יעקב א. לוסטיגמן
ביום הכיפורים, יום שכולו קודש, מציינים חסידי לעלוב בכל אתר ואתר, את יום השנה להסתלקותו של מורנו ורבנו, אוהבן של ישראל ועמוד צלותהון, הרבי הקדוש מלעלוב זיע"א.
שוחחנו עם מי שזכה לשמש אותו עשרות בשנים, הרה"ח רבי שלמה זלמנוביץ שליט"א, אשר לא משה ידו מתוך יד רבינו זיע"א בכל עת.
מדי שנה, בסעודת ההילולא המרכזית המתקיימת במוצאי יום הכיפורים, מבקש כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב שליט"א, מהמשב"ק המסור של אביו זצ"ל, להחזיק בידו את המיקרופון, ולספר לקהל המשתתפים מעט מזעיר מגודל שגב מעלת קדושתו של רבינו זיע"א. ואכן, מנהג עשה לו הרב זלמנוביץ, להאיר בכל שנה זווית אחת נוספת האישיותו רבת האנפין ורוויית ההוד של רבינו זצ"ל, ובכל פעם הוא מספר על מידה אחרת ממידותיו המופלאות.
פעם עוסקת השיחה באהבתו העצומה לתורה, פעם בשקידתו המופלאה בכל עת, פעם במידת הצדקה בה החזיק בעוז ותעצומות, ופעם בחכמתו המופלאה כיצד ידע לפתור בעיות בדרכים מופלאות, ולהתחמק מבעיות שונות שהתגלגלו לפתחו בהזדמנויות רבות בחיים.
פנינו לרב זלמנוביץ וביקשנו לשמוע גם אנו מעט מזעיר מסיפוריו הרבים, למען תהיה דמות המופת של רבינו זצ"ל לנגד עינינו, וכדי שנוכל ללמוד ממנה ולהאיר את עבודת ה' שלנו בכל ימי חיינו.
ואכן, נהג בנו המשב"ק המסור בעין טובה ופתח בפנינו את אוצרות הטוב עם סיפורים מרוממים ונשגבים.
'לנוח' לפני התפילה
היה זה בתקופה הראשונה לנשיאותו בקודש כאדמו"ר לקהל החסידים. הרבי זיע"א השתדך אז עם כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'ישועות משה' מויזניץ זיע"א. בתו של הרבי נישאה להגה"ח רבי ישראל ארסנטר שליט"א, בנו של ראש ישיבת ויזניץ הגאון רבי מנחם ארנסטר שליט"א, נכדו של כ"ק מרן בעל ה'אמרי חיים' מויזניץ זצ"ל וחתנו של הרבי ה'ישועות משה' זצ"ל.
החתונה נמשכה אל תוך הלילה, כפי שהיה נהוג אז בויזניץ, והסתיימה מאוחר מאוד, עד כדי כך שהסתיימה שמחת ה'מצוה טאנץ', יצאנו משיכון ויזניץ לשיכון ה' בבני ברק, וכבר היה אפשר להתפלל שחרית.
אמרו אז אולי נתפלל שחרית ברוב עם, ולאחר מכן ילכו כל אחד לביתו לישון, הצענו לרבי, אבל הוא אמר שאין דעתו מיושבת עליו, והא חייב לנוח במשך שעתיים לפני שייגש להתפלל.
היו שנעמדו להתפלל והיו שפנו לבתיהם כדי לשוב מאוחר יותר לתפילת שחרית עם הרבי. כמובן שהשתדלו לתפוס תנומה קצרה כדי להתפלל ביישוב הדעת ולא בעייפות כל כך גדולה.
