"וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם"
לרבינו היה די בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, וענייני החומר תפסו מקום שולי בלבד בעולמו, כהכרח שנכפה עליו לקיים את גופו לצורך עבודת ה' גרידא ותו לא מידי. ומאליו יובן כי כאשר "הרב הדומה למלאך", שאין לו בעולמו כי אם קיום רצון ה', והוא גרידא, יבקשו תורה מפיהו והיה לדבריו השפעה אדירה על התלמידים.
החידוש שבכל זאת ראו אצלו, היה כי גם לצרכי הישיבה לא הלך בגדולות. לא חיזר אחר נדיבי לב עתירי ממון ולא פעל להגדיל את ההכנסות של הישיבה, מעבר להכרח הגמור לצורך קיומה. יתרה מזאת, גם במקרים שהם עצמם באו לפתחו, עמד כצור איתן שהכל יהיה כדת וכהלכה למהדרין מן המהדרין, מבלי תת לשוחד הרבצת התורה וקיום התורה – להסיט אותו מדרישת רצון ה' בכל צעד ושעל, והיא בלבד. השתדלות ופעילות שאינה מתאימה לחלוטין עם קיום הדין וההלכה, היתה בבל יראה ובל ימצא ודחאה בשתי ידיו.
לכשתימצי לומר, לנפלאות הנהגותיו בתחום זה, היתה השפעה מכרעת בלב תלמידיו. לדעת שאין לנו בעולמנו כי אם התורה והמצוה, וכל דבר שאינו בכלל – גם אלפי זהב וכסף – בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין!
*
סיפר רבי מאיר הוכברגר שליט"א, עובדה מאלפת על עוצמת דקדוק ההלכה בדיני ממונות, גם כאשר הנידון היה – לצרכי הישיבה, ולאו דוקא צרכיו האישיים. היה יהודי בשם ר' חנוך גרינשטיין ז"ל שהתגורר בסמיכות אליו, ונדב חלק מהבנין לצרכי הישיבה. לאחר שנים נפטר הנדיב ההוא והשאיר אחריו את אשתו האלמנה, והנה יום אחד קרא רבינו לי ולעוד אחד שנבוא לביתו בשעה פלונית כי הוא צריך שנשמש כעדים.
כשבאנו בשעה היעודה מצאנו שם את הגב' גרינשטיין ע"ה שרצתה לתרום את דירתה לטובת הישיבה, ולצורך חתימת החוזה נצרכנו לחתום כעדים. והנה כשחיפשו עט לצורך החתימה רצתה ליתן את שלה, אבל רבינו אמר שיש ברשותו עט מיוחדת שנועדה לצרכי הישיבה. אז ראינו באיזו נקיות של ממונות הוא חי. כדי לא לערב שימוש פרטי שלו עם צרכי הישיבה ולהיפך. וגם הסדר המופתי שבו התנהל, כיצד לכל דבר היה את מקומו המסוים.
באותו מעמד הביאה עמה הנדיבה בנוסף, גם שקית גדולה שהיתה עמוסה בתכשיטים יקרי ערך רבים. שוויה של תכולת השקית הזו הגיע לאלפים ורבבות – ממון רב ביותר!
נקל לתאר איזו הקלה היא זו לראש ישיבה העמל לבדו על קיום הישיבה וביסוסה החומרי כמו הרוחני, ללא עוזרים ומסייעים, כשנצרך הוא לכסף כשר בתכלית ולא מוכן להתפשר על כל קוץ ותג, והנה מקרה ה' לפניו – ללא כל השתדלות מצידו – הון רב מאד העשוי להוריד מעליו עול כבד למשך תקופה ארוכה מאד. ממש השגחה משמים, ומאת ד׳ היתה זאת. אבל לא! לרבינו יש כללים ברורים ואינו רשאי להחליט בעצמו על דבר. עבד הוא לאדונו, ועליו לשואלו על כל צעד ושעל…
ובכן, רבינו שאל אותה אם יש לה מלבד הזהב הזה עוד ממון בבית, וכשהיא משיבה שב"ה היא מתקיימת ברווח ויש לה ממה לחיות, יש קרנות ויש לה פנסיה קבועה שמקבלת מארה"ב, את רבינו זה לא מספק, והוא לא הסכים בשום פנים ואופן לקחת את מלוא הכסף והזהב, שאמרה בנדבת ליבה ומרצונה הגמור לתרום לישיבה. "אנחנו נחתום על הבנין, אבל את שאר הכסף והתכשיטים" – אמר – "לא ניקח כלל!".
