איש חסיד היה, הגה"ק רבי נחום ליבערזון זי"ע מיאס-קלישקוביץ, מוותיקי ומגדולי חסידי שטפנשט. על רום שגב מעלת מידת אמונתו היוקדת בה' וקבלתו יסורים באהבה ובישוב הדעת באופן מופלא ונורא עד מאד, היו מספרים תלמידיו הגה"צ רבי אליהו ראטה זצ"ל ורבי נטע ציינווירט זצ"ל, ששמעו מפיו של רבי נחום עצמו את אשר קרהו, כשפיו מלא שירה כים, ולשונו רינה כהמון גליו, בשבח והודיה להשי"ת על רוב רחמיו וחסדיו.
וכך היה מעשה:
בת יחידה היתה לו לר' נחום, שבגרה לתפארת בית הוריה, אולם כשהגיעה לגיל אירוסין, חלתה לפתע במחלה קשה שהלכה והתגברה רח"ל. היא היתה מאושפזת בביה"ח, עד כי בבוקר יום שישי התדרדר מצבה והחמיר עד שהרופאים נואשו מחייה וקבעו נחושות כי רק שעות ספורות נותרו לה לחיות.
הידיעה הקשה פילחה את ליבו של רבי נחום כחץ, אולם לא איש כמוהו, שכל חייו היו קודש לעבודת הבורא, חסיד ותיק שמוחו שולט על ליבו, יקח את הדבר אל ליבו ויאבד את עשתונותיו. הוא שמע את הבשורה בגבורה ובעוז, והחליט על אתר כי היות שלפי תחזיותיהם של הרופאים הוא יהיה עסוק בשעות אחה"צ בעניינים אחרים רח"ל, ומה עוד שלפי הצפוי לא יוכל לטבול במקווה במשך שבעת הימים הבאים… – טוב יעשה אם יקדים וילך כבר עתה למקווה, להתקדש ולהיטהר לכבוד שבת-קודש.
מיהר רבי נחום וכך עשה, ומשם פנה לביתו להתכונן לבאות. על אף היותו גדול בתורה, רב מוסמך ופוסק הלכות, עכ"ז בבואו לידי מעשה חשש שמא במצב כזה לא יוכל לעמוד בכל דקדוקי ההלכה הנדרשים ממנו בשעה קשה זאת, לכן התיישב ולמד בקיצור הלכות קריעה והלכות אנינות, רק לאחר שגמר ללמוד את ההלכות הנחוצות לו, חזר ופנה לכיוון בית-החולים. אולם בעודו באמצע הדרך נזכר ששכח לקחת עימו סכין ל'קריעה'. חזר אפוא על עקבותיו בכדי לקחת את הסכין… כך, ברוגע אמיתי ובישוב-הדעת שלא מעלמא הדין, פסע צעד אחר צעד לביה"ח, לשהות לצד בתו היחידה בשעותיה האחרונות.
לימים סיפר רבי נחום כי באותו זמן התחיל להרהר ולחשוב מהי העבודה המוטלת עליו במצבו הנורא הנוכחי. כיוון שאמונתו בבוראו היתה תמה ואיתנה מבלי להרהר אחר מידותיו ח"ו, אזי ממחשבה למחשבה נכנס ל'מוחין דגדלות' ומחשבות נעלות מאד הציפו אותו. הוא העלה במחשבתו את דברי חז"ל "ואהבת… בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך..", ואת לשון המשנה (ברכות פט) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", וכדאיתא בגמ' "ולקבולינהו בשמחה" – באותה מידה ממש, שהרי כך בפשיטות הוא רצון הבורא. "לאחר שהתבוננתי בזה נהייתי בשמחה" סיפר רבי נחום על עצמו בתמימות, "ועלתה במחשבתי דרך משל, איזה שמחה היתה לי אילו הייתי הולך כעת לחופת בתי… ומתוך מחשבה זו נכנסתי לשמחה עצומה".
