בס"ד בעזרת ה' נעשה ונצליח
שליחי מצוה אינם ניזוקים
לפנינו סיפור מפעים ומטלטל רווי אמונת צדיקים שהתרחש בימים אלו בסמוך לכ"א אדר, יומא דהילולא קדישא של הרה"ק בעל 'נועם אלימלך' מליז'ענסק זי"ע, המראה לנו בחוש כי שליחי מצוה אינם ניזוקים, ואם אדם מתאמץ עבור יהודי, מהשמים מתאמצים עבורו שלא כדרך הטבע שלא תיפול שערה מראשו.
סיפור זה הגיע למערכת מכלי ראשון, וכבר הספיק לגרום להתעוררות רבתי עד כמה מוטל עלינו להיות ערבים זה לזה.
היה זה לפני כשבועיים. יהודי יקר המתגורר בחיפה, התבקש ע"י מכריו, משפחה מיוצאי אוקראינה המתגוררת כבר כמה שנים בקריות, לסייע בידם לחלץ את הוריהם שנמצאים במצב לא פשוט באוקראינה באזור שמופגז כבר כמה שבועות, ולאחרונה גם נותק עמם הקשר. הם אינם יודעים את נפשם מדאגה, אין להם לא יום ולא לילה. מתעוררים מחלומות בלהות בזה אחר זה, לרגע בטוחים כי הגרוע מכל אירע חלילה ומתפללים שלכל הפחות יזכו לקבר ישראל, ולרגע עדיין מפעמת בהם התקווה כי הכל כשורה, ורק הלחימה העזה שבאזורם מונעת מהם ליצור קשר עם העולם הגדול.
היהודי החיפאי שניחן באומץ וגבורה, יחד עם נחישות של מסירות נפש והצלת נפשות. נענה לאתגר המסוכן, ולאחר התייעצות עם רב, לקח את כל הפרטים, עשה עבודת שטח מדוקדקת, יצר קשרים עם מבריח מקומי, הצטייד במסמכים הנדרשים, כולל אישור עיתונאי למקרה שישאלו אותו שאלות, ויצא לדרך הארוכה.
מכאן והלאה רשות הדיבור נתונה למציל הנפשות: "טסתי למדינה במזרח אירופה, ומשם הגעתי ברכב לאחד הגבולות עם אוקראינה. לפי התכנון על תוואי הגבול בנקודה מסוימת, המתינה לי משאית לחלוקת לחם עם אישור תנועה חופשי גם באזורי הלחימה. במשאית מצאתי עוד מספר אנשים (לא יהודים) שכל אחד מהם בא למטרה דומה כמוני או בכדי לבדוק אם הנכסים שלהם נפגעו באזורי הלחימה. הוחלט שלפני הכל אנו נוסעים לחלץ את הזוג המבוגר שאני מחפש אחריהם. הייתה בידי כתובת מדויקת, וגם זכרתי את הכתובת בעל פה, והתחלנו לנוע לכיוון המטרה שלי".
"מסביב חושך ואימה. לראשונה חשתי מהו 'פחד מוות'. היה קר, קר מאוד. אולם הידיים רעדו לא מהקור אלא מהפחד. לאחר נסיעה של כמה שעות אמר לי המבריח באנגלית רצוצה, שאנחנו ממש קרובים ליעד. שמחתי שהנה עוד מעט נהיה אחרי השלב הראשון, ובע"ה גם השלב השני יצליח, נמצא את זוג המבוגרים, נעשה את הדרך לגבול ונשוב ארצה. דבר לא הכין אותי למה שיתרחש בעוד דקות אחדות.
לפתע… בום!!! פצצת מרגמה פוגעת פגיעה ישירה ברכב שלנו!!! לא היה לי זמן אפילו לצעוק 'שמע ישראל'. הועפתי החוצה מההדף למרחק של כמה מטרים. הייתי כמובן חבול ומוכה אך לא האמנתי למציאות שפשוט נפשי היה לי לשלל וחיי ניצלו. מזווית העין בה שכבתי, אני מצליח להבחין שהמשאית עולה באש, על כל תכולתה וכל מי שהיה בתוכה"…
"מסביב חושך, דם ואש ותימרות עשן, ואני בין שמים וארץ. אני צובט את עצמי כלא מאמין. כן, אני חי. ברוך הוא וברוך שמו. בכיסי נשאר בדרך פלא הטלפון הנייד שלי, אבל הוא לא עבד. המכנסיים שלי נותרו שלימות, כולל הכסף שלקחתי עמי שהיה תפור בתוך המכנסיים. מה עושים עכשיו? לאיפה ממשיכים מכאן? לא ידעתי מה הצעד הבא שלי. לא נותרה לי אלא אומנות אבותינו, תפילה לבורא עולם. הייתה לי אמונה שאם ניצלתי ממוות לחיים, וודאי אצליח לצאת מהתופת הזה, ולבצע את מצוות הצלת הנפשות שלשמה הגעתי לכאן".
