בירושלים חולקים על ההנחה הרווחת בחללו של עולם ולפיה – תחפושות הן לילדים. אדרבה, אמרו ביישוב הישן: אף אנשים מבוגרים, בני תשחורת או כאלה ששיבה נזרקה בשערם – מצוּוים בשמחה, ואין שמחה אלא בכובע משונה שייחבש על הראש. וזהו חלק ממזגם של בני היישוב, אשר אינם מתפעלים מאיש, אלא אם כן מדובר בנגיד מארץ הזהב שלחופי האוקיינוס האטלנטי, היכול לסייע בהשאת צאצאים….
לפיכך, אם תזדמנו לרחובות מאה שערים ביום מקרא מגילה, תוכלו לראות נשוא פנים המשמש בימים שאינם פורים כמשגיח כשרות מטעם בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים, כשהוא יוצא במחול סוער ברחובה של עיר יחד עם איש תולדות אהרן, שזכה להיות נכדו של רבי יוסל'ה שיינברגר זצ"ל – ועל ראשי שניהם כובעי שטריימל שונים מן הרגיל – זה מחמת צבעו הלבן וזה מחמת פרוותו הסינטטית והחריגה.
אלה יחלקו מרחב משותף עם ילדי חן המשימים על אפם מסכות המכוּנות 'מַאסְקֶע'ס', חוטמים המכונים 'נֶעזֶע'ר' ומשקפיים המכונים 'בְּרִילְן' – הכול למען הרבות השמחה לזכר נס שנעשה לאבותינו בשעה שעמד עליהם המן הרשע עד שתלו אותו ואת בניו על העץ.
(מתוך הספר נשמת ירושלים – אריה ארליך ברוך יערי 0525282855)
שלא עשני צ'אלמער
אלא אם כן מדובר בנגיד מארץ הזהב שלחופי האוקיינוס האטלנטי, היכול לסייע בהשאת צאצאים….בושה וחרפה