כך הלך כשליבו נושא את רגליו, להיפרד לנצח מבתו היחידה – – – באותה שעה קיבל על עצמו עול מלכות שמים ביתר שאת ויתר עז, לעמוד איתן בניסיון קשה זה ולא לזוז אפילו זיז כלשהו מאמונתו האיתנה והטהורה ובטחונו באלוקיו, וכי למרות האסון הגדול העומד להתרחש עליו – הוא יתחזק יותר בקיום מצוותיו ועשיית רצונו יתברך בלב שלם". כיוון שחשב זאת, ננסכו בו כוחות חדשים ושמחה גדולה פיעמה בקרבו ועוררה בו תבערת אש קודש, אש של מסירת-נפש לקונו 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'….
כשהגיע לביה"ח, כבר היה ר' נחום כל כולו אש לוהטת של שמחה ואהבה להקב"ה כי 'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד', אבל כאשר דרכו רגליו על מפתן ביה"ח, נתיישב בדעתו שמא שמחה עצומה זו שזכה לה, עלולה להתמיה ולעורר את רוגזה של זוגתו השבורה. החליט אפוא בליבו כי עליו להצניע את שמחתו ולהופיע בפניה בפנים נוגות…
עוד הוא פוסע במסדרונות ביה"ח והנה יוצא הרופא ומודיע להם כי יש שינוי לטובה במצבה של בתם וכי יש סיכוי סביר שבתם ניצלה משערי מוות. ליבותיהם של רבי נחום ושל זוגתו החסירו פעימה, והם נשאו עיניהם השמימה בתחינה לבורא עולם שיזכו לראות במהרה את רפואתה השלמה והחלמתה המהירה. ואכן, לא עברו אלא שעות מספר והמצב התייצב והשתפר, עד כדי שהרופאים המליצו להם לקחת את בתם הביתה לבל תידבק מחולים אחרים… מיד שכרו עגלה ונסעו הביתה, ואך בקושי הספיקו להגיע לפני כניסת השבת.
בליל שבת קודש היה רבי נחום נרגש עד מאד מעוצם הישועה הגדולה שחזה בעיניו, ודעתו היתה מרוממת עליו ביותר. הוא שש ושמח בכל ליבו על ישועת ה' ועל הניסים הנפלאות והטובות שגמל עמו, וגם על כך שלא נפל בדעתו מאמונתו בבוראו וכי גם בשעות הקשות ביותר בהן היתה בתו היחידה מפרפרת בין החיים למוות רח"ל, לא התרעם בליבו על מידותיו של הקב"ה.
עוד סיפר ר"נ כי מנהגו היה אז ללמוד בקביעות בספה"ק "באר מים חיים", לא לפי סדר מסויים אלא היכן שהקרה ה' בידו לפתוח את הספר. באותו ליל שבת בפותחו את הספר, עלה לפניו המאמר המסביר את ענין אמירת 'קדיש', על פי טענת המלאכים להקב"ה "מה אנוש כי תזכרנו", שהמלאכים מקטרגים שהאדם משבח ומהלל את הבורא יתברך רק כשהכל הולך כרצונו… באותה שעה מעמידים אותו בפני נסיון בפטירת אביו או אמו ח"ו ואז הוא מכריז "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", וממילא נופלת טענת המלאכים. אבל אם האדם משבח את בוראו, מגדלו ומקדשו גם בלא זה, כבר אין סיבה לגרום לו לאסון כזה שיכריחו לומר "יתגדל ויתקדש"…
הוסיף ר' נחום ואמר שהוא בטוח כי בתו זכתה להישאר בין החיים בגלל שלא איבד את אמונתו וקיבל את הגזירה באהבה, ועי"ז זכה שלא נזקק לומר קדיש אחריה – – – ואכן, זכה רבי נחום לראות מבתו זו מלא חופניים נחת דורות ישרים ומבורכים.
(באר בשדה)
מחמאה
אני קראן חדשות כרוני, לאחרונה חסמתי את כל אתרי החדשות מהמחשב עקב בעיות הלכתיות כמו שמירת עיניים, לשון הרע, ניבול פה, וכו' אבל זה חסר לי קצת….
לאחרונה האיר השם עיני והגעתי לאתר שלכם שהיא בנויה כמו אתר חדשות – אבל חדשות אמיתיות ולא שטיות כוזבות של האתרים האחרים! חזקו ואימצו!