קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת (לה, ה)
שני סוגי נתינה
התורה מצוה: "קחו מאתכם תרומה לה'", ואחר כך חוזרת ואומרת: "כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'". כפילות לכאורה.
כתוב בנביא: "ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" (מלאכי ג, טז). מה הכוונה חושבי שמו? – על דרך מה שאמרו חז"ל: "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו ע"א). ואכן ראיתי כתוב כך במדרש תהלים מזמור ל: "רבי נחמיה אמר: חשב אדם לעבור עבירה, אין הקב"ה חושבה עד שיעשנה, ואם חשב לעשות מצוה ולא הספיק לעשותה, מיד הקב"ה כותבה כאילו עשאה, שנאמר: 'וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'".
על פי זה ביאר ה"מלא העומר": כאשר משה רבנו אמר להביא תרומה למשכן, היה יהודי שהרהר וחשב בצער: אם הייתי יכול להביא שמן למנורה… אבני שוהם… הלוואי והייתי יכול! לו היה לי, הייתי נותן הכל! אבל אין לי, אני כל כך רוצה. ואז – "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".
ועל כגון דא מוזכרים בפסוק ב' סוגי נתינות: האחת – "קחו מאתכם", היינו מה שנותנים בפועל. והשניה – "כל נדיב לבו", מי שבלבו מעוניין לתת ואין לו – "יביאה", נחשב לו בשמים שהביא.
קחו "מאתכם" תרומה
והנה הלשון תקחו "מאתכם" קצת קשה, מה ההסבר בתיבה הזו?
ביאר ה"כלי יקר":
א. מאתכם – ולא מהגזל, כמו שכתוב בתחילת פרשת ויקרא – "אדם כי יקריב מכם קרבן" ודרשו חז"ל: מכם – ולא מהגזל.
ב. ישנם שני סוגי נתינה – יש אחד שנתן מאתים דולר. שואלים אותו: "כמה נתת?" והוא משיב: "כיון שאינני יכול לתת פחות מפלוני נתתי מאתים דולר"… זו לא נתינה "מאתו" אלא מחמת שההוא נתן… התורה מבקשת שהנתינה צריכה להיות מאתכם, ולא בגלל חשבונות ומניעים סביבתיים כל שהם.
ג. ויש אומרים, "מאתכם" ממש. היינו, שהנותן מנדבת לבו, דומה כאילו הקריב את גופו. כאילו מחסר מבשרו. כאילו נותן חלק ממנו. וכפי שנשמע בעובדה הבאה.
הנדיב שלחם עם עצמו
רבי חיים בריסקער זצוק"ל הגיע לעיר מינסק לאסוף כספים. במינסק התגוררו שני גבירים. רבי חיים סיפר לאחד מהם כי הוא בא במטרה לאסוף כסף לישיבת וולוז'ין. שאל אותו הגביר בכמה מסתכמים הציפיות, לאיזה סכום מצפים להגיע? אמר לו רבי חיים את הסכום. – משהו עצום.
הציע לו הגביר הצדיק: "שהרב יישב אצלי בבית, ואני כבר אראה מה לעשות בענין [לשתף נדיבי עם ולהסביר להם את הצורך וגודל הזכות, וכל כהאי גוונא – לשדל אחרים לתרום לישיבה].
רבי חיים ישב בביתו של הגביר ולמד. חלפו שבועיים והגביר מודיע לו: חצי מהסכום כבר ישנו.
יישר כח!
עברו שבועיים ימים נוספים – כל הסכום כבר נמצא.
שמחה גדולה מאד. רבי חיים שב לישיבה בוולוז'ין.
חלפו כמה שבועות והנה מגיעים שני הגבירים הללו לדין תורה.
הגביר השני של מינסק התאונן: "לא ידעתי כלום, לא ידעתי אפילו שהרב הגיע לאסוף כסף, כי הגביר הנודב הוציא מכיסו הפרטי את כל הכסף לישיבה, ואותי לא שיתף כלל. אני קורא לו כעת לדין תורה, – הרי אנחנו שותפים שנינו בתרומות לישיבות מידי שנה, מדוע עתה הוא הערים עלי והשתלט על הצדקה – נתן לבדו את כל הכסף?
רק כעת הבין רבי חיים כי כל הסכום היה מכיסו של מארחו. הוא היה בטוח שהגביר יצא ואסף את הכסף בין תושבי העיר העשירים.
– – זה נכון?
"כן", השיב הגביר.
"אם ככה, גם אני אקרא אותך לדין תורה"…
"מדוע?"
"חשבתי שאספת כסף מבעלי בתים, והבנתי שהסיבה שהחזקת אותי בביתך חודש ימים היא לשם כך. אבל אם הכל היה מכיסך – מדוע עיכבת אותי אצלך חודש שלם? וכי אין לי מה לעשות? אני אומר שיעורים. האם כיון שאתה רוצה אותי כאורח בביתך, אתה משאיר אותי סתם אצלך?
הגביר השיב: "נסיים קודם עם הדין תורה שלנו".
כאשר סיימו אמר לו לרבי חיים: "נכון, נתתי מכיסי, אבל הרב'ה חושב שהדבר בא לי כל כך בקלות? שבועיים הייתי צריך להילחם עם היצר הרע שיסכים שאתן חצי מהסכום, והצלחתי. שבועיים נוספים הייתי צריך להילחם בשביל החצי הנותר".
פתח רבי חיים את עיניו ואמר: עכשיו אני מבין את הפשט בתיבות הפסוק שמעולם לא היו מובנות לי: "קחו מאתכם" מה זה קחו מאתכם, וכי אדם לוקח מעצמו? אדם נותן מעצמו! אולם עתה אני מבין, כיון שהיצר הרע לא מאפשר לתת תרומה, האדם נאלץ כביכול לחטוף בכח מעצמו ולתת תרומה – "קחו מאתכם תרומה".
(רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – יחי ראובן)