גם הרבי הלך לאגור כוחות לקראת התפילה, אלא כשהוא אמר שהוא רוצה לנוח, הוא לא התכוון לכך שהוא רוצה להיכנס למיטה ולנמנם. לא ולא, ה'מנוחה' שלו היתה לשבת בסלון הבית עם גמרא, ללמוד בשקידה ובהתלהבות במשך שעתיים ברציפות, ולאחר מכן פנה להתפלל שחרית, כשדעתו כבר היתה מיושבת עליו כראוי…
קול תורה כל הלילה
למעשה זה לא היה חריג, כי בכל יום ויום היה הרבי זצ"ל מתחיל את סדר היום שלו בלימוד גמרא של שעתיים לפחות, ולפעמים הרבה יותר. בדרך כלל הוא היה ניעור משנתו בשעה שלוש או ארבע לפנות בוקר, פותח את החלון לרווחה כשהרחוב היה שומם מאדם, ואז היה יושב ליד הגמרא ולומד משך כמה שעות, ולאחר מכן הולך למקווה ופונה לתפילת שחרית. לא פעם היה מתפלל שחרית כותיקין בבית הכנסת הספרדי הסמוך לביתו, ולאחר מכן שב לתלמודו.
אני זוכר, שצעדתי ביום הפורים ברחובות שיכון ה', לקיים מצוות משלוח מנות, והנה ניגש אלי יהודי מבני עדות המזרח, שהיה שכנו של הרבי, הוא והרבי חלקו בעצם קיר משותף, הוא ניגש אלי ופרץ בבכי, הוא אמר לי, "חסר לנו אותו קול תורה מתוק מדבש שהיינו שומעים כל לילה מתנגן בביתנו. תמיד היינו שומעים אותו לומד, ועכשיו חסרנו כל אלה.
אגב, אותו יהודי וגם שכן נוסף שהתגורר לידו, היו זקוקים לישועה. לאחד מהם היו רק בנות ולא היה לו בן זכר, והאחר לא היו לו בכלל ילדים. יום אחד הם דיברו שניהם על רצונם לקיים מצוות 'פרו ורבו' שלא זכו לה עד כה, והחליטו שיש להם שכן צדיק וקדוש, הם צריכים לבקש ממנו ברכה הגונה ולהיפקד בזרעא חיא וקימא.
הם התייעצו איתי מתי יהיה זמן טוב לבקש כזאת ברכה מהרבי, ואני אמרתי להם שביום הפורים זה הזמן שבו הרבי מחלק ברכות ביד נדיבה כטוב לבו ביין, בקיימו מצוות 'חייב איניש לבסומי בפוריא'.
באו השניים ביום הפורים, וביקשו לשוחח עם הרבי, אני אמרתי לרבי שצריך לתת להם ברכה גדולה כי הם שכנים טובים ושניהם יהודים יראי שמים ומגיע להם להתברך מפיו, ואכן הרבי בירכם בברכה הגונה ובאותה השנה נפקדו שניהם בבנים זכרים, אחד מהם אפילו הזמין את הרבי לשמש כסנדק בברית לבנו.
לעלעל בספר עד מנחה
אם בלילות היה מתמיד כך שאז דרך כל בני אדם לנום את שנתם, בימים שדרך העולם לעסוק כל אחד במלאכתו, על אחת כמה וכמה שהיה הוגה בתורה בשקידה מופלאה.
החיבור של רבינו הקדוש עם התורה היה עצום, וכשהוא היה לומד, כל העולם כולו היה בטל ומבטל, ולא היה זוכר בכלל איפה הוא נמצא ומי נמצא מסביב. ביתר שאת היה שוקד על תלמודו בשקיעות ומפלאה, בתקופות שבהן היה בביתו שבצפת, שם היה נמצא רוב ימות השנה.
בדרך כלל הוא היה מקבל את פני מי שבאו לשחר את פניו בצפת, בחדר הסמוך לבית המדרש שלו שם, ולפני שהיה לו בית מדרש משלו היה משוחח עם אנשים במרפסת של בית המדרש וכדו', מיד אחרי התפילה. לאחר מכן היה שב לביתו, ושוקע בלימוד.