" תוך כדי שאני מנסה לארגן את עצמי ואת מחשבותי, הגיעו למקום שני רכבים צבאיים אוקראינים בחריקת בלמים. הם ניסו להשתלט על האש אך כבר לא היה את מה להציל. לפתע הם הבחינו בי, אדם שיצא חי מהמשאית הבוערת. הסתתרתי מהם. הם התנפלו עלי בצרחות אימים. לא הבנתי מה הם אומרים והתחילו לגרור אותי לכיוון הרכב שלהם".
"אני מנסה לענות להם באנגלית ששגורה על פי, ואומר להם אני ג'ורנליסט (עיתונאי) אחד מהם שהבין קצת אנגלית נרתע קצת צעק עלי 'דקומנטן פליז'! (מסמכים בבקשה). אני מסביר לו שכל המסמכים נשרפו במשאית יחד עם המזוודה שלי, הוא לא מבין וצועק שוב 'דקומנטן דקומנטן'. מה עושים עכשיו? ידעתי שאין להם לא דין ולא דיין, הנשק דרוך, והם יכולים לעשות כטוב בעיניהם. שוב התחזקתי כי אני שליח מצוה, ואם שרדתי את התופת הזה, בע"ה אצא גם מהידיים שלהם".
"אני ממשש בכיסים ומוצא את הדבר שלקחתי איתי לשמירה לדרך המסוכנת, היתה זו חתיכת קש זעירה המיוחסת להרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זי"ע. הקש הזה ('שטורי' כפי שמכונה באידיש) היה ברשותו של הגאון האדיר רבי אליהו שמואל שמרלר זצוק"ל ראש ישיבת צאנז, שהוא נין ונכד להרה"ק בעל 'נועם אלימלך' זי"ע, והגיע אליו בירושה מזקנתו שעוד הגיעה לארץ ישראל לפני השואה. ידעתי כי חוטים מהקש הזה חולקו לאחר הסתלקותו לבניו, ואחד מהם הוא בנו הרב יצחק פסח שמרלר שליט"א מחשובי חסידי צאנז בחיפה, שארז גבעול אחד בפלסטיק בדומה לכרטיס זיהוי. לפני שיצאתי לדרך בקשתי אותו ממנו לשמירה כי אני יוצא לדרך מסוכנת, ובטוב לבו נתן לי".
"אין לי עסק בנסתרות, אינני יודע מה עבר באותו רגע בראשו של החייל האוקראיני, אם חשב שזה תג זיהוי של עיתונאי או כל דבר אחר. מה שבטוח שגם הנס השני החל להתרחש לנגד עיני. החייל אוקראיני אומר לי; אוקיי, תכנס לרכב, ושואל אותי לאן אני צריך להגיע. אמרתי להם את הכתובת שזכרתי ושיננתי. הם אמרו שזה מרחק של כמה דקות נסיעה ולקחו אותי לשם"…
מאותו נקודה ואילך התנהל הכל על מי מנוחות. דפק כמו שעון שוויצרי. הזוג המבוגר נמצא היכן ששערנו. המבריחים שהיו אמורים לבצע את השלב השני הגיעו לבית, העבירו אותנו – אפשר לומר – די בקלי-קלות. עברנו את הגבול למדינה סמוכה. השגרירות הישראלית באותה מדינה כבר המתינה לנו, סידרו לי מחדש את כל המסמכים שנשרפו. וב"ה נחתנו בארץ ביום ראשון השבוע י"ז באדר ב'".
"אני כבר כעשרה ימים לאחר ההתרחשות הזו, ועדיין אינני מעכל את גודל הניסים שעברו עלי כאשר חזיתי עין בעין את כוח השמירה העליונה למי שעוסק בהצלת נפשות, וכוחו של חפץ דקדושה של אותו צדיק יסוד עולם שהחזקתי ברשותי, שהציל 3 נפשות מישראל, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.