יעקב א. לוסטיגמן
"והגדת לבנך"
למעלה משנה כבר חלפה מאז חשכו המאורות, וניטל כבוד מבית ישראל, עם הסתלקותו של מרן שר התורה, רבן של כל בני הגולה הגאון רבי חיים קנייבסקי זיע"א, אשר האיר על הארץ באור יקרת תורתו וגאונותו העצומה, וכל היוצא מפיו היה קודש קודשים.
באוזנינו עדיין מהדהדות מילות ההספד השקולות והמדודות של בנו הגדול, מרן הגאון רבי שלמה קנייבסקי שליט"א, ראש ישיבת קרית מלך, שעמד אז בפני קהל של יותר מחצי מיליון מלווים ואמר: "כלל ישראל איבד את גדול הדור, ואנחנו, ילדיו, איבדנו אבא".
לקראת חג הפסח, ניצלנו את הקשר המיוחד של ידידנו הרה"ג ר' ישראל היימן, רכז הפעילות של 'אחינו' בישיבת 'אור החיים' בירושלים, עם ראש ישיבת 'קרית מלך', כמי שלמד בישיבה ושתה בצמא את דברי ראש הישיבה שליט"א.
וכך, עלה כותב השורות יחד עם הרב היימן לביתו של ראש הישיבה שליט"א, וביקשנו ממנו להרחיב מעט על הפן הייחודי הזה שבדמותו רבה ההוד של מרן שר התורה זצ"ל, החלק האבהי, כיצד גידל את ילדיו, כיצד חנכם, על מה היה שם את הדגשים העיקריים, ובכלל… איך היה זה לגדול בצלו של אב גדול כל כך, שלא איבד רגע בדברי בטלה וכל עתותיו היו מוקדשות לתורה הקדושה בלי לאבד אפילו שניה אחת בודדת שלא לצורך.
על פניו נראה היה שהתפרצנו לדלת פתוחה, משום שראש הישיבה שליט"א, אכן רואה חשיבות רבה בהעברת המסר הבא לאברכים בני ימינו, ולאלו שיבואו אחריהם בעז"ה: כדי לצמוח גדול הדור, אין צורך להיות פרוש! אין צורך להתנתק מהבית או למעט מאוד את השהות בו, אפשר וגם צריך להיות 'אבא במשרה מלאה', ועדיין להגיע למעלות רמות בתורה ובעבודת ה'. ומכאן ואילך, שפעו הסיפורים בקצב ובכמות, שכמובן לא נצליח להכניס בכתבה בודדת אחת, ונותרה לנו מהם ברכה מרובה גם לגיליונות הבאים, שיבואו אחרי חג הפסח בעז"ה, כאשר תחזינה עיניכם מישרים.
**
"אבי מורי, מעולם לא עזב את הבית לתקופה", מספר מרן הגר"ש שליט"א. "הוא לא נסע ל'פרישות' בעיר אחרת, לא היו צריכים להביא לו את האוכל לבית המדרש, והוא לא דילג על ארוחות צהרים בגלל שזמנו היה יקר לו.
"ההיפך, הוא היה אומר שהוא לא יכול לעזוב את הבית, כי זה יפריע לו להתמקד בלימודים, ולכן הוא היה חוזר הביתה לא רק כל ערב כדי ללכת לישון, אלא גם לארוחות. הוא היה אוכל בבית שלוש ארוחות כל יום, למרות שארוחת הבוקר לא היתה ממש ארוחה, אבל בכל זאת, הוא היה אוכל בצורה מסודרת, וכפי שכבר אמרתי, הוא אף פעם לא הסכים לאכול ארוחת צהריים לבדו, אלא אך ורק עם אמי הרבנית ע"ה ביחד, גם אם היה צריך להמתין כמה דקות, המתמיד הכי גדול של הדור המתין מעט, חיכה בסבלנות, לא לחץ ולא דחק, עד שהיא התיישבה לצדו, ואז הם אכלו את ארוחת הצהרים ביחד. אצלו זה היה דבר פשוט וברור שאין לזוז מההנהגה הזאת, כמו שלא יעלה על הדעת לוותר על הנחת תפילין יום אחד, חלילה וחלילה…
"אגב, כשגדלנו ויכולנו להבין מה אנחנו רואים, המחזה הזה של אבא ואמא אוכלים יחד ארוחת צהרים, היה מדהים והיה הרבה מה ללמוד ממנו, אבל זה נושא לשיחה נפרדת".