לא פעם ולא פעמיים אירע שבא מחבר ספר לבקר אצל הרבי בצפת, והיה מעניק לו במתנה את הספר החדש שחיבר וכדו', או שסתם יהודי היה מגיע ורצה לשמח את הרבי עם ספר חדש שבדיוק יצא לאור. הרבי כמובן קיבל כל אחד במאור הפנים המפורסם שלו, וברוחב הלב המופלג, אבל כשיצאו כולם והסתיימה קבלת הקהל, הוא היה יושב בצדי בית המדרש או בחדר שלו הסמוך, פותח את הספר רק לכמה דקות כדי לעלעל בו ולראות במה מדובר, וקרה פעמים רבות שהוא פשוט שקע בספר והיה מסיים אותו מכריכה לכריכה.
רק לאחר שסיים את הספר כולו, היה מרים את עיניו ונזכר איפה הוא נמצא, וכל הזמן הזה הבחור שהיה עמו היה ממתין בצד ושומר שלא יפריעו לרבי.
ואם היה זה ספר עב כרס, הוא היה יושב שעות ארוכות עד שסיים אותו עד תומו, וכבר אירע שקם מהספר וביקש לצעוד לביתו כדי לסעוד את לבו בפת שחרית, אבל הגבאי היה צריך לומר לו שאולי כדאי לחכות קצת, כי בעוד רבע שעה כבר מתפללים מנחה…
אין לומדיה כישראל
מחמת שהיה רבינו הקוה"ט זצ"ל עניו מופלג הוא היה מסתיר ככל יכולתו את שקידתו העצומה בתורה, מה שרוב האנשים שלא הסתובבו בתוך הבית לא יכלו לראות. אבל את הכבוד העצום שרחש ללומדי התורה, היה מפגין בכוונה כלפי חוץ, והיה עושה עסק גדול מאוד מהענקת כבוד ויקר ללומדי התורה.
פעם הגיע האדמו"ר מלינז, או כפי שהוא כונה על ידי כולם ה'לינזער רב', שהיה גאון גדול בתורה, לסעודת מלווה דמלכה אצל רבינו זצ"ל שהיה עורך את שולחנו הטהור כל מוצאי שבת בציבור והיה מספר סיפורי צדיקים לרוב.
בדרך כלל היו מחלקים במלווה דמלכה מרק לכלל הסועדים, אבל מספר האנשים לא היה גדול וגם הסיר של המרק לא היה גדול במיוחד.
כשהגיע הרב מלינז, רצה הרבי לכבד אותו בצלחת מרק, אבל לא מצאו מרק זמין, ושלח הרבי את הגבאי לבדוק במטבח למטה אם נשאר מעט מרק, וחיפשו פה ושם וטרחו בעניין.
לאחר מכן התנצל הרבי בפני הגבאי על שהטריח אותו ואמר לו: "לא הייתי מטריח אותך עבור צלחת מרק, בוודאי שלא אם היה המרק לעצמי. אבל זה עניין של כבוד התורה, יושב כאן יהודי תלמיד חכם מופלג ואנו מצווים לכבד אותו ככל יכולתנו".
מספר בנו, כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, שפעם בהיות הרבי זצ"ל בארה"ב נכנס לבית המדרש יהודי תלמיד חכם מופלג, והרבי לא ידע מכך. ניגש אדמו"ר שליטא לאביו זצ"ל, ולחש על אוזנו שהנה יש פה בבית המדרש תלמיד חכם ידוע.
קפץ הרבי זצ"ל ממקומו, רץ לירכתי בית המדרש, החזיק את תלמיד החכם בזרועו והביאו אל קדמת בית המדרש, לשבת במזרח, לאחר מכן טרח בעצמו והביא לו סידור שיהיה לו להתפלל ולא נחה דעתו עד שהפגין כבוד עצום לכבודו של התלמיד חכם, לעיני כל ישראל.
