"בקנאו את קנאתי" (כה, יא)
מעשה ביהודי אחד, שהוצע לו לעבור לדירה גדולה יותר, ברחוב שבו היו תושבים רבים שאינם שומרים תורה ומצוות, והשבת מתחללת בו רח"ל, ועל כן נכנס לשחר את פני מרן שר התורה רבינו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, כדי לשאול את פיו האם נכון וראוי לעבור ולהתגורר ברחוב הזה, או שעדיף להישאר בדירה הקטנה והצפופה, באזור שכולו שומר שבת כהלכתה.
מרן זצ"ל הכיר את הנפשות הפועלות, וענה לאותו יהודי תשובתו בצדו: "אני הרי מכיר את הילדים שלו, וברי לי שכשהם יגיעו לרחוב הזה, הם לא ישתקו על חילול השבת, הם יעשו מחאה קולנית מדי שבת בשבתו, וכך יקרה אחד מהשניים: או שהשכנים יתחילו לשמור שבת, או שהם יעברו דירה למקומות אחרים…".
שמע האב בקולו של מרן שר התורה, הגיע להתגורר באותו הרחוב, ובתוך שנתיים כבר השתנתה שם האווירה מן הקצה אל הקצה. רוב השכנים שלא היו שומרי שבת עברו דירה, וחלקם באמת הושפעו לטובה וחזרו בתשובה.
שאלה: אחד מתושבי אותו רחוב, אכן קיבל על עצמו עול תורה ומצוות, אבל מאחר ומדובר בתהליך לא פשוט למי שלא הורגל בכך, הוא לא היה שומר שבת באופן מלא, ובמשך תקופה שמירת השבת שלו היתה חלקית בלבד.
האם בכזה מקרה נכון למחות בו על מה שהוא מחלל שבת, או שעדיף לכבד ולהעריך על החלקים שהוא כן שומר, וזאת כדי שלא לגרום לו לתגובת 'אנטי', שרק תרחיק אותו מקיום התורה ומהצוות.
תשובה: מצוות תוכחה נועדה להביא את האדם לשנות את דרכיו למוטב, ובמקום שבו יש חשש שהתוכחה תגרום את ההיפך הגמור, יש להימנע מלהוכיח, ואדרבה, ראוי לנקוט בצעדים שיקרבו את האדם לקיום המצוות, ולא ירחיקו אותו חלילה. כמובן שהדבר צריך להיעשות על פי דעת תורה, ויש לעשות שאלת חכם בכל מקרה לגופו.
ומספרים על הגאון רבי אברהם גניחובסקי, שדרכו היתה להעיר לזולתו בחכמה רבה כשהיה צורך בכך. וסיפר יהודי שהיה מאושפז בבית חולים יחד עם הגר"א גניחובסקי זצ"ל, שמאחר והוא היה מאושפז שם זמן מאוד ממושך, הורה היתר לעצמו לעיין בעיתון שכל יהודי חרדי יודע שאסור להחזיק אותו ביד רח"ל, וכשראה זאת הגר"א גניחובסקי ניגש אליו, הניח ברכות את ידו על כתפו, ואמר לו בעדינות מופלגת ובחיוך אוהב: "זה לא משתלם ולא ראוי לנשמה".
ומיני אז, סיפר אותו יהודי בעצמו, הוא לא היה מסוגל להחזיק יותר עיתונים מפוקפקים או מכשירים מפוקפקים בידיו, והיה מתרחק מהם כמטחווי קשת, מכוחה של אותה הערה תכליתית ואוהבת שהעיר לו הגר"א גניחובסקי.
עוד מסופר, שפעם נחשף הגר"א גניחובסקי זצ"ל למקרה של שלום בית בביתה של משפחה מסוימת, וחשש שבמקרה הזה יתערבו אנשים שאינם יודעים להשכין שלום, כך שבמקום להביא שלום הם רק יוסיפו שמן למדורה.
לקח הרב זצ"ל את הקלטות שהיו לו, מהשיעורים שהיה מוסר בנושא זה של שלום בית, וניגש לאותו יהודי עם בקשה מעניינת: "אני חושב להדפיס ספר שיתבסס על הקלטות האלו", אמר לאותו יהודי, "אבל אני לא בטוח שזה באמת מתאים, ושכל מה שנאמר כאן אכן ראוי להעלות על גבי הדפוס, ולכן אני מבקש אם אתה יכול לעשות לי טובה אישית, להקשיב לקלטות האלו בבית, ותביע דעתך עליהן, האם התוכן ראוי לפרסום או שעדיף אולי לסנן חלק ממנו".