ומה באשר לילדים, גם כאן התשובה עשויה להפתיע רבים: "הוא היה אדם עסוק", אומר ראש הישיבה שליט"א, "לא היה לו זמן לשחק איתנו סתם ככה, או לפטפט פטפוטי סרק. אבל הוא היה אבא במשרה מלאה.
"קודם כל, כל מה שקשור ללימודים הוא התנהג כמו כל אבא. הוא היה בוחן אותנו על מה שלמדנו בחיידר, מבקש לראות את הציונים למבחנים, וכל שבוע היה ממלא את ה'דף קשר' למלמד, וכותב ציון על כל אחד מהמקצועות שבהם הוא בחן אותנו.
"וכאן היה משהו מאוד מעניין. אבא זצ"ל יצר מצב כזה שבו יש שתי דרגות של מצוין. יש ילד שיודע מצוין ואבא כותב לו בדף הקשר מצוין, כמו שמקובל. אבל יש גם דרגה ב', מקרה שבו המצוין הוא לא מושלם, זה מצוין עם נו"ן סופית עקומה… הוא פשוט היה מסלסל מעט עם העט, את החלק האות האחרונה של המילה 'מצוין', וזה היה בשבילנו עונש נורא ואיום. אם חלילה קרה שאבא היה כותב לאחד הילדים מצוין עם נון עקומה, זאת היתה ממש טרגדיה…
"אני מניח שהמלמדים בכלל לא ידעו את הסוד, זה נועד עבורנו, שאנחנו נדע שבשבוע הבא אנחנו צריכים לחתור ל'מצוין עם נון ישרה', ובאמת, זה כמעט לא קרה שהוא היה צריך לעקם את הנון, כי ידענו שזה הדבר הכי חשוב להורים שלנו, שנצליח בלימודים.
"ואם קרה שהמלמד היה שולח פתק עם דיווח על התנהגות לא נאותה חלילה, או איזו הערה אחרת, אבא היה מתייחס לזה בכל חומר הדין. היחס שלו למלמדים היה כמו כאילו כל אחד מהם הוא 'הפוסק האחרון', למרות שהוא היה כמובן בדרגה הרבה הרבה יותר גבוהה מהם".
**
"אבא זצ"ל, היה מעודד אותנו מאוד לכתוב חידושי תורה", מספר ראש הישיבה. "הרי הוא עצמו היה 'כותב ספרים' מגיל מאוד מאוד צעיר. הוא היה מעתיק משניות למחברת ומבקש הסכמה מדודו, מרן החזון איש… השאיפה הזאת לכתוב קיננה בו משחר ילדותו, והוא מאוד רצה להחדיר אותה גם בנו.
"אז איך מעודדים ילד לכתוב חידושי תורה? היתה לו שיטה מעניינת. הוא היה לוקח מחברת חדשה, ומצייר לה עמוד שער. זה היה מדהים, כישרון הציור שלו היה יוצא דופן! הוא כמובן לא עבר שום הכשרה בתחום ומעולם לא השקיע בלימודי ציור, אבל הוא ידע לצייר בצורה מיוחדת במינה.
"אגב, לפעמים, כשהוא היה משתעשע אתנו מעט, הוא היה מצייר חיות שונות, במשיכת קולמוס אחת, הוא היה מניח את העט על הדף, ומצייר ציור שלם בלי להרים את העט אפילו פעם אחת… אנחנו היינו עומדים משתאים לראות איך הוא מצליח, זה היה אחד המשחקים שהיה משחק אתנו לפעמים, כשראה צורך בכך.
"בדרך כלל לא היה לו זמן, כמו שאמרתי, הוא היה איש עסוק, עסוק מאוד… אבל היו זמנים שבהם היה לו זמן. למשל, בלילות שבת. בשבתות קיציות, ממילא היינו הולכים לישון סמוך לסעודה, והאמת שאני לא יודע מה אבא היה עושה באותם זמנים, כי הוא הרי לא קרא לאור הנר, ולא תמיד היה לו שומר. אבל בשבתות החורפיות הסעודה הסתיימה בשעה מוקדמת, אנחנו עוד לא היינו מספיק עייפים כדי לישון, ואבא היה צריך להעסיק אותנו.
