"ויאמר ה' אל משה, אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנם" (ח', י"ב)
רש"י בפסוק זה מביא את דברי רבותינו במדרש (שמות רבה י, ז) על ציווי ה' למשה "אמור אל אהרן": "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה על ידי אהרן".
והוא כי בפרשת שמות (ב, יא) מסופר, שמשה ראה איש מצרי מכה יהודי מאחיו ורצה לעזר לו ולהגן עליו. בזוהר הק' כתוב, שמשה לקח את המטה שלו ובו הרגו, "ויטמנהו בחול".
האם בכך עשה החול מעשה מיוחד עבורו? ודאי שלא, אך כיון שהסתייע בחול בעת שטמן את המצרי צריך לתת כבוד לחול, ולכן אין זה מן הראוי שילקה החול על ידי משה.
ויש להבין, האם לחול יש נשמה? האם מרגיש הוא בצער כלשהו או לחלופין בכבוד שמעניקים לו? מה אכפת לו אם הכינים שרוחשות עליו תגענה מכוח הכאתו של משה?
הכרת הטוב פועלת על נפש המקבל
בצעירותי, כשלמדתי בחיפה בישיבת 'תפארת ישראל', זכינו לשמוע שיחות מפי ראש הישיבה רבי מאיר רובמן זצ"ל. באחת משיחותיו חידד הרב את השאלה הנ"ל, ואז לימד אותנו עומק נוסף ביסוד הגדול של הכרת הטוב המובא בספרים הקדושים:
חיוב הכרת הטוב אינו דווקא להחזיק טובה לאותו אדם שהיטיב לנו. אמנם יש עניין להחזיר לו טובה, אבל רואים מדברי המדרש שסיבת הכרת הטוב אינה כדי שעושה הטובה לא ייפגע, שהרי החול אינו מבין שעושים לו טובה, וודאי שאינו יכול להבין שאדם נמנע מלהרע לו כמו שעשה משה רבנו.
אם כן מה העניין להכיר טובה לדומם – למים ולעפר? אמר הרב רובמן: נכון שהדומם אינו מושפע מהכרת הטוב שלנו, אך חובת הכרת הטוב היא עבור האדם בעצמו, שהוא לא ירגיש כפוי טובה! עניין הכרת הטוב אינו מבחינת תגמול למי שעשה לי טובה, אלא שאני בעצמי ארגיש שהדבר הזה עשה לי טובה; וכדי שתהיה לי ההרגשה שמישהו עשה לי טובה, אין זה מן הראוי שלא אחזיר לו טובה או שאזיק לו.
ואם הוא דומם שאינו מרגיש בכך? לא הוא הסיבה, אלא עליך להתרגל להכיר טובה לכל חפץ ולכל אדם, כדי שהנפש של האדם תהיה רגישה, שיהיה לה את הרגש הנפלא הזה של הכרת הטוב.
לכן הורה הקב"ה למשה רבנו שלא הוא יכה את החול, כי עליו להרגיש בתוך תוכו שעשו לו טובה.
לומדים אנו מכך, כי עניין הכרת הטוב הוא מעלה בנפש האדם! הנפש של האדם צריכה להתעלות ולהכיר טובה לכל דבר שעל ידו נעשה לו טוב.
ויש לברר, מהו המקור למידה זו של הכרת הטוב? מניין מגיע לאדם הרצון להכיר טובה למי שהיטיב עמו?
וביאר ראש הישיבה הרב רובמן זצ"ל, כי מידת הכרת הטוב נובעת מהכרת שפלות עצמו. האדם העניו, המרגיש שאינו בר מעלה על פני מיטיבו, אינו חש שחברו חייב לו, ומתוך כך אינו מבין במה זכיתי לקבל את הטובה? הרי לא מגיע לי כלום! אם כן, אני חייב להיטיב עמו כנגד זה! והוא משתדל בכל הזדמנות להכיר טובה ולגמול טוב עם מי שעשה לו את הטובה.
ככל שאדם עניו יותר הוא מרגיש יותר חובה להכיר טובה, אפילו על טובה קטנה שנעשתה עבורו. גם לאחר שנים רבות חש הוא שהוא חייב את נפשו ממש לעושה הטובה!
לעמת זאת, בעל גאווה מרגיש תמיד שעל כולם לתת לו ולכבד אותו. המחשבה שלו היא: 'מגיע לי!'. ואם קיבל ממישהו טובה, הוא אינו מבין מדוע עליו להכיר לו טובה על כך – 'מה הטובה שעשה לי? מי הוא בכלל שאני צריך להכיר לו טובה?'. מחשבות אלו נובעות מגאווה עצמית ומונעות ממנו להשיב טובה על טובה.
