קרוב לשבעים סוגי שקרים שונים ומשונים אסף אחד מרבני אמריקה לפני כתשעים שנה, וקבצם אל תוך ספר ייחודי בו הוא מתריע מפני מידה מגונה זו, כשהוא מתבל את דבריו בליצנותא דעבודה זרה. * בחודש אדר שמרבים בו בשמחה, ליקטנו את מיטב האפיזודות המשעשעות שבספר זה, המציבות מראה עגומה אל מול השקרנים באשר הם * ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו *
עם כל זה, אחכה לו…
על תופעת שקרי הנדוניה מקדיש המחבר דברים הרבה, שכן רבים נהגו בזה היתר ויש הסבורים, לא פחות ולא יותר, כי זו מצוה של ממש. מבטיחים הם לחתן נדוניה או מזונות ומקיימים זאת למחצה לשליש ולרביע, או שאין מקיימים כלל. זהו מנהג עתיק יומין, שהרי כבר שנינו במסכת כתובות (קח ב): "הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל…".
פותח המחבר בסיפור אותו סיפר לו החתן בעצמו על הנדוניה שניתנה לו בשטר של חמש מאות רובל: "קודם החופה השליש המחותן בידי הרב של העיר שטר על סכום של חמש מאות רובל. השטר היה כתוב בשפה הרוסית, והחתן לא ידע לקרוא אותו. החתן, לפי תומו סמך שבוודאי לא ירמו אותו.
אחרי החופה, מסר הרב את השטר חתן, והוא הראה את השטר לאיש שיודע לקרוא רוסית, ויקרא האיש ויתפרץ בצחוק גדול, ויאמר: שוטה שכמותך הלא שטר פרוע הוא מכמה שנים! ומעשה שהיה כך היה: המחותן היה חייב לפני כמה שנים סכום של חמש מאות רובל לאדם פלוני, ואחרי שפרע לו את חובו, החזיר לו המלווה את השטר, וזהו השטר שניתן בידך. ככל שצעק ובכה החתן התברר לו שאין לו מה לעשות, והוא שב לביתו בפחי נפש".
עוד מספר המחבר את אשר שמע מ"זקן אחד איש ישר" שתיאר לו ממאורעות עירו בפולין: "בחור אחד הלך ונשא לו אשה מהעיר הסמוכה. כאשר שב מחתונתו, הגיע אחד ממכריו לקבל את פניו ולברכו בברכת מזל טוב לרגל שמחתו. התגלגלו הדברים עד שבאו לעניין הנדוניה שהובטחה לו. שאל המכר את החתן: האם חותנך שילם לך קודם החופה את כל הנדוניה שאותה הבטיח לך?
ענה החתן ואמר: מחותני הבטיח לי שלוש מאות רובל כדמי נדוניה! שתי מאות רובל מתוכם הוא נתן לי בכסף מזומן, ואילו את המאה רובל הנוספים הוא נתן לי בשטר, לפי תומו ביקש המכר מהחתן הראה נא לי את השטר. ויושט לו החתן את השטר. הביט המכר בשטר והחל צוחק קול: זמן הפרעון של השטר הוא: 'כשיבוא מלך המשיח'…
פניו של החתן אדמו מכעס ובושה. חיש מהר אסר את עגלתו ונסע לחותן שבעיר הסמוכה כדי לשפוך עליו את כל חמתו. כאשר בא לבית חותנו התחיל האיש לצעוק ולדבר בכעס גדול: הנשמע מעשה נבלה כזאת, לרמות אותי ולהשימני ללעג ולקלס אצל בני עירי?!
חותנו של האיש עשה עצמו כמופתע מאוד והשיב לו בנחת: אין אני יודע מה אתה סח?! איזו רמאות ואיזה לעג וקלס גרמתי לך?! החתן הוסיף כעס על כעסו, הושיט לו את השטר והראה לו באצבעו על "זמן הפרעון". אלא שחותנו לא הבין על מה יצא הקצף, והשיב לו: אוי לי שנתתי את בתי לאיש 'כופר בעיקר' שאינו אומר בכל יום את אחד מעקרי האמונה 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'. מה לך כי נזעקת, והלוא מלך המשיח עתיד לבוא עוד היום או מחר; תיכף כשיבוא, אפרע לך את חובך על הצד היותר טוב…"
אבא אינו בבית!
בפרק מיוחד עוסק המחבר בתופעת שקר נלוזה מאוד: "אדם בא לראות את חברו, בכדי לבקש ממנו טובה, הלוואה או נדבה לצרכי ציבור, והנה הוא רואה אותו דרך החלון שהוא בא, אך מהיות והוא אינו רוצה לשמוע בקשתו, הוא אומר לילדו או למשרתו שיאמרו: 'אין האבא או האדון בבית'. האיש אינו יודע את הסוד, חוזר ובא עוד הפעם, והנה הוא מקבל את אותה תשובה, עד שהוא מבין את פשר ההתחמקות: פלוני אינו רוצה לראותו ולמלא את בקשתו".
