מתגוררים אתה ורעייתך בלבד, מצבכם הכלכלי ב"ה שפיר, כך שעקרת הבית בוודאי הפרישה חלה בשיעור גדול. לעומת זאת החמין שהיא מכינה לשבת בוודאי הוא בשיעור קטן כדי מאכל שניכם בלבד, וממילא אין בו כדי לבטל את שיעור החלה".
רבי שמואל סיים את הסברו, והפציר ברבי יהושע ריבלין שיבואו הוא וזוגתו למחר לביתו, לאכול מן החמין שהוכן לו. "יש לי די והותר, גם עבור אורחים נכבדים שכמותכם" טען, ונפרד מהם בברכת שבת שלום.
ואנו על פי דרכנו למדנו, כי הרב יכול לפסוק למאן דהו שבא לשואלו פסק מסויים, ואילו חברו יקבל ממנו תשובה אחרת לגמרי על שאלה דומה. משום שכאשר הרב בא לפסוק לשואל, הוא לוקח בחשבון את מכלול הנסיבות והגורמים, ולפעמים שינוי של פרט קטן מוביל לתשובה שונה לגמרי.
ומכאן תשובה לשאלה בה פתחנו:
התורה הקדושה מצוה עלינו לדון בכל פעם מחדש בנידון שבא לפנינו, ולא לומר 'כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה', משום ששינוי של פרט קטן במקרה שהובא, יכול לשנות לחלוטין את הפסיקה. "ואצווה את שפטיכם" הוו מתונים בדין. גם אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש, היו נושאים ונותנים בו, וכך לא תבואו חלילה לידי מכשול.
(מתוך הספר 'ללמדך' – דברים)