הימים ימי השבר שאחר חורבן יהדות אירופה ומלחמת העולם השנייה. אט אט מתבהרת התמונה האיומה ומתבהרת ההבנה הבלתי ניתנת לעיכול. ערים בהן שקקו חיים יהודיים תוססים רם רבבות תושבים יהודים, התרוקנו מיושביהן. קהילות מפוארת נכחדו. אדמורי"ם ורבנים קדושים נשרפו באש. בתי עלמין חרבו. ששה מיליוני נשמות צחות, הלכו ונתעלו על קידוש בוראם אוהבם.
היו הניצולים המעטים מנסים לשקם את חייהם יחד עם כל כלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם.
אחד הניצולים מגיא המוות וההריגה, עלה לארץ וקבע את מושבו בירושלים. עד מהרה התנער הלה מהיגון העמוק שאפף אותו, ותחתיו התבערה והתלהטה בו הגחלת החסידית כלפני ימי האימים. וביום מן הימים נעשה האיש חרד ודואג עד מאוד מן הסכנה האורבת לבתי העלמין היהודיים בערי אירופה, ובפרט נגעה דאגתו לבים העלמין שבליז'ענסק, שם נמצא ציונו של קודש הקודשים הרבי ר' אלימלך זיע"א.
בהיעדר עין יהודית – חשש החסיד – מי יודע מה עלולים הגויים המקומיים לעולל למקום הנשגב והמקודש.
איש עשייה ובעל מרץ היה החסיד, ועד מהרה גיבש תוכנית, שעיקרה לא פחות מ… העלאת ארונו של הרבי ר' אלימלך לארץ ישראל!
פנה החסיד אל עסקנים ובעלי השפעה, וביקש את עזרתם בהגשמת הרעיון הכביר שהחל לקרום עור וגידים.
הדבר נודע לאדמו"ר רבי איציק'ל מפשעווארסק, שהיה מצאצאי הרבי ר' אלימלך, ועל אתר הביע התנגדות נחרצת לעניין.
נסע מיודענו אל האדמו"ר, שטח לפניו את העובדות ותיאר את הסכנות האורבות לציון.
הרהר הצדיק רגעים מספר, ואמר: "מוכן אני להסיר את התנגדותי, אך זאת בתנאי ששלושה מגדולי הדור יביעו אף הם את הסכמתם". שלושת הצדיקים אליהם שלח ר' איציקל את החסיד, היו: הרה"ק מסאטמער, הגאון מטשעבין, והרבי מגור ה'בית ישראל', זכר צדיקים וקדושים לברכה.
החסיד הבוער לא ידע מנוחה. על אתר קם והחל במסעו. ראשית הגיע לויליאמסבורג שבארצות הברית, למעון הרבי הקדוש רבי יואל מסאטמער זיע"א.
המתין החסיד ניצול המלחמה לתורו, ובהגיע זמנו נכנס אל הרבי ושטח את דבריו. והנה לנגד עיניו קרה לפתע דבר מוזר: עיניו של הרבי נעצמו והוא החל לנמנם.
בלית ברירה יצא האיש מן החדר, בעודו נזהר שלא להקיץ את הרבי ביציאתו. אולם כאשר יצא אותו חסיד מן החדר והבא אחריו נכנס, ניעור הרבי משנתו והמשיך בקבלת הקהל כאילו לא אירע דבר.
בראותו זאת ניסה האיש להיכנס שנית. אך גם הפעם נרדם הרבי למשמע שאלתו ושקע בשינה.
הבין החסיד כי הרבי מבקש להימנע מלשוחח עמו בעניין זה. אולם הוא לא התייאש, ועדיין דבק ברעיון העתקת הקבר. חזר החסיד אפוא לארץ הקודש ופנה לביתו של הגאון מטשעבין, רבי דב בעריש וידנפלד.
למשמע הצעתו נחרד הגאון. "היעלה העל הדעת לטלטל את הגוף הקדוש?!", זעק בחרדה. "אומר לך רק את מה שכתוב בתורה: 'מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו'"…
כעת תלה החסיד את תקוותו בכתובת השלישית – מעונו של ה'בית ישראל' מגור.
בחיל וברעדה ניגש החסיד הנמרץ אל ה'בית ישראל' הקדוש.
עיניו הקדושות והחורדות של הרבי, הקשיבו לשאלתו, ותיכף ומיד באה תשובתו, כדרכו האופיינית – קצר, שנון, ובמילים בודדות:
"גש אל ר' משה אדלר, האזן לסיפורו ותבין כבר את התשובה".
