"מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (כה, ב)
יש לדקדק, מה בא 'כל' איש לרבות?
שמעתי פעם מרבי לייב ברון זצ"ל, שלמד בליטא, בראדין, אצל רבי אלחנן, ונפטר כשהוא קרוב לגיל מאה. הוא אמר פשט בפסוק על פי סיפור שהיה עם ה"חפץ חיים" זצ"ל:
בתחילת דרכה של ישיבת ה"חפץ חיים" בראדין למדו בבית הכנסת שבעיר. אחר כך, כשהתרבו הבחורים וזה הפריע לבעלי הבתים, החליטו שצריך לבנות בית מדרש עבור הישיבה.
לבנות בנין לבית מדרש עולה הרבה כסף, ולגייס כסף זה זמן, וזמן זה גמרא, אפשר ללמוד בזמן הזה, ובפרט יהודי גדול כמו החפץ חיים, שכל כך חס על זמנו היקר. אבל בלית ברירה החליט החפץ חיים שעליו לצאת לגייס כספים.
בעיירה קטנה ליד ראדין גר יהודי יקר שקראו לו רבי משה גרוברקופ, שהיה חֲשׂוּךְ בנים, והיה אדם אמיד. היו לו חסכונות מכל החיים. הוא פנה לאשתו ואמר לה: "שמעתי שהחפץ חיים רוצה לבנות בית מדרש, והרי לקבר לא לוקחים שקל. יש לנו כסף, נבנה אנחנו את כל בית המדרש". ואשתו הסכימה לדבריו. הוא נסע מיד לחפץ חיים ואמר לו: "יש לי בשורה לרבי. לא צריך לגייס כספים. אני נותן את הכל!
הוא היה בטוח שהחפץ חיים יוציא "לחיים", יעשה ריקוד, ויגיד "נשמת". אבל "כי לא מחשבותי מחשבותיכם נאום ה'". אמנם את הפסוק הזה אומר הקב"ה, אבל אנחנו גם לא יודעים מה הן מחשבות של דעת תורה. ה"חפץ חיים" חי בעולם אחר.
תפס ה"חפץ חיים" בידיו הקדושות את ידו של רבי משה ואמר לו: "רבי משה, איך אתה מעלה על דעתך כזה רעיון? התורה שייכת לכלל ישראל! יש אנשים שלא זכו ללמוד בצעירותם, למשל כאלו שהיו צריכים לעזור בבית מפאת קושי הפרנסה. אחרי יום עבודה הם היו הולכים לשיעור ונרדמים מיד. הזכות שיש להם בתורה היא על ידי שתהיה להם בבית קופה של ישיבת ראדין. כל יום יכניסו שם פרוטה ויהיה להם חלק בתורה. אתה רוצה לקחת מהם את הזכות הזאת? שהכל יהיה שייך למישהו אחד? אי אפשר לעשות את זה!"
וצריך לדעת כמה הזמן של החפץ חיים היה יקר. היתה לו ספריה קטנה מאד, כשהוא היה צריך לכתוב את המשנה ברורה הוא היה לוקח ספרים בהשאלה. תלמיד חכם גדול אחד שאל אותו: איך גברא רבא כמו החפץ חיים כמעט אין לו ספרים? השיב לו החפץ חיים: "אתה מתפלא על הספרים שאין לי, ולי יש צער על מעט הספרים שכן יש לי! כל ספר עולה כסף, וכסף זה זמן, וזמן זה תורה".
אתם מבינים מה זה בשביל ה"חפץ חיים" הצעה כזו שהציע לו רבי משה גרוברקופ? הצעת יהלום! הכל על חשבונו, וה"חפץ חיים" לא יצטרך לסגור את הגמרא אפילו לרגע! אבל ה"חפץ חיים" אמר: "לא! התורה שייכת לכלל ישראל!"
אך בזה לא תם הסיפור. היהודי לא ויתר. הוא אמר לחפץ חיים: "אני רוצה לתבוע את הרבי לדין תורה! היעלה על הדעת, יהודי רוצה לתת ולא מקבלים ממנו?!"
למי הולכים? לרבם של כל בני הגולה. השניים נסעו לוילנא, לרבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, והרצו לפניו את טענותיהם, ורבי חיים עוזר פסק שמצד אחד החפץ חיים צודק: התורה שייכת לכלל ישראל. אולם מצד שני גם רבי משה גרוברקופ צודק: יהודי רוצה לתת לתורה ולא לתת לו? אשר על כן, צריכים לעשות פשרה! הכיצד? אמר רבי חיים עוזר: "היהודי יתן את כל קיר המזרח וארון הקודש, וכל שאר הכתלים יהיו לכל כלל ישראל".
כך שמעתי מרבי לייב ברון זצ"ל שאמר שהוא זוכר שהיה כתוב בראדין על ארון הקודש: "נדבת הנדיב רבי משה גרוברקופ וזוגתו הצדקנית".
כשחזרו, אמר רבי משה לחפץ חיים: "רבי! דין התורה נגמר. עכשיו אני רוצה ברכה". והחפץ חיים בירך אותו שיזכה לאריכות ימים, וכך היה.
אמר רבי לייב ברון: יכול להיות שזה מה שהתורה מרמזת כאן בפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – יבואו כמה גבירים, אחד יגיד אני נותן את הארון, הכפורת והכרובים. אחד יגיד אני נותן את המזבחות. אחד את השולחן, ואחד את הקרשים והאדנים. והנה, יש את כל המשכן. אומר הקב"ה למשה: המשכן שייך לכלל ישראל. "מאת כל איש" – כל ישראל יחד, "אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי".
(רבי אליהו דיסקין שליט"א – נאה דורש)