סיפר הרה"ח ר' אפרים לונדנר ז"ל: באחת הפעמים בה נסעתי נסיעה אל ה"אמרי אמת", הייתי בן שבע עשרה בערך. נסעתי לבד, נסיעה פרטית, בלי החבורה, באמצע השנה. איני זוכר למה נסעתי.
באתי אל מורי ורבי הרב מבנדין הגאון הקדוש רבי צבי חנוך לוין זצוק"ל, חתן כ"ק מרן האדמו"ר ה"שפת אמת" זיע"א וגיסו של כ"ק מרן האדמו"ר ה"אמרי אמת" זיע"א, ואמרתי לו שאני עומד לנסוע לשבת לגור אל הרבי.
הרב פשוט קינא בי, כאילו שאף פעם לא היה בגור… ואמר: 'אוי אתה נוסע לגור? אני מקנא בך'. אי אפשר לתאר את השמחה שלו שאני נוסע לגור, אני, התלמיד שלו. הוא כל כך אהב את ה"אמרי אמת". הוא אמר לי: 'אני אתן לך מכתבים בשליחותי לתת בשמי לרבי'.
אתם יכולים לתאר לכם (או שאי אפשר לתאר…) את השמחה שהיתה לי. קיבלתי תפקיד כזה. יהיה לי משהו עם ה"אמרי אמת", למסור לו משהו ולומר לו שזה מגיסו הרב מבנדין. אם היו אומרים לי ומבטיחים לי הרבה כסף, לא הייתי מחליף את זה בזה. ואמנם לקחתי את זה. זה לא היה מכתב יחיד בודד, זה היה חבילת מכתבים עבה.
מבנדין לווארשה היתה נסיעה של עשר שעות ברכבת. ביום חמישי בערב, מאוחר בלילה, ליוו אותי אחיותי לרכבת. היה לי כיס אחורי, שמתי שם את צרור המכתבים, ולא הסחתי דעתי מזה, שמרתי על זה כל הזמן.
עליתי על הרכבת, שמתי את המזוודה למעלה. הרכבת היתה כמו מסדרון ארוך, עם תאים להיכנס, וישבו שם יהודים וגויים. נכנסתי ותפסתי מקום ליד החלון, ואמרתי לעצמי: אפרים, השתדל לא לנמנם, יש בידך אוצר השווה יותר ממיליון דולר. קיימתי בפועל את מאמר חז"ל אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה ושעה, משמשתי בכיסי בכל רגע כאילו שהיה לי אוצר גדול. משמשתי-משמשתי-ומשמשתי.
התחיל נצנוץ השחר, אני מתעורר וקולט שנמנמתי… זה הרי נסיעה של עשר שעות. יש אונס שינה. נמנמתי. אני ממשמש, ורואה שהכיס ריק, הכיס ריק!!
צריכים סופר גדול לתאר מה שהרגשתי אז. אי אפשר לתאר את העגמת נפש, כאילו שחרב עלי עולמי, הרגשתי כאילו נפלתי לתהום. אין אפשרות לתאר זאת, אני היום לא מבין, אני רק זוכר את תהומיות הצער שהיה לי.
פתחתי את התא, רצתי בכל הרכבת עד הקטר, הלוך-חזור-הלוך-חזור כמו משוגענער, ושאלתי בפולנית שלי… כל אדם שעבר, אם לא ראה איזו חבילה. אבל – אין! (זו היתה טפשות מצידי, מי שמצא, או לקח, הרי חשב שזה המון כסף, וכי הוא יתן לי את זה?).
ראיתי שאין לי ברירה, שבתי למקומי בתא, ולא הייתי מסוגל לחשוב שום דבר. הכל נסתם לי. רציתי שהיום ימשך לשנה ואפילו לעשר שנים. שהרכבת תסע לעולם ועד ולא תיעצר, וממילא אני ייפטר מזה… לא יודע מה לעשות, מה אגיד לרבי? אכנס לרבי, הוא יתן לי שלום ואספר לו שהיה לי מכתבים עבורו ונאבדו לי??… לא הבנתי…
השחר כבר עלה. הלכתי ליטול ידיים, הרכבת לא שמעה בקולי… היא עצרה בווארשה ומוכרחים לרדת. מווארשה נוסעים עם חשמלית חצי שעה-שעה למונקטוב (שם היה גאון גדול, המונקטובער רב, בנו היה חתן של רבי י"מ בידרמן, והכרתי אותם) לקולייקע. נסעתי עם הקולייקע, השעה כבר שבע וחצי-שמונה, באתי לגור, עדיין הייתי לפני התפילה, שם כבר אחזו אחרי התפילה.
אני בא לבית המדרש עם המזוודה, פוגשים אותי היושבים, שמואל זגערשער, אלישע בנדינער, א'גאנצע חברה, קיבלו אותי בשמחה, אהה, א'חבר! כל החברה ה"יושבים"… א'גדולה… ואני, כאילו לא מבין אותם… הם רואים שאני לא כתמול שלשום, אני במצוקה, לא היתה לי את השמחה הרגילה, חשבו שמא חס וחלילה קרה משהו במשפחה, ולשם כך באתי באמצע השנה לגור, ואני מזועזע… מה קרה אפרים? שאלו אותי.
בקול נהי ותמרורים סיפרתי להם מה שקרה. החבורה לא זלזלו בגודל העגמת נפש, ולא ביטלו את זה לומר – מה כבר קרה… אין דבר… אלא אמרו לי: אין לך ברירה, לך לרבי, ספר לו (בוודאי שלא חשבתי להעלים…), "יהיה בסדר".