ישב אותו יהודי עם הקלטות ימים ושבועות, ובלי ששמו לב בכלל, הוא ואשתו קיבלו הדרכה ברורה ומפורטת בענייני שלום בית, עד שכל האווירה בביתם השתנתה לבלי הכר. ואכן לימים הודפס מאותן קלטות הספר 'עמודיה שבעה', שהיה לאחד מספרי היסוד בתחום הזה.
ונוהג היה רבי אברהם לומר, שעם זר פרחים אחד אפשר לחולל גדולות ונצורות, וכך היה מספר על אותו אברך 'סלבודקר', שבמלאת 25 שנה לנישואיו, החליט לקנות לאשתו זר פרחים יפה, אבל מאחר ואין דרכו של בן תורה להלך ברחובה של עיר עם זר פרחים, הוא קנה את הזר בחיפזון, הסתיר אותו תחת חליפתו ואץ רץ לביתו כדי להגיש לאשתו, כשהוא מקווה שאיש לא ישים לב.
בדרך הבחינו כמה חברים בפרחים צהובים ואדומים המציצים מתחת לחליפתו, והם כמובן שאלו אותו מאי האי, עד שהחליפו פניו צבעים והפכו צבעוניות יותר מהפרחים עצמם…
כשהגיע האברך הנכבד לביתו, ניצבו בפניו שתי דרכים: יש דרך אחת להשתמש בפרחים באופן טבעי. הוא יגיש את הפרחים, ורעייתו תודה לו מקרב לב ותתרגש מהמחווה הקטנה, לציון 25 שנות נישואין. זה נפלא, כך הגדיר זאת הגר"א גניחובסקי זצ"ל.
"אבל יש עוד אופציה, שהפרחים הללו יגרמו לדבר הרבה יותר גדול, עצום ונפלא", היה אומר הרב זצ"ל, "האיש יגיש את הפרחים, ובתגובה יקבל קיתון של רותחין: אתה לא מתבייש? אחרי 25 שנות נישואין אתה מביא לי זר פרחים שעולה 70 שקלים? ככה אתה מעריך את המשפחה שהקמנו, זה מה ששווה בעיניך ההשקעה הרבה שלי לאורך שנים רבות כל כך? 70 שקל? באמת???".
"ולנוכח התגובה האמורה, יגיב האברך הנלבב ב… שתיקה! הוא ישתוק ויבלע את העלבון. יספוג את הביזיון ולמען השלום יבליג ויבליג וימשיך להבליג!!! זה השימוש הכי טוב שאפשר לעשות בזר פרחים, אפשר להתעלות באמצעותו לגבהים עצומים".
(ע"פ 'ויאמר הנני')
שאלו את רבי ישראל, למה טרח כל כך להיטיב עם מי שהתנהג אליו ברוע לב ובחוסר דרך ארץ, וכי לא מספיק למחול לו? למה צריכים לרוץ אחריו ולגמול לו טובה כל כך גדולה?
"ובני קורח לא מתו" (כו, יא)
העולם נוהג לומר ש"ובני קורח לא מתו", כלומר גם אם קורח עצמו נבלע באדמה, בנים רוחניים יש לו בכל דור ודור, אנשים שמחזיקים במחלוקת שאינה לשם שמים, רח"ל…
אבל דומני שאפשר לומר גם לצד החיובי, כי הרי בני קורח לא החזיקו במחלוקת ולכן לא ירדו חיים שאולה, כי הם הכירו באמיתת דברי משה רבינו והאמינו בו. וממילא "ובני קורח לא מתו", בכל דור ודור יש אנשים שאינם מחזיקים במחלוקת, אנשים טובים שמשתדלים להשכין שלום, שנוהגים לוותר ולהקריב למען השלום.
והנה באברהם אבינו ולוט בן אחיו כתוב תחילה "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", ולאחר מכן אומר אברהם אבינו ללוט: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך".
לכאורה ריב זה סכסוך קטן, אז למה פתאום מדבר אברהם אבינו על 'מריבה' שהיא סכסוך גדול יותר ומורכב יותר? התשובה היא שזה בדיוק התפקיד שלנו, כשיש ריב, צריכים לעצור אותו מיד, לפני שיהפוך למריבה חלילה, כי דרכם של סכסוכים שהם הולכים ומעמיקים, הולכים ומתרחבים, אם לא עושים מאמץ לוותר ולהתפשר, המריבה הופכת לבלתי נשלטת.