פעם אחת כשנסע לליז'ענסק, כדרכו בקודש שהיה נוסע כמעט מדי שנה ליום דהילולא של הרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק זיע"א, ראה בשדה התעופה את ראש ישיבת צאנז הגאון רבי אליהו שמרלר זצ"ל. רץ הרבי לקראתו, כיבד אותו כבוד גדול ככל יכולתו, ולאחר מכן נטל בידו את המזוודה של הרב שמרלר, והחל ללכת עמה אל היציאה משדה התעופה, לרכבי ההסעה שהמתינו בחוץ.
הרב שמרלר מחה בתוקף אבל הרבי זצ"ל הסביר שזה עניין של כבוד התורה והוא מתעקש לשמש תלמיד חכם.
בשיעור של הרב ואזנר
רבינו זיע"א היה סובל מאוד מקשיי נשימה, והיה לו חולי גדול שגרם לו סבל ומכאובים. כל מי שהסתופפו בצלו עוד זוכרים עד כאב את השיעולים התכופים ועזים שהיו בוקעים מגופו, ואת פניו שהיו מאדימות במאמץ נוראי לתפוס מעט אוויר לנשימה.
המיוחד היה שלמרות כל הקושי, ברגע שהיתה התקפת השיעול חולפת, היו פניו מאירים כאילו לא אירע דבר, והיה ממשיך לעסוק בתלמודו או בשיחה עם מי שבא להתברך מפיו, כאילו לא אירע דבר וכאילו לא השתנק ממחסור נורא בחמצן רק לפני זמן קצר.
במשך זמן רב ניסו לשכנע אותו שייסע בימות הקיץ להרים שבשווייץ, ולא אבה לשמוע את הדברים הללו, אבל כשהתבגר ותכפו השיעולים וגם הלחצים שהופעלו עליו הלכו והתעצמו, ניאות ונסע לשוויץ.
והנה בסייעתא דשמיא יצא שהרבי הגיע לאותו בית מלון שבו שהה גם מרן פוסק הדור, עמוד ההוראה, רבינו הגר"ש ואזנר בעל ה'שבט הלוי' זצ"ל.
כמובן שהרבי שמח שמחה גדולה בראותו מי עוד נמצא במקום, והיה ממתיק סוד עם הרב ואזנר זצ"ל בכמה הזדמנויות.
באחת השיחות הללו סיפר הרב ואזנר לרבי שאכן נאה המקום וטוב האוויר להחלפת כח, אבל הוא הורגל כל ימיו להרביץ תורה לתלמידים, וכעת קשה לו מאוד הדבר שהוא מנוע מכך כי שומעי לקחו אינם עמו והוא אינו מוסר שיעור כאשר הורגל מאז ומקדם.
שמע הרבי את הדברים, ושמר אותם בלבו. אחרי שהתפללו מנחה בבית הכנסת של בית המלון, פנה הרבי לנוכחים, יהודים שומרי מצוות שהתפללו במקום, ואמר להם, הנה יש כאן עמנו את גדול הדור, צדיק זה בא לבית מלוננו ויפטר בלא למסור לנו שיעור? איך ייתכן כדבר הזה, בואו נבקש ממנו שילמד אותנו תורה ואנו נשב כאן לשמוע את דברותיו.
כמובן שכל הנוכחים שמחו מאוד על ההזדמנות העצומה שנפלה בחלקם לשמוע שיעור שנוסד על ידי הרבי מלעלוב ושנמסר מפיו של הרב ואזנר…
והרב ואזנר גם הוא שמח מאוד ומסר את השיעור בחפץ לב, ממש התגשמה משאלת לבו, והרבי ישב כאחד האדם בשיעור ואף שאל שאלות באמצע כאילו היה תלמיד היושב לפני רבו.
שמעתי מפיו של המשב"ק המסור, ידיד בלו"נ הרה"ח ר' יעקב חיים אשנברג הי"ו, שדרכו של הרבי שם בבית המדרש בשווייץ היתה שהוא לא ישב במזרח של בית המדרש, אלא באחד השולחנות בסופו. אגב, מנהג זה היה לו בדרך כלל בכל פעם שהתפלל בבית מדרש שלא היה בית מדרש של חסידי לעלוב. ראה הבעלים של בית המלון שהרבי מלעלוב יושב בירכתי בית המדרש ולא מצא הדבר חן בעיניו. לקח את השולחן של הרבי, עם הכסא שלו והסידור שלו, והעלה למזרח, הציב אותם בסמוך לשולחן שהוקצה עבור הרב ואזנר.