התפללתי ביחידות, זה הרי כבר היה אחרי המנין הקבוע. איני יודע אם עוד הרבה פעמים בחיי התפללתי כמו שהתפללתי אז ("תפילה" – זה הרי הקשר האישי עם הרבונו של עולם…), אולי בזמן השואה. היו מקרים בודדים בחיים, פעמיים שלוש, שהתפללתי ככה. הקשר שלי עם הרבש"ע והבקשה שלי שאעבור את הדבר הזה…
[אז הבנתי את הווארט ששמעתי פעם בשם רבי בונים מפשיסחא על 'ואני תפילה'. אדם שיש לו חס וחלילה מכאובים, והוא מתפלל, או שהוא בא למישהו לבקש, הוא מוכרח לומר את הבקשה. אבל יש אדם, שהוא כל-כך-מלא-מכאובים, עד שכאשר הוא נכנס למישהו מיד רואים עליו שהוא מתפלל, 'ואני תפילה'. כך אני הייתי אז, הייתי לגמרי – 'תפילה'].
הגיע השעה תשע וחצי, צריכים ללכת "שלום נעמען", והלכתי לתור.
היתה מחיצה כזאת של שני צדדים, זה לקח שעה בערך. במשך כל השעה גם כאילו ביקשתי והתפללתי שהתור לא יעצר, אלא ימשיך-וימשיך-וימשיך… מישהו הזיז אותי – אז הלכתי… השורה הולכת-הולכת-הולכת. שוב רציתי שזה לא יגמר… שאשאר בחוץ… כמה שהזמן מתקרב יותר נעשיתי מבולבל. והנה, כבר באתי ל'שלום שטיב', והנה עומד הגבאי בפתח. בלי משים, בלי לחשוב, הדלת נפתחת, אני עומד כבר בדלת ורואה את דמות הרבי עומד בפינה.
אי אפשר לתאר את הדמות הזאת, זה כאילו הסתכל עליך וזרק עליך רנטגן… אני מתחיל ללכת, הרבי עומד… מסתכל-מסתכל-מסתכל, ואני ניגש, נותן שלום (דווקא אני חושב שהוא נתן לי כזה מין ברייטע'ן שלום, ולא היתה לי אז בקשה מיוחדת), נשארתי עומד. לא יודע למה, לא ידעתי מה לעשות… לא יודע מה שהוא אמר או לא אמר… אבל פתאום הבנתי מה שקורה כאן, הבנתי שאני עומד-ועומד-ועומד, הרבי מסתכל עלי, כאומר: מה איתך?? מה אתה עומד סתם?? לא אומר שום דבר!! לא מבקש שום דבר!! התעוררתי, והבנתי שאני עומד סתם… ואז אמרתי, באידיש: אובער ס'איז מיר געשען א'אומגליק, דער רב האט מיר מיט גגעבען א'בריוו אין ס'איז מיר פארלוירען גגאנען [=אבל אירע לי אסון, הרב נתן לי מכתב וזה נאבד לי].
הרבי נתן חיוך, שבחיים שלי לא ראיתי דבר כזה, ואמר (בניגון שלו…): אֶה… א'אומגליק… א'אומגליק… ס'זאל דיר קיין גרעסער אומגליק נישט געשען אגאנץ לעב'ן!… [=אסון… אסון… שלא יארע לך אסונות יותר גדולים מזה כל החיים!…] ובירך אותי, וסיים: "הוא יכתוב מכתב אחר"… נסוגותי אחור ויצאתי. לא 'יצאתי', אלא 'רקדתי', כאילו הרווחתי מאה מליון דולר…
בחוץ עמדו כל החבורה לשמוע מה היה. סיפרתי להם… הם כמו חיבקו אותי. מה עשינו אחרי כן? הלכנו לאכול סעודה'לה…
אני מתכוין בעובדה זו גם להדגיש את הידידות של הבחורים והדאגה הכנה שלהם אחד לשני, הם לא פטרו סתם את דאגתי על אובדן המכתב, אלא השתתפו עימי מעומק הלב, ולאחר מכן כה שמחו עימי בצוותא.
ביום ראשון או ביום שני הלכתי להיפרד מהרבי לפני נסיעתי חזרה, באתי שוב אל הרבי, אז כבר הלכתי בשמחה… הרבי נותן לי יד, ואחרי כן אומר לי: "וארט צי א'מינוט, איך וועל דיר געבען א'בריוו פאר'ן רב (חכה רגע, אני אתן לך מכתבים עבור הרב). הוא נכנס פנימה-פנימה לקודש הקדשים, ונכנס חזרה כשחבילת מכתבים עבה בידו, ואמר: 'וועסט דאס געב'ן דעם רב. אובער זאלסטו גיט היטען'… (תן את זה לרב, אבל שמור על זה טוב..)
יש לי תחושה, שהברכה הזו של הרבי – ס'זאל דיר קיין גרעסער אומגליק נישט געשען אגאנץ לעב'ן! מלווה אותי הרבה בחיים.
היה לי מקרה אחד, בשנת תש"ג בגיטו, כשהגסטפו הקיף את הגטו, ואני ואשתי המנוחה לקחנו שני תרמילים בבית, והחבאנו במקומות מחבוא כסף וכו', והתכוננו שיקחו אותנו. הם עלו למעלה, רשעים רצחניים עם נעליים מסומרים, דפקו עם רובים בכל דלת. משום מה על הדלת שלי הם פסחו…
יכול להיות שזאת היא הברכה, זאת היא כל הברכה שנמצאת כאן.
(מתוך הספר "גשר לעולם מופלא" – שיחות עם הרה"ח ר' אפרים לונדנר ז"ל על פולין שלפני השואה; ייש"כ להרב שמואל אלברט שליט"א)