לא ידענו את נפשינו מתדהמה, ושאלנו אותו: "למה? למה לא לקחת ממנה את הכסף הזה? היה ברור שהישיבה יכולה להתקיים מזה זמן רב!". אבל הוא השיב בפשטות: "כתוב מפורש ברמב"ם סוף סוף הלכות ערכין 'לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו, כמו שבארו חכמים'.
"אם כתוב כך ברמב"ם – אנחנו לא ניקח בשום אופן!", סיים בפסקנות. חזרנו והשמענו את טענתנו: "הרי יש לה ממה להתקיים!", אבל הוא עמד על דעתו ואמר: "כך כתוב ברמב"ם! כך כתוב בתורת כהנים!".
והיה בעל המעשה עומד שם, מביט ותמה, שהרי בעיני הבריות האשה היתה 'מסודרת בחיים' ונטולת דאגות פרנסה. היא מקבלת בקביעות קיצבה חודשית מכובדת מממשלת ארה"ב, שאינה עומדת לפשוט את הרגל בעתיד הנראה לעין… עד שהפטיר רבינו כלפיו ואמר: "ר' מאיר, דו ביסט אויכעט פון די מתמיהים? איך בין נישט קיין נבהל להון!". הוא לא ראה סיבה אחרת להצטער או להבהל מרוב הכסף והזהב שמפסידים כאן לשוא, מלבד 'נבהל להון'.
עולם הפוך ראיתי
מספר אחד התלמידים:
היתה לו סייעתא דשמיא מיוחדת בכל מעשיו, ובמקום שהוא יאלץ לחזר על פתחי נדיבים, הרי שאנשים היו באים אליו להתחנן שיואיל לקחת מהם כספי תרומות לישיבה… פעם בא אחד מתלמידי הישיבה לרבינו עם נדיב פלוני שזו לו הפעם הראשונה שפגש ברבינו ולא היה מוכר לך כלל עד אז. באותו מעמד הוציא הלה מכיסו סכום עתק במזומן, והושיטו לרבינו.
אלא שרבינו לא התפעל כלל ועיקר מערימת השטרות המכובדת, והחל לחקור אותו, מהיכן יש לך כסף? האם הוא שלך? וממה הרווחת אותו? וככל שאותו נדיב שב ואומר שהכסף שלו וברצונו לתרום לישיבה, רבינו עדיין לא רגוע, ושואל שוב ושוב שאלות הנוגעות למקור הכסף, ואף את מלווהו מהישיבה שהביא אותו, שאל כמה פעמים: 'האם אתה מכיר אותו ויודע שהכסף כשר?' האם האיש הזה הוא 'ערלאך'?!
היה זה מחזה של 'עולם הפוך ראיתי'! הנדיב מתחנן שיקח ממנו את כספו, ואילו רבינו לא די שאינו מגלה סימני התרגשות, אלא ממש 'מקשה' על עצמו וחוקר ודורש היטב להיוודע בכל מאת האחוזים שהכסף אכן כשר וישר, ומותר לו לקחתו עבור צרכי הישיבה.
"אינני צריך בנין!"
סיפר לי עד נאמן, שנכח בשעת מעשה:
גביר גדול שתרם בעבר חלק מבניין הישיבה החדש שברח' גרוסברג, הגיע לביתו של רבינו, והנה הוא ממש עומד ומבקש כמתחנן על נפשו באזני רבינו, שרוצה לתרום עוד בניין עבור הישיבה, ואילו רבינו לעומתו מסרב ואומר לו: "אני לא צריך. אין לי צורך בעוד בניין…", וככל שהגביר מפציר ומבקש שיניח לו לתרום מכספו בניין נוסף לישיבה, סירב רבינו ואמר שוב ושוב: "אבל איני צריך!"
אף שאנו – הנוכחים – לא כל כך הבנו את פשר הדבר, אבל זאת ראינו בעליל, וקיבלנו שיעור נשגב אודות היראת שמים העצומה שבערה בו. ודאי! אפשר לעשות פשעטלאך, ולתרץ כל מיני תירוצים, הרי מדובר כאן בכסף רב, ואולי בעתיד יהא צורך בבנין, ומי יודע אם יהיה אז מי שיתרום אותו. והרי גם עתה הישיבה תוכל ליהנות מפירות התרומה הזו, וע"י השכרת הבנין תוכל לכלכל את הוצאותיה הרבות בדמי השכירות, ואולי, ואולי… אבל… כל זה לא משנה דבר. כך כתוב ברמב"ם, כך מבואר בהלכה, אז אין כלל על מה לדבר. יראת שמים דקדוק הלכה!
