וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל (מתוך ההפטרה)
המגיד מדובנא מבאר את הדברים במשל. רבי חיים בריסקער קילס מאד את המשל הזה ואמר עליו שהוא פשט אמיתי, לאמיתה של תורה:
סוחר יהלומים היה נוסע פעמיים בשנה ליריד. הוא היה מתאכסן במלון קבוע, בחדר מסויים. במלון עבד נער שהיה מעלה לו את המזוודות לחדר ובתמורה לכך היה מקבל תשר בסך חמש קופיקות.
פעם אחת, כשהסוחר ביקש לשלם לנער את חמש הקופיקות, לאחר שהלה סיים לעלות לו את המזוודות, הנער התרגז וקרא: "אין מה לדבר על פחות משני רובלים!"
"יפה מאד", קרא לעברו הסוחר. "קיבלת מושגים"…
"לא קיבלתי מושגים", השיב הנער. "בכל פעם המזוודות שלך לא שקלו כמעט כלום. העליתי אותן בלי שום מאמץ. לכן הסתפקתי בחמש קופיקות. הפעם הן שקלו טונות… שברתי את כל העצמות שלי כדי להעלות אותן, ולכן מגיעים לי שני רובלים לפחות!"
מששמע הסוחר את דבריו – התעלף! שפכו עליו דליי מים, הוא התעורר, וכעבור שנייה או שתיים התעלף פעם נוספת… לאחר ששבה רוחו אליו, קרא לעברו הנער בבהלה: "אני מוותר על שני הרובלים, העיקר שלא תתעלף עוד פעם"…
שאלו את הסוחר: "גביר כמוך מתעלף בשביל שני רובלים?"
"לא זו הסיבה שהתעלפתי. התעלפתי כי יצאתי נקי מכל נכסיי, הפכתי לעני ואביון! אם הנער התאמץ לסחוב את המזוודות – סימן שהן אינן המזוודות שלי! המזוודות שלי קלות ביותר. הן היו מלאות ביהלומים שכמעט ואינם שוקלים כלום. אם הן היו כבדות – סימן שבאכסניה ששהיתי בדרכי הבינו שיש במזוודה אוצרות, ובזמן שלא שמתי לב רוקנו את תכולתן, ומילאו אותן באבנים…
והנמשל – הקב"ה אומר לישראל: אם אני רואה אנשים שקשה להם לשמור תורה ומצוות, וזה מעייף ומייגע אותם – סימן מובהק הוא ש"לא אותי קראת יעקב"! והראייה לכך היא: "כי יגעת בי ישראל" – שהרי אתם מתייגעים ומתקשים בעבודתי. צדיקים, כשלומדים ומקיימים מצוות, אינם חשים עמל וטורח, אלא אדרבה יש להם טעם ועונג בקיומן.
הדבר מצוי בפרט אצל בחורים צעירים שמתלוננים ואומרים: קשה לי לקום לתפילה, קשה לי להתרכז בתפילה, קשה ללמוד…
לבחורים האלו – אומר ראש הישיבה, רבי גרשון אדלשטיין שליט"א – חסרה הכוונה. אולי הם לא לומדים לפי טבעם, או שהם לומדים כדי למצוא חן בעיני מישהו, או למען הכבוד וכיוצא בזה. המשנה אומרת (אבות ו, ד): "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך – אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". מי שאין לו את ה"אשריך בעולם הזה" – סימן שהוא לא מצוי ב"דרכה של תורה".
עם הכוונה נכונה, שתקרב אותם באמת לקב"ה, הם ירגישו נעימות ושמחה בתפילה, בלימוד התורה ובקיום מצוות.
על קווי ה' נאמר (ישעיהו מ, לא): "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ". זאת ועוד, הרבה פעמים יצר הרע מסבך אותם עם כל מיני נערווען, כל מיני חומרות שאינן מתאימות לכוחותיהם. הכל כדי שירגישו "כי יגעת בי"…
*
שמעתי פעם משל נוסף מפי אחד המגידים, דומה במקצת לסגנון המשל של הדובנער מגיד:
אותו מגיד סיפר שפעם אחת הוא התהלך ברחובה של עיר ביום קיץ לוהט וראה סבל מבוגר, רוכב על תלת אופן, מסתובב גם הוא ברחובות, סוחב לאנשים חבילות מהכא להתם. "פיו לא הפסיק לפלוט קללות", סיפר המגיד, "את מזג האוויר, את האנשים, את המדינה, את התחבורה, את הפקקים. את כולם הוא ניאץ וקילל"…
"בסוף היום", ממשיך ומספר, "הגעתי לבר מצווה של בן אחי. בסיום האירוע ראיתי את נער בר המצווה, שקיבל עשרות ספרים במתנה, סוחב את כל הספרים ומעלה אותם בידיו לביתו, בקומה רביעית, בלי שום תלונות. הילד הקטן הזה עבד פי מאה יותר קשה מהסבל, ולא זו בלבד שלא רטן, אלא הוא היה נראה שמח… שאלתי אותו: "לא קשה לך?" והוא חייך ואמר: "הלוואי עוד מאה כאלה"…
"וחשבתי לעצמי", סיים המגיד, "למה לסבל היה קשה ולילד לא? כי לילד היו אלו המזוודות שלו… הסבל לא סחב את המזוודות שלו…
הכלל הוא: דבר שאדם אינו מוצא בו עניין – הוא מתקשה לבצעו, וזאת הגם שבמציאות יש לו עדיין את הכח לעשייתו. וכן להיפך: כאשר אדם מוצא טעם בדבר מסוים והוא משתוקק לעשותו – הוא מוצא כוחות בעצמו גם כאשר מצד טבעו הוא חלש. עצם ההשתוקקות לדבר מסוים נוסכת באדם כוחות שהם הרבה מעל ומעבר לכוחותיו הטבעיים.
(רבי אליהו דיסקין שליט"א- נאה דורש החדש על ויקרא)