בימי בין הזמנים שעברו עלינו לטובה, החלפתי דירה עם אחי שגר באשדוד עיר הנמל הדרומית. נהנינו מהקרבה לחוף, מהליכה ברחובות העיר היפה ובעיקר מבתי מדרש ממוזגים המפוזרים ברחבי הרובע.
בעת שהותי קבעתי לי מקום לתפילת מנחה גדולה באחד מן השטיבלאך. היה שם יהודי שאסף תמיד את העשרה הראשונים (בתחילת שמונה עשרה הרי תמיד מצטרפים עוד שני תריסר מתפללים) כדי שבעל התפילה יוכל להתחיל בדיוק בזמן. גם בתפילת ערבית הוא זירז אברכים להצטרף לתפילה בשעה הנקובה.
כשיום אחד קמתי בשעת ותיקין, מצאתי את היהודי מעורר את היוצאים מהמקווה להקדים ולהניח תפילין.
שאלתי את אחד מתושבי המקום אודותיו, "הוא הגבאי של השטיבל? כי אם כן" הוספתי לשטוח את פליאתי, "מדוע אינו מסתובב עם קופת הצדקה?" "זיהית יפה" החמיא תושב המקום לחיישני האורח שלי, "הוא אכן אינו גבאי ואף לא חבר ועד בית המדרש, אבל בכל מה שקשור לזמני תפילה ולשיעורי תורה, הוא האיש שעומד בשער לבל תתאחר השעה".
"אה, כנראה שהוא ממש דייקן, 'יקה' כפי שנהוג לכנות אנשים כאלו על שם אורחותיהם של יוצאי גרמניה", אמרתי לבן שיחי. "מי, הוא? ממש לא" הצטחק לעומתי, "אדרבה, יש לו חנות למוצרי אלקטרוניקה שדלתה אף פעם לא נפתחת בדיוק בשעה היעודה". "אז מה הפשט?" גברה תמיהתי והחלה לפלוש לגבול התעלומה, "אינני יודע, את זה תצטרך לשאול אותו, אף פעם לא העמקתי בסוד הדבר, פשוט התרגלתי שזה ככה".
למחרת השכמתי שוב בזמן עלות השחר. רציתי לתת מבט קרוב יותר על האיש הזה, להבין אם יש איזו סיבה מיוחדת להתנהגותו. הפליאה אותי מאוד העובדה שאדם שאינו נושא בשום תפקיד אחראי, והוא גם אינו זקן נרגן או דייקן כרוני, לוקח על עצמו את תפקיד הנודניק שמתעקש על תפילות בזמן הנקוב בלוח במדויק.
"בוקר טוב ר' מנחם" איחלתי לו כמי שבילה כבר כמה תפילות במחיצתו וגילה את השם הרקום על נרתיק הטלית ותפילין שלו, "בוקר טוב גם לך, אורח, וסליחה שעדיין לא קידמתי את פניך", השיב לי בהתנצלות קלילה. "יש לי איזו שאלה אליך, אפשר לשאול?" – "כן בשמחה", חייך ר' מנחם, כשהוא מניח את נרתיק הטו"ת בחיקו, מתכוון להשיב לשאלתי תוך כדי הילוכו.
"אינני רוצה להישמע חטטן, חלילה", הסתבכתי בשאלה מרוב מבוכה ושתקתי באמצע, "מה רצית לשאול?"
מנחם לא הבין למה השתתקתי. "למה אתה כזה דייקן בשעת התפילה?" פלטתי וחששתי שמא הוא יפגע. הוא חייך לעצמו, חופן את זקנו, היה נראה שהוא אכן מופתע מהשאלה. הוא טפח על גבי: "זה בסדר, אני שמח ששאלת, פשוט כבר הרבה שנים שאף אחד לא העלה את הנושא, מנהגי כבר התקבל כמובן מאליו, לכן הופתעתי".
הוא ביקש שאלווה אותו לביתו והוא יספר לי אודות הקפדתו: "הייתי בחור צעיר בישיבה קטנה, למדתי המון, פרקי גמרא שלמים בלילות ובימים. חברי החשיבו אותי כשפיץ של הישיבה, שקדתי על מסכתא אחר מסכתא.
הייתה לי מן בעירה פנימית וכנראה גם תשוקה לתשומת לב ילדותית, לכן למרות אופיי הדי שובב למדתי ללא הפסקה. הפכתי לילה ליום, הייתי נשאר לילות שלמים, חוזר על פרקים ישנים. למחרת הייתי נרדם בשיעור ואפילו בארוחת צהריים, אך בזמן שלטון הכוכבים הרגשתי מוצף אדרנלין, יכול להיות שרציתי גם לחקות את גדולי הדורות שהיו הוגים בתורה בלילות.
כך התנהלתי במשך תקופה ארוכה. כמובן שהגוף דרש את שלו, חליתי לעיתים, במקביל גם נחלשתי רוחנית ונכנסתי לתקופת משבר כללית.
לא היה לי חשק ללמוד כבתחילה, את החברותא שבא לדרבן אותי, דחיתי. הרי אני הייתי לומד כמעט כל לילה, שלא יבואו עכשיו לבקש ממני להשתתף בסדר בקיאות מצומק. כך התהלכתי מדוכדך מספר חודשים, עד שנפלתי ברשתו של המשגיח הוותיק. יהודי ירא שמיים ומאוד חכם, הוא אמר לי יום אחד: "אתה לא חווית שום נפילה, כי עדיין לא עלית למעלה".
התרעמתי, "כבוד המשגיח, אני הייתי לומד חמש עשרה שעות ביממה ביום וגם בלילה". המשגיח הביט אל תוך עיני, "הוא אשר אמרתי, אתה עוד לא עלית למעלה, כי הפכת את היום ואת הלילה".
"אתה יודע מה הפשט של זמ"ן נק"ט?" "כמובן המשגיח כל ילד יודע, ראשי התיבות של שישה סדרי המשנה", "אני רוצה להגיד לך עוד פשט שזכיתי לשמוע מהרה"ק ר' אהרן מבעלזא זצוק"ל". המשגיח נזכר בערגה בדמות אותו צדיק ואמר: "זמן נקט זה כפשוטו שצריך לנקוט בפלך הזמן, לאחוז בו ולהתנהל לאורו. הוא מרומז בסדרי המשנה כי זהו המפתח לקניין התורה, לכלכל את השעות והימים ולא לבזבז זמנים מיותרים".
"כך עשיתי" לא התאפקתי והתפרצתי לדברי המשגיח, "למדתי בכל שעה פנויה". עוד בטרם סיימתי, סימן לי המשגיח, "הוסיף הרה"ק מבעלזא זי"ע: ללכת לישון מאוחר וגם לקום מאוחר זה לא חכמה, החכמה היא ללכת לישון מוקדם וגם לקום מוקדם".
"לא הפכתי לאדם דייקן בכל תהלוכות חיי", אומר לי ר' מנחם, "אבל מאז אני עומד בתוקף בכל מה שקשור לזמני תורה ותפילה. למדתי לשלוט על שעות הקדושה".
(גל' קביעותא)