אמת במאה אחוז!
הייתי נוכח כאשר גביר גדול פלוני הגיע אל רבינו, והביע את רצונו לתרום סכום של מאה אלף דולר לישיבה, אלא שביקש תמורת כן שהתרומה תצויין באופן בולט על גבי שלט שייקבע על בנין הישיבה מבחוץ, לעילוי נשמת הוריו. אך רבינו לא הבין את הבקשה, ושאל: "איך אני יכול לשים שלט כזה, והרי הבניין כבר מוכן וגמור, ואין זה אמת לכתוב שהתרומה סייעה בבנין הישיבה". הלה הסכים 'להתפשר', ואמר שאם כן אולי אפשר לקבוע את השלט בתוך הבנין.
אלא שדעתו של רבינו לא נחה בכך, כי אמנם ה'שקר' פחות בולט, אבל על כל פנים משמעות השלט שנקבע עם יתדות ע"ג כותל מכתלי הישיבה היא, שמתרומה זו התאפשר לבנות לפחות חלק מן הבנין, ואין זו אמת, לפיכך אינו יכול להסכים לתנאי הזה. האיש הוסיף להעלות אפשרויות שונות היכן ייקבע השלט שאותו הוא מבקש, על כל פנים בפינה כלשהי בתוך תחומי הישיבה, אבל רבינו עמד על כך שהואיל והדבר אינן אמת במאה אחוז, אינו יכול להסכים לו, ואם משום פרשת הכסף, הרי שעל התרומה – הוא מוותר, ובלבד שלא לסטות מן האמת…
הגביר ההוא כה התרשם ממידת האמת של רבינו עד שלבסוף השאיר את השיק בסכום האמור ללא כל תנאי, וקיבל את ברכתו החמימה של רבינו מכל לבו.
על דעת הנותן
סיפר לי רבי שאול פוסטבסקי שליט"א:
פעם קיבל רבינו מאיזה נדיב סכום כסף לחלק לאברכי הישיבה, ואותו נדיב ייעד את חלוקת המילגה רק לכאלו שיעשו או שכבר עשו בעבר, איזו פעילות תורנית כלשהי, ושאלני רבינו האם נטלתי פעם חלק בפעילות כזו, כי לולא כן אין באפשרותו לתת את המילגה הזו, לפי שכך הוא רצונו של הנדיב.
לאחר שאימצתי את זכרוני, השבתי שאמנם בזמן היותי בחור בישיבה, קיבלתי אישור מישיבה פלונית לבעלי תשובה לאכול בחדר האוכל שלהם, בתנאי שאקדיש זמן מסויים ללימוד עם בחורים בעלי תשובה, וכך אכן עשיתי למשך תקופת מה. מיד נענה רבינו ואמר לי: "מצויין, אם כן אני יכול לכתוב שאתה למדת עם בעלי תשובה", ונתן בידי את המילגה.
שפת אמת
מספר רבי מאיר הוכברגר שליט"א: כל מילה אצלו הייתה מחושבת, וכך גם תבע מסובביו. כששאל אותי פעם כיצד אני מסתדר בכלכלת הבית, והשבתיו: "ברוך ד', לא חסר לי דבר", נענה ואמר שאין זו תשובה נאותה.
את הערתו זו הסביר בסיפור:
כאשר התמנה ה'גדול ממינסק' – שבא מבית עשיר – לרבנות אחת הערים, מינסק או זולתה, הביעו ראשי הקהל את רצונם לבוא עמו לסיכום שיש לו רשות לקחת מקופת הקהילה ככל שיצטרך. אך הוא אמר שאין זה הסכם טוב עבורו, משום שבכך יהא עליו לחשב כל רובל שהוא מוציא, אם אכן באמת הוא צריך לזה או לאו… אכן אם יוחלט שיקבל סכום קצוב של כך וכך רובלים לחודש, הרי שאז ידע כי יכול הוא לעשות בהם כרצונו.