הגאון החסיד רבי משה אדלר, רבה של שכונת 'שיכון הרבנים' בירושלים, היה נצר לשלשלת היוחסים של צדיקי בית לעלוב לדורותיהם, ומלבד את היה מצאצאי הרבי ר' אלימלך. חביב היה רבי משה על ה'בית ישראל', שנהג בו כבוד מופלג ואף הגיע לא פעם לבקרו בביתו.
כשהגיע אליו החסיד עם דברי הרבי, נדרך רבי משה ועל פניו עלתה ארשת של יראת הרוממות.
"סיפור?!", תמה, "מכיר אני סיפורים רבים על הרבי ר' אלימלך, אולם אין בהם משהו שיכול לסייע לך בעניין זה".
שוב אימץ ר' משה את זכרונו, ולא העלה בזכרונו דבר. אך הנה רגע קודם שנפרדו השניים, ניתר הרב ממקומו.
"נזכרתי בסיפור שאירע בעת האחרונה, בימי המלחמה", אמה בנהרה, "מי יודע, אולי לזה התכוון הרבי".
וכך סיפר רבי משה: בעיר העתיקה בירושלים התגורר חסיד גור ישיש, ר' הירש-דוד שמו, זקן מופלג שעוד זכה להיות ה'מלמד דרדקי' של ה'אמרי אמת' מגור בהיותו ילד. על אף שעבר את שנת המאה לחייו, היה עדיין חד כתער ומלא בשמחת חיים, וכדי לסייעו התגורר עמו נכדו החורג, בחור ושמו מאיר פיינשטיין.
יום אחד, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נכנס הנכד מאיר פיינשטיין לכולל שבו שהה ר' הירש-דוד, ובפיו ידיעה מרעישה: העיתון דיווח כי הגרמנים פלשו לליז'ענסק הפולנית, ורבים מיהודי המקום התקבצו ליד קברו של רבי אלימלך, לבקש רחמים.
הנאצים ימ"ש הבחינו בנהירה, וסברו שהיהודים מבקשים להטמין חפצים יקרי ערך בבית העלמין. על אתר פלשו לאוהל הקדוש, ופקדו על היהודים לחפור בקבר, כדי לבדוק מה הסתירו שם. לא הועילו הסברים ותחנונים. באין ברירה עשו היהודים כפי שנצטוו ברתת ובפחד איום.
ואז נתגלה מחזה שהפיל אימה על הכול: גופו הקדוש של הרבי ר' אלימלך נתגלה בשלמותו… וזאת על אף שנסתלק יותר ממאה וחמישים שנה קודם לכן. גם הנאצים הרשעים נבהלו מן המחזה, ומיהרו לכסות את הקבר ולהסתלק מן המקום.
סיפור זה עורר התרגשות עצומה בקרב כל כלל ישראל ובכללם תלמידי החכמים שבאותו כולל. אחד מהם הזכיר מה שמובא בספרים שצדיקים אחרי פטירתם נישאים לארץ ישראל, כשהוא מוסיף ותוהה כיצד זה נתגלה כי גופו הקדוש של רבי אלימלך שוכן עדיין באדמת פולין.
אחר הצהריים, כששב ר' הירש-דוד לכולל, היתה נהרה שפוכה על פניו. הוא החל לשיר ולרקוד, ולפליאת חבריו סיפר: "בביתי נטלתי באקראי ספר, והיה זה 'אביר הרועים' המכיל את תולדות חייו של הרה"ק רבי אברהם מסוכטשוב זיע"א ה'אבני נזר'. והנה הספר נפתח לי בדיוק במקום שבו סופר – כי פעם ישב ה'אבני נזר' עם תלמידיו בסעודת ל"ג בעומר, ואמר כי אף שיש צדיקים שגופם מועתק לאחר פטירתם לארץ ישראל, שונה מהם גופו הקדוש של רבי אלימלך מליז'ענסק, שנותר בחוץ לארץ מפני טעם שמור וכמוס הידוע ליחידים בלבד".
הרב אדלר סיים לספר את סיפורו באוזני האיש, והשניים הנרגשים הבינו היטב למה התכוון הרבי ה'בית ישראל' בדבריו.
עתה היתה בפני החסיד תשובה נחרצת לשלילה, ובכך נגנז לו לעד רעיון העתקת הציון לארץ הקודש.
מתוך גיליון 'לודמיר', ע"פ ספר 'את אשר חוויתי', מאת א' מרגלית