המחבר עצמו מסביר כי מדובר בחטא על פשע: שתים רעות הם עושים בזה: אחת, שגורמים לבני ביתם שישקרו. שנית שמתחילה אינם רוצים לשמוע בקשת האיש, בעוד שיתכן שאפשר להם למלאות בקשתו, וגם אם אי אפשר להם, עדיין יכולים הם להסביר בדברים טובים שאין הם יכולים למלא בקשתו, ומה להם לגרום לאדם זה לכתת רגליו ולבוא עוד הפעם, ולשוב בפחי נפש ובזיונות!?
גם כאן נותן המחבר סיפור אישי על מקרה כזה: "לפני איזו שנים היתה בעירי מגבית לצרכי צדקה. בעירי היה איש עשיר וזקן שפניתי אליו בטלפון וביקשתי לראותו. הזקן הסכים, אלא שכאשר באתי ואמרתי לו לאיזו מטרה באתי, ומבקש אני נדבה של כמה מאות שקלים, הציע לי לקבל נדבה קטנה לפי ערכו. אנוכי לא הסכמתי לקבל סכום כה מועט, והזקן התרגז וצעק: לו ידעתי לאיזו מטרה יש ברצונכם לבוא הנה, הייתי מצוה שישיבו לכם בטלפון שאין אני נמצא בבית מסחרי. אלא שאנכי אמרתי לו: כלום אינו חושב זאת לעבירה. וכי קלה היא בעיניכם לצוות לאחרים לאמור שקר וכזב?"
זה דודי…
על שקרי שידוכים ושדכנים, מתאונן המחבר: "כלום לא היה מוטב לשני הצדדים להשתמש בדרך האמת? כל אחד מהצדדים יגיד לרעהו הכל כמו שהוא: מצב השכלתו, פרנסתו ויחוסו. כך כל חד יידע במה הוא בוחר ובמה שהוא מתרצה, ולא תהיינה אחר החתונה טענות ומענות זה על זה כי הטעו זה לזו".
אלא שכאן פונה המחבר לשקרים כאלה שאילו לא קראנו עליהם בספר שכל מטרתו היא שלא לשקר, לא היינו יכולים להאמין כי דברים כאלה קיימים. לדבריו, שישנה תופעה שבה אנשים עושים מעשים אשר לא יעשו בכדי לקלקל שידוכים ולהרוס אותם, וזה כשאנשים עינם צרה בהצלחתם של אנשים אחרים.
"כך היה לדבר הרגיל תמיד: כשהעשיר משתדך עם מחותן מעיר אחרת, השונאים מבקשים לבטל השידוך. הולכים בעצמם או שולחים שליח להצד השני בעירו, ומספרים לו שקרים וחסרונות, מומים בחתן או בכלה, וממציאים פסולים במשפחה, והכל בכדי לבטל את השידוך.
שמעתי סיפור נאה מזקן אחד" העשיר שבעירו התחתן עם מחותן בעיירה הסמוכה. שונאיו של העשיר שלחו איש שוטה לחרחר דברים ולבטל את השידוך. הלך האיש ובא אצל המחותן בתור עני מבקש נדבה. המחותן התעניין אצלו, מאין הוא בא. והעני כביכול לפי תומו, משיב לו: מעיירה פלונית. חשב המחותן לעצמו: הנה זו היא הזדמנות טובה לחקור ולמצוא מה הוא טיבו של המחותן והחתן? עשה עצמו העשיר כתמים ושאל בסתמא: הידעת את פלוני?
השליח קפץ על המציאה והחל לחרף ולגדף בכל מיני שקרים וכזבים, מהם שלא יעלו על הדעת. לרוב הגזמת דבריו, הבין העשיר אשר לפניו וסבלנותו פקעה עד שהחל לצעוק עליו: חצוף ורשע, כלום איני מבין שאתה שונא לו, ובוודאי שנאתך היא שנאת חינם, ואין זאת אלא שכל חפצך הוא לבטל את השידוך.
