אני שכבר נרגעתי בינתיים מהכעס שלי, ובפרט שביקשה סליחה אז אני לא שומר טינה. קמתי ויצאתי החוצה להזיז את הרכב, אך פתאום שמתי לב בזווית העין למשהו חשוב.

אהרל'ה החברותא שלי, הוא טיפוס מעניין למדי.

תמיד יש באמתחתו סיפורים פיקנטיים שהיו יכולים לפרנס בקלות ספר עב כרס.

כשאהרל'ה מספר על עצמו הוא בדרך כלל מציג את עצמו בתור בן אדם שאוי לו למי שיסתבך אתו… אבל מי שקצת מכיר אותו ושומע גם את הנאמר בין השורות יודע כמה טוב לב שופע ונשפך על כל דבר שאהרל'ה רק נוגע בו.

כזה הוא לדוגמא הסיפור הבא ששמעתי ממנו השבוע.

קייטרינג מצליח יש לו לאהרל'ה, בעיניי סוד ההצלחה של הקייטרינג זה גם לבו הרחב של אהרל'ה, שהרי לא הרי מאה וחמישים מנות של אהרל'ה ששוות ערך כמו מאתיים מנות של קייטרינג אחר. תאבון בריא יש לו, ובמידה כפולה הוא מפרגן שפע גדול ללקוחותיו. לא פלא שחוזרים אליו שוב ושוב באירוע הבא.

משרד קטן ולידו מטבח ומחסן גדול השוכנים כבוד בחניון תת קרקעי בפאתי ירושלים משמשים את אהרל'ה לפעילות השוטפת של הקייטרינג, משם יוצאים המאכלים המהבילים בצהרי היום, ולשם חוזרים כל הציוד והכלים אחרי אירוע מוצלח נוסף.

"רק מה הבעיה" – שח לי אהרל'ה – "שצמוד אלי נפתחה איזה סלון השכרת בגדים לאירועים. זה כשלעצמו לא מפריע לי כמובן, אדרבא אני מאחל פרנסה ברווח לכל עם ישראל, הבעיה היא שבאות לשם הרבה נשים שבחוסר שימת לב חוסמות את הגישה למחסן שלי, מה שגורם לי עוגמת נפש מרובה.

לא עוזר לי לתלות שלטים בולטים מאירי עיניים "נא לא לחסום את הכניסה למחסן" ואפילו "רכב חוסם ייגרר!" שוב ושוב אני מגיע ורואה שהגישה חסומה ואני צריך להרים כל ארגז בעדינות כדי לא להזיק לרכב החוסם, ולסחוב את זה לרכב שלי שחונה מרחוק".

"אתמול אחר הצהריים" – ממשיך אהרל'ה בסיפורו ואני בינתיים מרותק – "הגעתי לפגישה במשרד יחד עם לקוח רציני שמעוניין לסגור אירוע גדול. לצערי לא מצאתי שום חנייה בקרבת מקום, וכמובן שהחנייה השמורה שלי זאת שאני משלם עליה ארנונה טבין ותקילין, הייתה חסומה לגמרי ברכב של לקוחה מהחנות הסמוכה.

ניסיתי להיכנס לחנות שם ולשאול "של מי הטויוטה הלבנה שחוסמת את המעבר?" אך בליל קולות של הרבה נשים שקידם את פניי נתן לי להבין שחבל על המאמץ.

אודה על האמת, התעצבנתי כהוגן, באותו רגע צפו לי כל אותם פעמים שחסמו לי את המעבר והבלגתי שוב ושוב, והחלטתי שאין לי ברירה, אני יחנה במקביל אליה וקצת יחסום ברכבי את אותה טויוטה לבנה..

נכנסתי למשרד לפגישה עם הלקוח הנ"ל, וכמעט פרח מזיכרוני מה קרה. רק כעבור כחצי שעה פתאום נשמעו דפיקות בדלת, עומדת שם גברת ושואלת אם זה הרכב שלי שחוסם… עניתי לה שאכן כן. לא ראיתם שיש פה שלט שאסור לחסום את המחסן?!"

כמובן שהתנצלה חטופות שלא שמה לב, ובאותה נשימה ביקשה אם אוכל להזדרז ולפנות את הדרך היות וממהרת מאד ליעד הבא שלה, איזו מרפאה מחוץ לעיר שחייבת להגיע לשם בדחיפות.

אני שכבר נרגעתי בינתיים מהכעס שלי, ובפרט שביקשה סליחה אז אני לא שומר טינה. קמתי ויצאתי החוצה להזיז את הרכב, אך פתאום שמתי לב בזווית העין למשהו חשוב. "ידוע לכם שיש לכם פַּנצֶ'ר בצמיג הימני הקדמי?!" שאלתי..

מה? לא! לא ידוע לי. אוי ואבוי באמת?! איך שמתם לב לזה, ומה אני עושה עם זה עכשיו?! נלחצה היא כהוגן.

החנקתי גיחוך במענה על השאלה איך שמתי לב לזה, והרי איך אפשר שלא לשים לב שכל הרכב עומד בנטייה חדה ימינה, ורק ניסיתי להרגיעה שאפשר להתקשר לארגון 'ידידים' והם באים לעזור. אבל ראיתי שדבריי לא מרגיעות אותה משום מה, והיא מאבדת עשתונות מרוב לחץ שהיא מפסידה את התור לרופא שחיכתה לו כבר חצי שנה ומה היא תעשה עכשיו, היא לא יודעת להתמודד עם פַּנצֶ'רים למען השם ומה רוצים ממנה.

בסופו של דבר לא יכולתי לעמוד מנגד, וקראתי לעוד שתי עובדים שיעזבו את הבישולים במטבח ויבואו יחד איתי להחליף צמיג לגברת הכבודה שלא די לה שחסמה לי את המחסן אלא עכשיו גם מקבלת פרס נובל לשלום וכל הצוות מתכופף ומתלכלך ומחליף לה צמיג לרכב…

למדתי מזה, שהקב"ה בהשגחתו הפרטית רצה לעזור לרבנית הלזו בתיקון הפַּנצֶ'ר והכניס בליבי לחסום לה את הדרך כדי שאהיה במקום הנכון בזמן הנכון, בין אם אני רוצה ובין אם לאו, בסוף את התפקיד שלי אצטרך למלא כראוי ולא יעזור לי שאתעצבן… סיים אהרל'ה את סיפורו בחיוך רחב של יהודי מאמין.

אמרתי לכם שהוא סתם מציג את עצמו כזה קשוח אבל באמת בפנים הוא כולו גוש חמאה רכה, לב שכולו מאה אחוז קראט זהב טהור…