עוד סיפר רבינו:
ה'גאון יעקב' היה עני מאוד (הוא היה ממשפחה מיוחסת ומוצאו מהולנד, ובא לוילנא ללמוד אצל הגר"א וחיבר ספרים חשובים – כמו 'גאון יעקב' על הש"ס, 'תנא דירושלמי' על הירושלמי, שכיום אינו בנמצא, אבל מרן הגרי"ז זצ"ל אמר לי שראה ספר זה מודפס). וידוע כי בהולנד היו עשירים וברוסיה היו עניים, וכשהתקבל ה'גאון יעקב' למשרת רבנות, סיכמו עמו שיטול כדי צורכו מקופת הקהילה. והנה מתחילה היו פרנסי הקהל סבורים שלא יוכלו לעמוד בהוצאותיו, כיון שמקורו מארץ עשירה וכל סכום שיקבל לא יספיק לו, אמנם לאחר תקופה ראו שאינו נוטל מן הקופה אלא פרוטות אחדות עבור הוצאות מזונו בצמצום.
מששאלוהו על כך, אמר שאינו צריך ליותר מזה, וגם אסור לו לקחת יותר, הואיל והתנאי עמו היה שרק מה שנצרך לו יכול הוא לקחת.
מוסיף רבי מאיר הוכברגר ואומר: כך גם פירש רבינו את ניסוח תשובתי אליו. לא חסר לי דבר', משמע, שאני חי במצוקה ומחשב הוצאה של כל לירה ולירה אם אכן צריך אני להוצאה זו ובלעדיה אהא חסר משהו, או לאו…
נקיות הדעת
הג"ר נתן אינפלד זצ"ל, שהיה נוסע לחזר על פני פתחי נדיבים בחו"ל לטובת כולל 'חזון איש' שבבני ברק, ביקר אצלו לפני כמה עשרות שנים, כאשר לישיבה עדיין לא היה מבנה קבוע ורבינו הכיר בכך שהדבר מאוד מפריע לתיפקוד הישיבה על כן ביקש מרבי נתן שהואיל והוא נוסע לחו"ל ובא במגע עם גבירים, יראה אם יזדמן לו אחד שיהיה מעוניין לתרום בנין תמורת הנצחה, ויתרים אותך לשם כך. אולם ר' נתן הסביר שלמעשה נוסע הוא רק פעם בשנה לכל גביר, וכיון שהוא משועבד לכולל 'חזון איש', אינו רואה אפשרות להיטפל לענין.
והנה כעבור תקופה, ביקש אחד מגדולי הגבירים מר' נתן שיפעל למען הכנסת בנו לישיבה של רבינו, ור' נתן שראה בכך הזדמנות למלא את רצונו של רבינו מאז, הגיע אליו והסביר את הנחיצות להיענות לבקשת הגביר. אבל רבינו סירב לכך ואמר: "יש לי רשימה שבה כתובים שמות המבקשים, ואף הוא יכנס בתור כמו כולם…"
ר' נתן לא הרפה, והציע שהוא עצמו ייסע במיוחד לחו"ל לנדיב פלוני אחר, וישיג ממנו תרומה של מאה אלף דולר עבור קרן הבנין, ותמורת זאת יתקבל הבחור המדובר ללא שיהוי. אבל רבינו בנקיות המופלאה שבה נהג כל ימיו, פשוט לא הבין איך שייך לעקוף את התור, ולא הסכים לשום פשרה בענין. "יש תור", אמר, ותו לא מידי.
ומה עם המאה אלף דולר? יבואו ממקום אחר! או שלא יבואו. הכל כרצונו ית"ש. אבל לעשות דבר מה שלא כשורה? – אין זו כלל בגדר אפשרות!
מעשה בח"י שקלים
לקראת ה'חלוקה' של ראש חודש פלוני, לפני אחד ממועדי השנה, הגיע גביר פלוני אל בית רבינו ונידב סכום הגון עבור הישיבה, שממנו מצא רבינו את המקור לאותה 'חלוקה'. והנה לאחר ששטרות הכסף שניתנו במטבע זר הומרו לכסף מקומי, סידר רבינו את הכסף במעטפות עבור כל אחד מבני הישיבה, וכדרכו עשה זאת בעצמו ללא עזרת אחרים, והנה חישב ומצא שנותרו אצלו שמונה עשר שקלים עודפים מתרומת אותו הנדיב… והנה אם היה מחלק עתה את הסכום הפעוט הזה כפול מספר האברכים הרי שהיה יוצא סכום של כמה אגורות לכל אברך, ומאידך הגביר הרי נתן את הנדבה על מנת שתשמש את החלוקה הנוכחית. ומה יעשה, אפוא?
ובכן הוא ביקש את רשותו של הנדיב אם יוכל להותיר שקלים בודדים אלו ברשותו, לצורך ה'חלוקה' של החודש הבא… ולא עלתה בדעתו מחשבה אחרת!
(מתוך הספר אחרון לדור דעה בעריכת הרב שמעון יוסף מלר)