פעם שאלו את רבי ישראל מסלנט, מה הדבר הכי חשוב שצריכים להקפיד עליו כשעושים 'חבורה' של אפיית מצות, באיזה עניין צריך להחמיר ולהדר באופן מיוחד?
השיב רבי ישראל סלנטר שהקפידא הראשונה צריכה להיות שלא להיכנס לקטטה או מריבה, גם אם המריבה היא על איזו קפידא או חומרא שחלק מבני החבורה רוצים להנהיג. בלי מריבות, זה ההידור הכי גדול במצוות לפסח!
וידוע המעשה שאירע עם רבי ישראל, שנסע פעם ברכבת וישב בקרון של המעשנים, וכשביקש להדליק את מקטרתו (באותם ימים לא ידעו עדיין שהעישון מזיק לבריאות), החל יהודי שישב ממול לבזות אותו על כך שהוא אינו מתחשב בסובבים אותו. רבי ישראל ויתר, אף שהצדק היה עמו, והוא ישב בקרון של מעשנים. לאחר מכן גער אותו יהודי ברב ישראל על כך שהחלון לידו פתוח, והוא אינו סוגר אותו וכדו'…
כשהגיעו לווילנא וירדו מהרכבת, המתינו שם המונים מיהודי המקום לכבודו של שר התורה והמידות רבי ישראל מסלנט, ורק אז הבין אותו יהודי על מי הוא צעק ובמי הוא גער. מיד ביקש את סליחתו של רבי ישראל שסלח ומחל לו מעומק הלב, ולא זו בלבד, אלא שאף עזר לו לקבל סמיכה לשחיטה אצל הגאון רבי אליעזר גרודזינסקי, שהיה חתנו, ומשראה החתן שאותו יהודי אינו יודע את ההלכות כנדרש, ואי אפשר להעניק לו את התעודה המתבקשת, דאג רבי ישראל לאברך תלמיד חכם שילמד עמו וילווה אותו, עד שקיבל את מבוקשו.
שאלו את רבי ישראל, מה ראה על ככה, ולמה טרח כל כך להיטיב עם מי שהתנהג אליו ברוע לב ובחוסר דרך ארץ, וכי לא מספיק למחול לו? למה צריכים לרוץ אחריו ולגמול לו טובה כל כך גדולה?
נענה רבי ישראל ואמר, שהוא אומנם סלח לאותו יהודי ברגע שביקש את סליחתו, אבל הוא לא היה בטוח שהצליח להסיר מלבו את התרעומת באופן מוחלט, ולכן טרח להיטיב עם האיש עוד ועוד, עד שהרגיש שלא נותרה לו בלבו שום תרעומת עליו, ורק אז נחה עליו דעתו.
היא הסתובבה לרגע כדי לטפל בילד שנפל וקיבל מכה קטנה, וכשהסתובבה חזרה כבר לא ראתה את בעלה. הוא נעלם מעיניה, ועשה את דרכו בדילוגים אל הקומה השלישית…
"עולת תמיד… לריח ניחוח" (כח, ו)
כתוב בפסוק "חכם לב יקח מצוות", ומי ששכל בקדקודו יחפש תמיד לקיים מצוות כאלו, שמזכות אותו באופן תמידי בעוד ועוד מצוות. כמו שדרשו חז"ל על "עושה צדקה בכל עת" – שזה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים לפי שיטה אחת, או המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן, לפי שיטה אחרת. וכן "וצדקתו עומדת לעד" – שזה הכותב ספרים ומשאילם לאחרים ועוד.
ומעשה היה ביודעי ומכירי, יהודי שהגיע להתגורר בדירה שרכש בבניין די ישן, ובעודו פורק את החפצים מהמשאית יחד עם הפועלים, ניגש אליו אחד השכנים בבניין, מקדם את פניו בברכה וברוחב לב, עם חיוך ענק ואומר לו: "שלום עליכם ר' ייד, אני שמח שיש לנו כזה שכן חשוב כמוך, אתם נראים משפחה מאוד איכותית, ותדעו שכל מה שאתם צריכים אפשר לבוא ולדפוק אצלנו בדלת, ונשתדל לעזור ככל האפשר".
כמובן שאותו שכן חדש הודה מקרב לב על המחווה הנפלאה, אלא שאז הוסיף השכן עוד הערת אגב: "אם ברקוביץ מהקומה השלישית יבוא להחתים אותך על איזה דף, אז תדע שלא כדאי לחתום כי הוא רוצה להרחיב את הבית וחסרה לו עוד חתימה אחת בלבד כדי להגיע ל-80 אחוז הנדרשים. אם תחתום לו, מחר בבוקר כבר יהיו פה פועלים ערבים ומשאיות והרבה הרבה לכלוך ובלגאן, ובכלל, המרפסת שהוא רוצה להוציא, תחסום לך את האור בחלון של חדר הילדים, והשירותים והאמבטיה שהוא רוצה להוסיף תכביד מאוד על האינסטלציה של הבניין, שגם ככה לא במצב טוב במיוחד…".