דוגמה קיצונית ראינו אצל המן הרשע, הגאוותן המפורסם, שכל מחשבתו הייתה: 'מגיע לי!'.
גם לאחר שאחשוורוש גידלו מעל כל השרים ונתן לו זכויות מיוחדות, לא הרגיש חייב כלל אלא להיפך. כאשר דיבר עמו המלך על פרס מיוחד המגיע לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, לא היה לו כל ספק כי מדובר בו עצמו – "למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני?", הרי מגיע לי, מגיע לי יותר! אהבת עצמו והגדלת ערכו בעיניו הביאוהו לחשוב כאילו מגיע לו כל כבוד שנתנו לו, ומדוע עליו להכיר טובה על כך?
כך עלול להיראות לבסוף מי שאינו עובד על עצמו וחושב תמיד שמגיע לו לקבל מבני משפחתו, מחבריו ומעל הכל – מהקב"ה! אולם מי שמכיר בערכו ויודע שאף אחד אינו חייב לו, מתרגל להודות על כל מה שמקבל, גם מאדם פשוט, קל וחומר מבורא העולם.
אורח טוב – מהו אומר?
הגמרא (ברכות נח.) אומרת: "אורח טוב – מהו אומר? כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפניי, כמה יין הביא לפניי, כמה גלוסקאות הביא לפניי, וכל מה שטרח – לא טרח אלא בשבילי".
האורח הטוב מחשיב כל פרט ופרט מן הטובות שמקבל. הוא מרגיש שכל מה שעושים לו זהו חסד שעושים עמו, ואין חייבים לו כלל. והוא מחשיב כל כך כל דבר, עד שמרגיש שכל הטרחה שטרחו המארחים לפני הסעודה הייתה בשבילו.
הרי הם הלכו וקנו בשר; נכון שהם קנו גם בשביל בני הבית, אך האם בשל כך אודה להם רק על החתיכה שלי? ודאי שלא! הוא מרגיש שכל הקניות שקנו היו רק בשבילו, וכל הטרחות, הניקיונות וההכנות לסעודה – הכל נעשה רק עבורו.
ממשיכה הגמרא ומתארת: "אבל אורח רע – מהו אומר? מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחת שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה – לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו".
אורח רע הוא אדם שהשקפת החיים שלו היא 'מגיע לי', ובתור אחד כזה, כאשר יסעד על שולחן מארחיו תהיה מחשבתו: 'מה בסך הכל עשה בשבילי בעל הבית? כוס אחת של יין נתן לי, חתיכה אחת של בשר נתן לי, וכמעט שלא טרח לכבודי אלא לכבוד בני משפחתו'.
כל מה שהוא מקבל נחשב קטן בעיניו, כי הלא גם אחרים מקבלים. הנה יש לו למארח בנים וחתנים. הם ישבו, אכלו ושתו, ואני רק נספח… זהו אורח רע: חושב הוא שמקבל רק דרך אגב, וממילא לא חשובה בעיניו הטרחה שטרחו כדי לארחו ואינו חש הכרת הטוב. וזה נובע מרוב גאוותו שחושב שהיה מתאים שיטפלו בו באפן מיוחד…
ומול האורח היהיר יושב גם האורח הטוב. הוא ברוב ענוותנותו מחשיב את כל הטובות שקיבל בכל היקפן ומעריך את כל הטרחה כאלו הכל נעשה במיוחד בשבילו. זה תופס במוחו מקום חשוב, ולכן הוא מרגיש חובה גדולה של הכרת הטוב!
זוהי העבודה הנדרשת מאתנו – להחשיב את הטובה כל כך, ולחשוב שכל הטובה נעשתה רק עבורנו, עד שממילא נרגיש חובה להכיר טובה. העובדה שגם אחרים קיבלו את אותה טובה, או נהנו יחד אתי, לא צריכה לעניין אותי כלל. הם ראויים לקבל את הטובה וזכאים לכך, אבל אני אינני ראוי לכך… מי שמרגיש כך נכנע לפני מיטיבו, כדברי המדרש שהבאנו לעיל: "מי שהוא פותח פתחו לחברו – נפשו חייב לו".
ביטויי הכרת הטוב בבית
בראש ובראשונה עלינו להכיר טובה לבני הבית, וכמובן, חשוב לא פחות לבטא בקול את תודתנו אליהם. כל אדם שאינו הולך בהרגשת 'מגיע לי' הנגרמת מגאווה, יהיה מוכן לקבל בתודה את כל מה שטרחו להכין עבורו. אך עליו להכיר על כך טובה ולהודות בפעל לעושה הטובה.
