לתרום – ולהתרומם!
"כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ" (לח, כד)
"כל" הוא לשון ריבוי. מהו הריבוי שריבה הכתוב – "כל הזהב"?
אומר ה"אור החיים" הקדוש: כאשר צורפים זהב בַּכּור, לא כל הזהב נותר בעינו, יש אחוז מסוים של סיגים. אך הזהב שניתן למשכן נותר כולו גם לאחר התכתו בכור – "כל הזהב", בלי שום סיגים. כמות הזהב נשארה בעינה, בלי שום פחת.
על ידי תרומת המשכן מתרוממים ומתעלים. אפילו הזהב ביקש להתרומם ולהתעלות מן המשכן!
*
יהודי אחד היה בתוך שנת האבלות על אביו. יום אחד הוא נקלע בשעת צהריים לאחד הכוללים. כשראה שהגיע זמן מנחה, הוא רצה לגשת לעמוד לתפילת מנחה, אבל לא היו לו כובע וחליפה. מה עושים? אחד האברכים הציע לו את הכובע והחליפה שלו. שאל האיש את האברך: "ומתי אתה תתפלל?" אמר לו: "אחפש מנין אחר"…
זו היתה הקרבה מצד האברך. כעת יש לו מניין בזמן, כהרגלו מדי יום. בהפסקת צהרים הוא מתרוצץ בין הגנים והמעונות כדי לאסוף את ילדיו, נשאר לו מעט זמן לטעום משהו ולנוח מעט, לפני שישוב ל'סדר' של אחר הצהריים. אם ידלג על תפילת מנחה בכולל, הכל ישתבש לו. אך חסד זה חסד ואין שום שיקול וחשבון של נוחות וכדאיות.
היהודי ניגש לעמוד. האברך המתין לו עד סיום התפילה, ובינתיים, כמובן, הוא ניצל את הזמן ללימוד. כשסיים שליח הציבור את תפילת הלחש, הוא המתין כמה דקות עד שיתחיל את חזרת הש"ץ. בזמן הזה הוא הציץ בדפים שהיו בכיס החליפה… היתה זו 'חבורה' ארוכה באחת הסוגיות.
הוא רפרף בתוכן והתפעל מאד מן הדברים. הוא הבין שמדובר באברך רציני. באותו רגע לבו נפתח, ועל המקום החליט כמחווה להעניק לאותו אברך תמיכה הגונה. הוא הוציא פנקס צ'קים מכיסו, רשם על הצ'ק אלף דולר ותחב את הצ'ק בחליפה, יחד עם קובץ הדפים.
התפילה הסתיימה. הוא הודה לאברך והחזיר לו את החליפה והכובע שלו והם נפרדו לשלום. האברך הגיע לביתו וכשהוציא את הדפים הוא נתקל בצ'ק… הוא היה המום. בראש הצ'ק היו רשומים פרטיו של האיש. הוא התקשר למספר הטלפון שהיה רשום שם ותהה לפשר הצ'ק. אמר לו הנדיב: "הצ'ק שלך! מגיע לך! ה'חבורה' עושה רושם מיוחד"…
כשנודע הדבר, עלתה שאלה מעניינת: ה'חבורה' לא הייתה שלו אלא של חברו מהכולל, ואם כן יש לברר למי מגיע הכסף, האם לבעל החבורה או לבעל החליפה?…
המסקנה היתה שהכסף מגיע לבעל החליפה, שכן כל המעשה התגלגל בגללו. הוא עשה חסד עם אותו יהודי ונתן לו את חליפתו, לכן מן השמים זימנו שבכיס החליפה תהיה 'חבורה' שתרשים את האיש והוא יחליט להעניק לאברך תמיכה הגונה.
האברך התרומם התרוממות קטנה, והפירות הגיעו מיד. הוא עשה חסד עם היהודי ולא העלה בדעתו שהתמורה תבוא מהר כל כך, ובמזומן…
*
ערב מלחמת העולם השניה נפגשו שרי החוץ של גרמניה ורוסיה למפגש פסגה. הם חתמו הסכם היסטורי שבו הם חילקו בין שתי המדינות את השליטה את שטחי פולין – חלק בשליטת הגרמנים וחלק בשליטת הרוסים
שבוע ימים בלבד לאחר חתימת ההסכם פלשו הגרמנים פלשו לפולין, ובכך ניתן האות לפרוץ מלחמת העולם השניה.
הרוסים פרסמו צו שכל אדם המתגורר בשטחי השליטה הרוסית חייב להחזיק תעודת זהות צמודה במשך עשרים וארבע שעות.
מה עושים בשבת? הרי אין עירוב. אחת הקהילות היהודיות שלחה מברק אל רבי חנוך הכהן לוין, אב"ד בנדין, חתנו של האדמו"ר מגור בעל ה"שפת אמת", והוא השיב במברק: "פיקוח נפש, נראה להתיר".
היהודים שמעו לפסק של הרב מבענדין והתירו לעצמו להתהלך בשבת עם תעודת זהות צמודה. אחד התושבים, יהודי פשוט שלא היה תלמיד חכם גדול, אמר בתמימותו: "הרב לא פסק שחייבים לעבור על ההלכה, אלא רק 'נראה להתיר'. אם אין עירוב, לא אחזיק בכיסי תעודת זהות בשבת!"
באחת השבתות הוא נעצר בידי חייל רוסי שביקש את תעודת הזהות שלו. אמר לו היהודי כי הוא אינו מחזיק תעודת זהות בכיסו כדי שלא לחלל את השבת. החייל עצר אותו, הוא נשפט במשפט מהיר והוגלה לסיביר.
בני הקהילה ריחמו עליו ואמרו: אילו היה עושה כמונו היה ניצל, הרי יש לנו היתר מהרב מבענדין להחזיק בכיסנו תעודות זהות בשבת.
כעבור שנה וחצי מפרוץ המלחמה פתחו הגרמנים ובעלות בריתה במבצע צבאי גדול לכיבוש שטחי ברית המועצות. הם כבשו את השטחים הפולניים שהיו בשליטת הרוסים. מכאן ואילך הם החלו לשלוח מאות אלפי יהודים למחנות עבודה ולמחנות המוות. גם בני אותה קהילה נשלחו למחנות המוות ונעקדו על קידוש ה'.
בסוף המלחמה התברר שאותו יהודי שהוגלה לסיביר היה היחיד מכל יהודי עירו ששרד! בשעתו כולם היו בטוחים שהוא נהג בחוסר אחריות כשהחליט שלא לסמוך על ההיתר של הרב. אך הוא בתמימותו הבין מדברי הרב שיש מקום להחמיר והחליט שלא לסמוך על ההיתר, שכן שמירת השבת היא מעל לכל. ומה התברר? בזכות שמירת השבת הוא היחיד שניצל!
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)