השכן החדש נשאר עם לסת שמוטה, ורעייתו שעמדה מהצד ושמעה את ה'הדרכה' המפורטת, נדהמה לא פחות…
היא הסתובבה לרגע כדי לטפל בילד שנפל וקיבל מכה קטנה, וכשהסתובבה חזרה – כבר לא ראתה את בעלה. הוא נעלם מעיניה, ועשה את דרכו בדילוגים אל הקומה השלישית, נוקש על דלתה של משפחת ברקוביץ…
כשמשפחת ברקוביץ פתחה את הדלת, ביקש השכן החדש להיכנס לשיחה עם בעל הבית, אבל בעל הבית השיב בהיסוס שלא נעים לו, כי הימים ימי ערב פסח, שקיות עמוסות בקניות מונחות בכל מקום, שקי תפוחי אדמה, חבילות של מצות, ערימות של כלים חד פעמיים ועוד ועוד.
אבל השכן החדש התעקש: "אני חייב להיכנס. תן לי בבקשה לשבת אצלך בסלון". ברקוביץ כבר היה בטוח שהוא 'זכה' בשכן שאינו לחלוטין בקו השפיות, וכשהשכן החדש ביקש "תביא לי את הדף", הוא כבר אישש לעצמו את המחשבה הזאת בלבו. "על איזה דף מדבר כבודו?", בירר בעדינות כדי שלא לעצבן את השכן המשונה, אין לדעת כיצד יגיב אם עצביו הרופפים יתרופפו עוד קצת…
"הדף עם החתימות", הסביר השכן, "הדף שבו חסרה לך עוד חתימה אחת כדי להגיע ל-80 אחוז שמאשרים לך להרחיב את הבית".
באיחור ניכר הבין ברקוביץ שזהו יום המזל שלו. הוא רץ לחפש את הדף והשכן החדש העיף מבט סביבו ונחרד למראה עיניו. דירת שנים וחצי חדרים, משפחה עם תשעה ילדים ושני הורים ב"ה, צפיפות מחרידה!
כשהונח הדף לפניו הוא אפילו לא קרא את הטקסט, מיהר לחתום את שמו המלא, והודיע לשכן: אנחנו עוד נדבר, אני אשמח להכיר אותך בצורה יותר רצינית, אבל עכשיו אשתי מחכה לי למטה עם הפועלים, היא אפילו לא יודעת לאיפה נעלמתי לה…
ברקוביץ רץ אחריו כדי להודות לו, אבל הוא כבר עשה את הדרך בדילוגים במורד המדרגות, כדי להצטרף לאשתו בהשגחה על הפועלים.
"תגיד לי, למה אתה מחפש מריבות?", שאלה האשה כשסיפר לה בעלה להיכן נעלם, "השנייה נכנסנו לבניין, מה יקרה אם תחתום אחרי פסח, מה כל כך בוער?…".
והוא השיב לה תשובה שהתקבלה על דעתה: בזמנינו אנחנו לא זוכים לקיים מצוות הכנסת אורחים כמעט. כשאנחנו כבר כן מארחים מישהו זה רק בשבת, כשנוח ונחמד לנו לקבל אורחים, ולהסב איתם לסעודות השבת. מתי בפעם האחרונה הכנסת אורחים ונתת להם לאכול בארוחת בוקר של יום שני או שלישי? בארוחת הצהרים של יום רביעי או חמישי?
"זה לא קורה, אנחנו חיים בדור שבו מי שרעב פשוט נכנס לקיוסק הסמוך, וקונה לעצמו שני בורקסים עם פחית שתיה. אנשים לא מתארחים זה אצל זה כמו בעבר.
"אבל יש מעלינו זוג עם תשעה ילדים בשניים וחצי חדרים, עם החתימה שעכשיו חתמתי הם יוכלו לבנות עוד שני חדרים אולי יותר, המשמעות של זה היא שיהיה להם מקום, אני מכניס אורחים בכל רגע ובכל שעה, נותן להם לבנות מעל החצר שלי, מעל חלק מהמרפסת שלי, זאת מצווה תמידית, בכל רגע ורגע תיזקף לנו עוד זכות. האם כזאת מצווה חשובה צריכים לדחות לאחר הפסח?"…