למרות שהשליח שב לשולחיו בידיים ריקות, הם לא התייאשו מלהרע ולהציק לעשיר. לשנה אחרת השתדך עשיר זה עוד הפעם, עם מחותן בעיר אחרת, ובפעם הזאת התנכלו אליו שונאיו ושלחו אליו איש חכם להרע, מתוחכם ורע מעללים. כאשר בא השליח אל המחותן והוא שאלו אודות המחותן והחתן, הרבה להלל ולרומם אותם עד לשמי מרומים. אלא שבין הדברים הוסיף ואמר קצרות: רואה אנכי כי מרבה אתה לחקור אחרי האיש הזה, ובוודאי שמעת את הלעז הנורא שאנשים רעים הוציאו עליו וסיפרו שיש לו דוד משומד במוסקבה; דע לך כי זה שקר וכזב! למותר לציין שאחרי שהעשיר שמע זאת הוא מיהר לבטל את השידוך…"
זנבות השועלים
ויש לך אנשים שיודעים כי הם משקרים, ואפילו הם רוצים להפסיק עם מנהגם הקלוקל, אך זה אינו עולה בידם. "מעשה בדרשן אחד שנוהג היה להגזים ולהפריז בדרשותיו. קהל שומעיו היו מלעיגים לדברי שקריו וכזביו ולא הטו אוזן לדבריו. אחד מחבריו הטובים העיר לו על כך והודיעו שקהל שומעיו כבר נלאו לשמוע ולסבול את גוזמאותיו ושקריו.
הדרשן נענה ואמר: צדקת מאד, אחי הטוב, אך מה אעשה לחולשה זו שהיא כשגעון טבעי המצוי אצלי: הגוזמאות יוצאים מפי שלא ברצוני. אמר לו החבר: אנכי אוכל להושיע לך, אם תאבה לשמוע לי. מכאן ואילך בכל פעם שתעמוד על הבימה לדרוש אני אתייצב לצידך, והיה כאשר תשמיע כל גוזמה או שקר, אמשוך בשולי בגדך, ואתה תחזור בך ותתקן את הגוזמא לאמת.
בהתלהבות רבה הסכים הדרשן להסדר זה. ויהי היום, והדרשן דרש אודות הסיפור הנודע שבספר שופטים: שמשון הגיבור לכד שלוש מאות שועלים, ויקשור זנב שועל אחד לזנב השועל השני וישם לפיד בתווך, ויבער האש בלפידים וישלח בקמות פלישתים.
היה הדרשן מסביר בהתלהבות רבה: לא הרי זנבות השועלים שבימינו, כזנבות השועלים שהיו בימי קדם. אם בימינו זנבותיהם קצים מאוד, הרי שבאותם הימים היו הזנבות ארוכים עד כדי מאה אמה ויותר.
הקהל התחיל לצחקק על הגוזמא הנפלאה, וחברו כמובן משך לו בשולי הבגד כסימן על הגוזמא שאמר. הדרשן רצה אכן לתקן את הגוזמא ואמר: יכול להיות שהפרזתי מעט על מידת אורכם של הזנבות, אבל דעו לכם שהם היו לפחות חמישים אמה. שוב צחקק הקהל ושוב משך לו חברו בשולי בגדו, והוא בשלו: אולי היו הזנבות רק באורך של שלושים אמה, שגם זה די לקשור אותם זה עם זה.
כך הלך הדרשן והפחית את מידת אורכם של הזנבות עד שהם הגיעו לעשר אמות. אמנם חבירו עדיין המשיך למשוך לו בבגד, עד שהדרשן פרץ בכעס ואמר: עד מתי תוסיף למשוך אותי בשולי בגדי; כלום חושב אתה למושכני עד שאני אשאיר את השועלים בלי זנבות לגמרי…
מצוה לפרסם
גם החובה לומר אמת, מדגיש המחבר, צריכה חכמה גדולה בכדי לדעת איך לומר אותה: "צריכים לכוון לדעת לאיזה אדם, באיזה מקום, באיזה זמן, ובאיזה אופן להגיד את האמת".
דוגמא נאה על כך היתה באחת העיירות היהודיות, בה חסדי שוטה ישב ולמד בספרי מוסר על כך שאדם מחוייב לומר את האמת. היה זה בשעות הקטנות של הלילה, והאיש ששתו נדדה עליו ולא הצליח להרדם עיין בספרים לאור הנר. בקראו את דברים אלה, השתאה האיש מאוד לנוכח חיוב זה של אמירת האמת, ומהיות וזכור היה שיש כלל נוסף וחשוב לא פחות "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" רצה לקיים את חובתו בעולמו תיכף ומיד.
נזכר האיש שלדודו הזקן יש פצע וחבורה ומכה טריה בראשו, מום שבסתר, ואין הכל מכירים בזה. מיד רץ אל ביתו של הדוד ודפק על דלתותיו בבהלה גדולה. הדוד שנבעת ונבהל מהדפיקות באישון לילה, פתח את הדלת והנה אחיינו, החסיד שוטה, לפניו. רק ראה האחיין את הדוד והוא קרא בקול גדול: דודי חביבי, מוכרח אני לומר לך את האמת: כך וכך יש בראשך…
(מוסף שבת קודש יתד נאמן משפטים תשפ"ג)