זכורני, שהייתי פעם אצל ראש ישיבה אחד, חסידא קדישא. כאשר נכנסנו לביתו אחרי התפילה בליל שבת, מצאנו שולחן ערוך במיטב הכלים. ראש הישיבה אמר לאשתו הרבנית: "אני אומר לך, בבתי המלון המפוארים ביותר שבהם הייתי, אין כזו עריכה פדנטית ומדויקת כמו שלך. בכל פעם כשאני רואה את עריכת השולחן שלך, אני מתפעל מחדש – באיזה טוב טעם ודעת את עושה זאת!".
ואומר לכם את האמת: אני בטוח, אין לי צל של ספק, שבכל ליל שבת הוא אומר לה כך!
אם ניכנס גם אנו לביתנו, ונאמר לבני הבית: אתם יודעים לערוך שולחן! לא ראיתי בשום מקום עריכת שולחן כזאת! איזו הרגשה טובה נגרם להם…
בשעה שאדם נכנס לביתו בליל שבת ומברך "שבת שלום", האין לך שלום יותר גדול מזה?
אבל אדם שאינו רוצה להחזיק טובה לזולת, אדם שחסר לו בהכרת הטוב, יאמר לעצמו: 'עזוב, אלה דברים קטנים, אני צריך לשים את הראש שלי בהם? מתאים יותר להתפעל מתוספות, ממהרש"א, ולא מדברים כאלה'.
אבל אין זה נכון! ה'חזון איש' אומר, וזה מיוסד על דברי רבותינו: כל מגמתה של האשה היא למצוא חן בעיני בעלה, וממילא כל מה שהיא עושה ובעלה יאמר לה שזה מצא חן בעיניו, היא תהנה מכך הנאה הכי גדולה: מצאתי חן בעיני בעלי!
הדבר הגרוע ביותר בבית הוא מציאת חסרונות באשה! אוי ואבוי כשזה המצב! אותה אשה מסכנה מרגישה שאינה יכולה להסתדר לבדה, ועול הבית קשה עליה, ובנוסף היא נדרשת לסדר את כל הבית בדיוק כפי שמבקש בעלה המסודר והפדנט… [שהנעליים שלו נמצאות בסלון, והגרביים שלו נמצאים אי שם…] היא תתאמץ יותר מכוחותיה העיקר שלא יגיד לה חסרונות!
גם אני עלול לטעות!
יש לדעת, כי ההרגשה הגרועה ביותר שאשה חשה בחייה היא כאשר בעלה אומר לה: "לא הצלחת!" או "טעית!" – איזה הרס יכול לצאת מזה!
לכן תמיד חשוב שאדם ירגיש שלא מגיע לו כלום, ועל כל מה שהאשה עושה עבורו הוא חייב לה הכרת הטוב, ובאופן זה לא יבוא לדרוש דרישות שאינן הוגנות, ולא יצפה שאשתו תצליח כל יום לעמוד במטלות הרבות שעומדות בפניה.
גם צריך לדעת שכל אחד יכול לטעות, ולא לעורר מהומות אם האשה נכשלה.
בסיפור הבא נלמד מהנהגת אחד מגדולי הדורות כיצד עלינו להתנהג.
רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, רבה של קובנא, היה גאון עולם. בזמנו היו רבני הערים ממנים רבנים בעירות, ובאחת העיירות היו כמה אנשי בלייעל שחיפשו דרך להדיח את הרב שלהם מתפקידו.
הם ציפו כל הזמן מתי תבוא לידם הזדמנות שיוכלו להוכיח שהוא טעה ואינו ראוי להיות רב העיירה.
ואכן, יום אחד נשאל רב העיירה על איזו הלכה והרב פסק את פסקו. מצאו התושבים שהש"ך, ה'שפתי כהן', פוסק במפורש ההיפך מדברי הרב. הרב טעה טעות חמורה!
מה עשו מבקשי רעתו? הם רצו לקבל גושפנקה שמדובר בטעות חמורה באמת, ולכן שלחו את השאלה לגאון רבי יצחק אלחנן מקובנא.
כידוע "חכם עדיף מנביא", אמר הגאון רבי יצחק אלחנן בלבו: 'הרי יש להם רב במקומם, אם כן מדוע שלחו את השאלה הזו אלי?'… הוא הבין שטמון כאן משהו, שאותם אנשי בלייעל רוצים ח"ו לדבר סרה על רבם. הם ודאי מתכננים להראות לו: הנה, רבי יצחק אלחנן כתב בדיוק להיפך, ומדוע אתה מתיר לנו איסורים?!