"בכאלו מצבים, היינו נכנסים כל הילדים יחד עם אבא למיטה, לפעמים היינו מצמידים שתי מיטות ביחד, כדי שיהיה מקום לכולם, והוא היה מקריא לנו סיפורים מתוך 'ספר הישר' שמביא מדרשי חז"ל בעיקר על חומש בראשית.
"אגב, היכולת של אבא לספר סיפור בצורה מרתקת, היתה מופלאה. לא פחות. שמעתי בימי חיי הרבה מאוד דרשנים ומגידים, אף אחד מהם לא הגיע ליכולת שהיתה לו. הוא היה פשוט מרתק אותנו, הוא היה מייצר דרמה ובונה מתח באוויר, מדהים!!!
"אבא זצ"ל סיפר לנו שגם אביו הסטייפלער הקדוש, היה מספר להם סיפורים בילדותם, ולפני שהוא היה מספר להם סיפור הוא שאל אותם: 'נו, מה אתם רוצים שאספר היום, סיפור מעשה שהיה או מעשה שלא היה…?'. הם היו בוחרים והסטייפלער היה מספר להם לפי בחירתם…
"אבל אבא זצ"ל לא היה מספר 'מעשה שלא היה' אלא רק מעשים שהיו, סיפורי חז"ל, מהבבלי מהירושלמי, מדרשים שונים, הרי לא חסרו לו סיפורים. לפעמים היה מספר סיפורים מגדולי ישראל.
"הוא היה לוקח לפעמים סיפור שמבוא על ידי חז"ל בשתי שורות בגמרא, והוא היה מספר אותו במשך זמן ארוך, מותח אותנו עד הקצה, ואז, כשהיינו בשיא הדריכות, הוא היה עוצר, ו'מתלבט'… 'נו, מה אתם אומרים, אני חושב שנעצור כאן ונמשיך את הסיפור בשבוע הבא…'. כמובן שאנחנו היינו מתחננים שימשיך לספר, כי לא יכולנו לשאת את המתח, ואז הוא היה 'נעתר' כביכול וממשיך את הסיפור.
"בלילות השבת, לא פעם היינו יוצאים לטיול, כל המשפחה, כי הרי כתוב בגמרא שאחרי האוכל צריכים ללכת. היינו הולכים לבקר את הדודים, לפעמים הינו הולכים לבית מרן הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בסמטת יבנה, ולפעמים היינו הולכים לבית דודי הגאון הגדול רבי יוסף ישראל ישראלזון זצ"ל, שהתגורר ברח' חזון איש 5, קומה אחת מעל מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל.
"בדרך לבית הדודים ובחזור לביתנו היינו מתחננים אליו שיספר לנו סיפור, והוא היה מספר לנו. לפעמים היה מספר לנו את אותו סיפור שוב ושוב, יכולנו לשמוע ממנו מאה פעמים את אותו הסיפור, ותמיד היינו מרותקים כמו בפעם הראשונה.
"עוד משחק שהיה לנו עם אבא, ושעליו סיפרתי בהלוויה, היינו 'בוחנים' אותו, מוציאים ספר מהארון ומצטטים שורה והוא היה אומר לנו באיזה ספר זה כתוב, באיזה דף, וגם היה מוסיף עוד מידע כמו למשל איפה עוד כתוב משהו דומה לזה וכדו'".
**
ראש הישיבה שליט"א מבקש לחדד עוד נקודה חשובה מאוד: "האווירה בבית שלנו היתה אווירה שמחה. לא היה לחץ. נכון שהאבא היה שקוע כל היום בספרים, היה לומד ולומד, אבל זה משהו שהוא עשה לעצמו, הוא לא הכניס את כל הבית ללחץ בגלל זה. יכולנו לרוץ, להשתולל, להיכנס ולצאת, להביא חברים. לא היתה איזו אווירה כזאת שמחייבת את כולם לשמור על השקט כדי שלא להפריע לו ללמוד.