אך נכנס הרבי לבית המדרש, מיהר למזרח, תפס את השולחן וגרר אותו בעצמו בחזרה לירכתי בית המדרש: "לא יעלה על הדעת", הוא אמר, "שאני אשב ב'מזרח' יחד עם מרן הרב ואזנר? חלילה לי מעשות כדבר הזה, אני לא אפגע כך בכבוד התורה ולא אבזה את תורתו של הרב ואזנר בכך שאשב לצדו כאילו הייתי שווה אליו במעלה".
כאשר נטל הרב ואזנר את ידיו, החזיק הרבי את המגבת והמתין בסבלנות כדי להגיש אותה לבעל ה'שבט הלוי' מיד ברגע בו ירצה להשתמש בה, שלא יצטרך הצדיק לבזבז אפילו רגע קט בחיפוש אחר המגבת.
הרב ואזנר הבחין בכך והתנגד: "לעלובר רבי, וואס מכאט איהר", הוא שאל בתמיהה גדולה, הרבי מלעלוב, מה אתם עושים? אבל הרבי השיב לו מיניה וביה "מאכט נישט אויס", כלומר אל תפריעו לי מלכבד את התורה ואת חכמיה.
לצד הרב שטיינמן
מנהג היה לו, שבכל פעם שהזמינו אותו למעמד של כבוד התורה, לא היה מונע את עצמו מלהשתתף. כל אירוע של סיום או הענקת כבוד לתורה וללומדיה היה חשוב בעיניו מאוד, הוא תמיד היה מגיע, ואם היה זה אירוע שיש בו הרב מוזמנים נכבדים, רבנים ואדמו"רים, הוא תמיד היה בוחר את המקום הכי פחות חשוב במזרח כדי לשבת בו, ולא הסכים לזוז ממנו גם כשהפצירו בו מאוד.
אם היתה שורה אחת של שולחן הכבוד היה יושב בקצה השורה, ואם היו שתיים ואת הרבנים היותר חשובים הושיבו בשורה הראשונה, תמיד היה פונה לשבת בשורה האחורית.
פעם אחת הזמינו אותו לסיום הש"ס של 'מאורות הדף היומי', שנערך בעיה"ק טבריה. כמובן שהרבי הגיע אבל בגלל ריחוק המקום לא היו נכבדים רבים, וכך יצא שהרבי ישב לצדו של הרב שטיינמן שכמובן היה אורח הכבוד וישב באמצע הבימה.
"היתה זו הפעם הראשונה בה פגשו שני ענקי הדור הללו זה את זה פנים אל פנים ושהו זה במחיצתו של זה, ומאז נקשרה ביניהם ידידות עזה.
על מבחני 'דרשו'
לצד אהבת התורה עצומה שלו, היה רביה"ק מרבה לדבר על החשיבות של לימוד הלכה שכל יהודי צריך לדעת כיצד עליו להתנהג במשך היום. היו תקופות שהוא היה מארגן סדרי לימוד לבחורי הקהילה, שילמדו משנה ברורה וייבחנו אחת לתקופה, וגם קיבלו על זה מלגות. היו מבחנים גם בגמרא וגם במשנה ברורה, והוא היה דורש מהבחורים ללמוד הלכה ולשנן את תלמודם עוד ועוד.
כששמע שב'דרשו' יזמו את תוכנית 'דף היומי בהלכה' ועושים מבחנים לכל החפץ בכך עם מלגות כספיות עבור הלומדים ונבחנים על משנה ברורה, הוא שיבח את התוכנית בכל פה, וממש הפליג בשבחה של היוזמה כשהוא לא מסתיר את שמחתו עצומה למשמע הבשורה המשמחת.