מה עשה? כתב להם פסק הלכה כמו זה שפסק רב המקום, כך יראו כולם שהרב צדק בפסק שלו ולא יפגעו ברב. אבל האם כדי שלא ייפגע מותר להתיר דבר אסור? לא ולא! ולכן מיד, כדי שלא תצא טעות מתחת ידו, שלח הרב רץ מיוחד ובאמתחתו מכתב חדש: "טעיתי בהוראה שהוריתי, טעיתי בפסק הראשון שלי, הן זהו ש"ך מפורש! אני מצטער ממש, אך טעיתי. תקרעו את הפסק הראשון"…
ובשביל מה עשה זאת? מוכן היה ר' יצחק אלחנן להתבזות, העיקר כדי להגן על כבודו של רב העיירה ולהראות לבני העיירה: מה אתם רוצים מהרב שלכם – טעה בש"ך מפורש? הנה, גם הגאון רבי יצחק אלחנן בעצמו טעה ולא זכר ש"ך מפורש ורק אחר כך חזר בו…
איזו חכמה של גאון עולם, ומכאן ילמד האדם באיזה אופן להנהיג את עצמו!
אשתך עשתה איזו טעות והיא מתחילה להסמיק? אל תעלה את זה על נס! תתייחס לזה בטבעיות, 'הנה, גם אני טועה, ולא מזמן אף אני בעצמי טעיתי בכך'… וזאת כדי שהיא לא תהיה נבוכה! כך תעניק לה ולעצמך חיים טובים ומאושרים!
רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'באר יעקב', סיפר על רבי יצחק אלחנן סיפור נוסף, שממנו ניכרת שוב רגישותו הרבה לכבוד הזולת.
אירע פעם שאחד מהבחורים בקהילה נחטף. בני המשפחה היו מודאגים מאוד, וכל העיר הייתה כמרקחה. מה לא עשה הרב כדי למצוא אותו; דיבר עם מי שנוגע בדבר, השתדל אצל השלטונות, ונתן את כל לבו ממש כדי לאתר את החוטפים ולהחזיר את הבחור לביתו בריא ושלם. גם הפרנסים עמלו רבות, אבל הרב עמל ביותר, והיה בוכה ומתפלל על כך במשך שבוע ימים.
כעבור שבוע, לאחר מאמצים כבירים, אותרו החוטפים, ברוך ה', והבחור הובא בריא ושלם בחזרה לעיר.
מששב הבחור לעיר, רץ אחד מבני הקהילה אל הרב ובישר לו: "ברוך ה', הבחור חזר והוא שלם ובריא, הרב אינו צריך לדאוג!". מיד חיבקו הרב ושמח שמחה גדולה, הודה לו הרב מאוד ואמר: "תזכה למצוות, בשורה טובה תדשן עצם".
עוד זה מדבר, וזה בא, ויאמר הבא: "הרב היה מודאג כל כך, אני רוצה לבשר לרב שהבחור חזר!", הוא לא ידע שמישהו אחר כבר בישרו… אך הרב קיבל אף אותו בסבר פנים יפות והודה לו על שטרח לבוא ולבשר לו.
אחריו הגיע אדם נוסף לבשר לרב על הישועה, עוד ועוד אנשים נכנסו אל הרב בשמחה, וכל אחד שהגיע לא יכול היה להבין מהרב כלל שהרב כבר שמע ויודע! הרב התייחס לכל אחד כאילו הוא הראשון שבא לבשר לו את הבשורה הטובה!
ומדוע? הרב רצה לתת לכל אחד ואחד את ההרגשה הטובה… והכיר טובה לכל אחד על שרצה להיטיב עמו ולבשר לו.
כמה עלינו להתחזק בכבוד הזולת, וגם אם מישהו משמיע לנו אמרה או שמועה שכבר שמענו, נאזין לו בשמחה ובכבוד ולא נפטיר לעומתו: "אה, זה? שמעתי, מה אתה מחדש לי חידושים"…
מידות טובות הן תנאי לעלייה בעבודת ה', עם מידות טובות אפשר להגיע לדרגות גבוהות בתורה וביראת שמים. הסברנו שהשפל ברוחו, בעל מידת הענווה יכול להגיע למידת הכרת הטוב. הרגשת הכרת הטוב שיש לאדם כלפי מי שמיטיב אתו, מביאה אותו להכיר טובה לקב"ה על כל מה שנותן לו.
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'משכני אחריך')