"ידענו שמי שרוצה לפטפט פטפוטים בעלמא, אבא הוא לא הכתובת. לפעמים יכולנו לעשות את זה עם אמא ע"ה. גם כשהוא היה בלחץ גדול מה'חובות' שלו, זה היה במנותק מהבית. אבל כמובן שלראות אותו לומד, זה היה מחזה רגיל ותמידי, בשעות שבהן הוא היה בבית.
"היו לנו בבית הרבה בדיחות והלצות, זה היה הסגנון שלנו, ההומור היה חלק מהחיים שלנו, ואבא זצ"ל היה אדם שמאוד אהב לשמוע חידודים. כמובן שסוג הבדיחות היה בהתאם לשיג ושיח שלו, ולא דברי הבל, אבל השמחה היתה שרויה בבית דרך קבע, וזה כלל מאוד מאוד יסודי בחינוך הילדים, ובכלל בכל אדם שרוצה להיות בריא בנפשו.
"גם בלילות, כשהיינו הולכים לישון, היינו רואים אותו לומד, כי הרי לא היה לו חדר נפרד ללמוד, כל הדירה היתה אז שני חדרים והול… בחדר שבו ישנו, אנו הילדים, הוא גם היה יושב ולומד, ואנחנו התרגלנו מגיל אפס לישון עם אור, כי אבא צריך ללמוד.
"אגב, אנחנו לא ידענו בכלל שיש סוגים אחרים של אבות, הרי כל הסביבה שלנו היתה כזאת, מי היו השכנים? מי היו האנשים שהתפללו בבית הכנסת שלנו? כולם היו גדולי עולם, רבי גדליה נדל, רבי יוד'ל שפירא, רבי ישראל אליה ויינטרוב ועוד ועוד. כולם היו כאלו, פחות או יותר, וגם החברים שלנו היו הילדים שלהם. מצד שני, אנחנו לא היינו רק הילדים של אבא זצ"ל, אלא גם הנכדים של הסטייפלער ושל הרב אלישיב, כך שכן ידענו שהבית שלנו הוא קצת שונה ויותר מיוחד, אבל לא ידענו עד כמה זה חריג לעומת בתים אחרים.
"ובכל זאת, אנשים היו מסתכלים על אבא זצ"ל כעל אדם לא שגרתי. אחד מגדולי הדור אמר לי בשנים האחרונות בדרך צחות: 'כולנו היינו צוחקים על אבא שלכם, אבל בסוף הוא צחק עלינו'…
"אחד הדברים ה'מוזרים' שהוא עשה, היה כשהוא למד איתנו את הש"ס כולו עד לבר המצווה. זה היה חצי שעה ביום, במשך מספר שנים, הוא היה לומד אתנו את הגמרא, רק גמרא, בלי לקרוא רש"י ותוס', ובוודאי בלי פירושים וביאורים נוספים, והוא גם לא היה נכנס אתנו לחשבן את כל הפרטים, אלא הלימוד היה שטחי למדי, הוא היה מסביר כל דבר אבל לא מעמיק.
"לימים שמעתי שמספרים שהיה שם יהודי חשוב, שראה את אבא לומד איתי, ושאל אותו: "למה אתה משגע את הילד, אתה חושב שהוא יזכור משהו מכל מה שאתה אומר לו?". אבי מורי זצ"ל השיב לו שכמובן שאם לא אחזור על כל הנלמד בתקופה הקרובה לא אזכור כמעט כלום, והוא כמובן העריך שלא אצליח לחזור בכזה גיל על כל הש"ס, אבל הוא אמר אז שלמרות זאת, תהיה ללימוד הזה תועלת גדולה, משום שאני אזכור את המושגים, יהיו לי מושגים בקודשים, בטהרות, בנזיקין.
"למעשה אבא מאוד התלבט אם לסיים עם הילדים את כל הש"ס, או אולי להשאיר את המסכת האחרונה ולא ללמוד אותה, כדי שהילדים לא יתמלאו גאווה על כך שהם סיימו את הש"ס בגיל צעיר כל כך.
