"והגדת לבנך"
אב שבור רצוץ בא לפני רבינו, סיפר שהוציאו את בתו מהסמינר. על מה ולמה? לא הסתיר: הם משפחה פשוטה, והבת חלשה מאד. גם בלימודים וגם בהתנהגות. הכל נכון, אבל מה תעשה בבית בלי מסגרת וחברה. עלולה להדרדר. הוא מבין את ההנהלה, אבל רחמנות על הנערה. והרחוב מפתה, ומה יהיה.
"יהיה טוב", ניחמו רבינו. "עוד תרווה ממנה רוב נחת".
בחכמתו סובב שמנהל הסמינר יפקוד את ביתו. התעניין: כמה נערות לומדות בסמינר. המנהל נקב במספר מרשים.
והוא נחשב לסמינר איכותי?
היהלום שבכתר הסמינרים, בלימודים וביראת שמים, צניעות ומידות טובות, מעולה שבמעולים!
כל התלמידות כך?
אכן, רובן ככולן!
ממש, כולן מצטיינות ומושלמות?
נו, הסכים המנהל כמעט כולן, תשעים וחמישה אחוזים.
חישב רבינו: הווה אומר שחמישה אחוזים אינן כן. חמישה אחוזים מציבור כה גדול, הן כמה עשרות.
אמת, הסכים המנהל, אבל בהן מטפלות המורות. כל מורה מקדמת מתי מספר, והן מצטרפות אל הכלל האיכותי.
שמע רבינו וחקר: וזהו? אין כלל נחשלות? לא זרקתם אף תלמידה בשנים האחרונות?
ענה המנהל: שתיים שלוש. חלשות מאד, גם בלימודים וגם בהתנהגות, שלא ראינו סיכוי לקדם.
הזדקף רבינו ואמר בחומרה: שמע נא!
תשעים וחמישה אחוזים, תלמידות מעולות.
בשביל החמישה הנותרים, יש מורות שמטפלות ומקדמות.
אז בשביל מה יש מנהל? עבור אותן שתים ושלוש! ואם אינך קורא להן ומדריך אותן, מטפח ומקדם, בשביל מה אתה שם? אותך צריך לזרוק!
אתה מחזיר אותן, ומטפל בהן אישית!…
והנערה וחברותיה חזרו לסמינר!
(מתוך הגדה של פסח – אהלי תורה)