עניין מיוחד היה לו בלימודי משנה ברורה, והוא היה אומר שמשנה ברורה חוץ מהיותו ספר הלכה הוא גם ספר מוסר…
באופן כללי הוא מאוד תמך ברעיון של מבחנים ומלגות לנבחנים, ופעם אפילו יזם השתתפות של כל האברכים הצעירים בקהילה במבחנים של מפעל הש"ס, והסדר היה שכל נבחן היה צריך לארגן תורם שייתן הוראת קבע של עשר או עשרים דולרים למפעל הש"ס. הרבי זצ"ל נתן בעצמו הוראת קבע ושילם עבור השתתפותם של כל אברכי הקהילה בתוכנית 'מפעל הש"ס'.
כמו כן הרבה לעודד את לימודי חפץ חיים ושמירת הלשון, ואף תיקן תקנה בעניין שילמדו כל יום שתי הלכות לפי הסדר המקובל מהרב סגל זצ"ל.
בכלל בסביבתו לא היה שייך לדבר בגנותו של יהודי. זכורני שפעם כשנסענו עמו באוטו, דיברו על איזה נושא ומישהו שאל שאלה בתום לב, וכמעט הגיעו לידי חשש של דיבור לשון הרע חלילה, ופתאום הצביע הרבי על בניין גדול שעמד על תלו בסמוך, היה זה בית המדרש של רחמסטריווקא, והרבי פתאום התחיל להתעניין ולשאול מי תרם את הבניין ומתי בנו אותו ואם עושים שיפוצים ועוד כהנה וכהנה שאלות של התעניינות יוצאת דופן בבניין הזה, כשכמובן הכוונה שלו היתה להסיט את נושא השיחה של היושבים מאחור, בלי שיצטרך לומר שיש בשיחתם משום לשון הרע, כי גם ההערה הזאת כשלעצמה עלולה להיות אבק לשון הרע חלילה וחס.
כך היתה דרכו בקודש, בכל פעם ששאלו שאלה שהתשובה עליה היתה עלולה להיות לשון הרע, או כשמישהו סיפר משהו שיש בו חשש לשה"ר, הרבי בחכמתו היה מיד מחליף את נושא השיחה כאילו באופן טבעי, וכך היה מסובב את העניין לנושאים אחרים שאין בהם שום חשש של דיבור אסור חלילה.
דבריהם הם זיכרונם
כאמור, מנהג היה לו, לרבינו זצ"ל, שהיה מרבה לספר בסיפורי צדיקים. מדי שבוע היה מספר ב'מלווה דמלכה' סיפורי צדיקים מצדיקים שבאותו שבוע היה ה'יארצייט' שלהם, וגם זקני החסידים היו מספרים והוא היה מקשיב לסיפורים בעניין רב, והיה עושה מזה עסק גדול.
סיפורי הצדיקים היו אצלו עבודה של ממש, והיה רגיל על לשונו לומר ווארט משמו של החסיד המפורסם רבי יוס'ל טורנער, שפירש את הכתוב "מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו", באופן כזה:
מגדול ישועות מלכו, מאן מלכי רבנן, כלומר, הקב"ה עושה ישועות גדולות על ידי הצדיקים ותלמידי החכמים, שזוכים להגדיל ישועותיו של הקב"ה בעולם, ולא זו בלבד אלא שגם "עושה חסד למשיחו", הוא היה קורא את הש' של 'משיחו' בשי"ן שמאלית, כלומר עושה חסד למי שמשיח באותן ישועות שפעלו הצדיקים, כי על ידי סיפורי הצדיקים אפשר לפעול ישועה כפי שפעלו הצדיקים בעצמם בחיי חיותם.
יהי רצון שנזכה שיושפע עלינו שפע ברכה וישועה משמי מרום בזכותו של אותו צדיק ובזכות העובדות שאנו מספרים משמו ואודותיו.