"אגב, אני רוצה לציין שאבי מורי אמר לי פעם ש'הלך לו בחיים' שלא נהיה בעלי גאווה. הוא מאוד חשש מזה שלא תתפתח אצלנו גאווה חלילה".
**
"לפני בר המצווה שלי, בא אבי מורי זצ"ל עם ההתלבטות הזאת לאביו, הסבא הסטייפלער הקדוש, ושאל אותו לדעתו, האם ללמוד אתי גם את מסכת נדה ולסיים אתי את כל הש"ס, או שעדיף שהלימוד יהיה חסר מסכת אחת, כדי שלא לסכן אותי בגאווה חלילה…
"הסבא זצ"ל ענה לאבא שכן ילמד אתי גם את מסכת נדה, אבל בגלל החשש מגאווה, שלא נספר את זה לאף אחד. שהלימוד הזה יהיה בבית, כשלא רואים. אפילו את הסיום לא עשינו בחגיגת בר המצווה, אלא ביום הבר מצווה בבית של הסטייפלער, אני זוכר שביום בר המצווה שלי באתי לשם עם אבא זצ"ל ואמא ע"ה, והיתה שם בנוסף גם דודתי הרבנית ברזם תבלחט"א, אפילו לא היה מניין.
"אבל אני חושב שמעבר לעניין הזה של מושגים בכל חלקי הש"ס, אבא רצה להחדיר בנו טעם בכל אחת מהמסכתות. הוא רצה שיהיה לנו טעם בלימוד של מסכת זבחים, שיהיה לנו טעם בלימוד של מסכת נזיר, שנרגיש געגוע לכל מסכת, וזה היה הסוד של הלימוד הזה.
"בעניין זה, רק באחרונה נזכרתי משהו שהרבה שנים לא זכרתי אותו: כשסיימנו את הש"ס, אבא רצה ללמוד אתנו גם את כל השולחן ערוך על ארבעת חלקיו. הוא רצה שיהיה לילדים שלו טעם גם בחושן משפט ובאבן העזר, כמו שהוא עצמו היה לומד את כל חלקי התורה בלי להשאיר אף חלק מיותם, הוא רצה שגם אנחנו נהיה כך…
"אבל הוא הבין שזה כבר קצת מוגזם, ללמוד את כל השולחן ערוך עם ילדים או נערים מיד אחרי הבר מצווה, ולכן הוא למד אתנו רק את הסימן הראשון שבכל אחד מארבעת חלקי השו"ע, למדנו יורה דעה סימן א', אורח חיים סימן א', וכו', וההרגשה שלי היא שזה בא לתת לנו טעם בלימודים אלו".
"גם הלימוד הזה היה בנחת ובשמחה", אומר ראש הישיבה. "למדנו בשמחה רבה, כי כל הגישה ללימוד היתה שמחה ורגועה, בלי לחץ והיסטריה.
"ואכן, כשהגענו לישיבה, אז נכנסו לישיבה קטנה בגיל 12 כמו שהיה מקובל אז, והיו ילדים שרצו ללמוד לימודים נוספים מחוץ למה שלומדים בישיבה, הם באו אלי וביקשו ממני שנלמד איתם, כי הם לא ידעו ללמוד לבד גמרא בגיל 12.
"אנחנו היינו מתפלאים, מה זאת אומרת, ילד בן 12 לא יודע ללמוד גמרא לבד? איזה מוזר זה… מה בגיל כזה אתה עוד לא יודע שהמסכת האחרונה בששה סדרי משנה זאת מסכת עוקצין? אתה כבר עוד מעט בר מצווה ולא ידעת? זה לא ייתכן… אצלנו בבית אפילו הבנות ידעו בעל פה את כל שמות המסכתות בש"ס לפי הסדר…
"אבל כמו שאמרתי וחשוב לי להדגיש את זה חזור והדגש: לא היתה בבית אווירה של לחץ, לא היה ניסיון להכריח אותנו ללמוד כל הזמן, ההיפך הוא הנכון, הבית היה בית שמח ומאושר, ואת כל הלחץ שהיה לאבינו מורינו עם ה'חובות' שלו, הוא שמר לעצמו ולא נתן לזה להשפיע על האווירה מסביב".