"ולא יכלו אחיו לענות אותו" (מה ג)
קשה לתמצת שנות דור, ולגשר על פני זמן כה ארוך של כארבעים שנות כהונתו של רבי גדליה כמשגיח, במשיכת קולמוס אחת. ברם, קו אחד בולט נמתח לאורך כל התקופה כולה, הוא היותו איש חינוך בכל הווייתו. באמנות מיוחדת, בחכמה ובפקחות גדולה הצליח למשוך את לב חניכיו, להעמידם תחת השפעתו, ולהעבירם בכורו המצרף. כך חרט והטביע עמוקות באישיותם את רישומו וחותמו המובהק והמיוחד.
בעבודתו החינוכית ובשיחותיו המרוממות, הוא הצליח לצקת בתלמידיו דפוסי עבודה והנהגה ייחודיים שהיו אבני יסוד במשנתו, ואותם הוא תבע ועליהם התריע ללא הרף במשך כל שנותיו בישיבה. הוא זה שיצק את כל עולמם ובניינם הרוחני. טביעות אצבעותיו המובהקות של המחנך הגדול ניכרות היו עליהם בכל שיעור קומתם; באישיותם, במידותיהם ובהליכותיהם. כך הוא הדבר אצל כל אלו שעברו תחת שבט חינוכו והראו נכונות ורצון כנה לספוג, לקבל ולהיבנות ממנו.
אחד התלמידים תיאר אותו כשילוב ייחודי של 'אדריכל ובנאי'. את פשר הגדרתו זו הוא הטעים כך: "בשונה ממחנכים רבים רבי גדליה לא הסכין לעסוק ב'שיפוץ' שרק מייפה ומשפר את נפש האדם. הוא אף גרס שכלל לא ניתן ל'שפץ' את תבנית הנפש כשיסודותיה רעועים. את ייעודו ותפקידו כמשגיח הוא ראה כמי שאמון לבנות את בנין שיעור קומתו של התלמיד בשלימות, מהמסד ועד הטפחות. כך הוא מצא את עצמו כאותו צוות הבונים, הנושאים באחריותה של עבודת הבנין כולה מהחל ועד כלה; הוא שרטט ביד אמן את מתווה הדרך והתוכנית, ליטש את כלי העבודה, כינס את אבני הבנין, הניח אבן על אבן, נדבך על גבי נדבך וקומה על קומה, עד שנבנתה והתכוננה היצירה המושלמת לה כיון – היצירה הנושאת בגאון ותפארת את צלם האלוקים".
אף רבו המובהק מרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, היה מתפעל עמוקות מהצלחתו הגדולה בעיצוב אישיותם ובנין קומתם של התלמידים, והיה אומר בענוותנותו המופלגת: "אני לא מצליח לפעול כלום, אבל רבי גדליה עושה ופועל. הוא מצליח לבנות אנשים"…[1]
מרטיט לב היה לשמוע את אחד מותיקי תלמידיו, המשגיח רבי דן סגל שליט"א "איני יודע איך הייתי נראה היום מבלעדי רבינו המשגיח זצ"ל. הלא במקום להתעסק בדרגותיו הגבוהות, ברום עולמו הרוחני, הוא כופף את שיעור קומתו אלינו, ועסק בקטנות הדעת שלנו. הוא טיפל בנו ללא ליאות במסירות נפש… כל תלמידי הישיבה יודעים איך הוא בנה אותנו. איך הוא הנהיג אותנו. עם איזו חכמה עצומה החדיר לתוך הלב שלנו את כל היסודות שלו. הוא זכה לגדל דור שלם שנזקף לזכותו, בזכות ההקרבה והמסירות הגדולה שלו עבורנו".
זו איננה רק תחושתו של תלמיד יחיד, אלא תחושה המלווה תלמידים רבים שזכו להתחנך תחת ידו ולגדול על ברכיו, ושחלקם כיום הינם מעתיקי שמועתו. הם חשים שאת כל חייהם הרוחניים הם חבים לו, ומצהירים בנחרצות שליבם הרוחני פועם מכח ה'פולסים' והאותות החשמליים התמידיים שספגו ממנו; אותות חינוכיים, מוסריים והשקפתיים.
מאות תלמידים שהתחנכו אצלו במשך עשרות השנים ששימש כמשגיח, בתקופות ובזמנים שונים, ושונים היו זה מזה במעמד ודרגה, בגיל ובסגנון, חוזרים על אותם התיאורים ואותן ההגדרות – אך בווריאציות שונות: "אני חייב לרבי גדליה את כל חיי!". "הוא האיש שבנה אותי!", "בלעדיו איני יודע היכן הייתי היום מבחינה רוחנית", "איני מסוגל לדמיין מה היה קורה אילו לא הייתי שומע את שיחותיו", "אולי הוא לא ראה בי תלמיד, אבל אני מחזיק אותו למורי ורבי, כי הוא שינה את חיי", ועוד כהנה וכהנה ביטויים המלמדים על השינוי העמוק שהצליח רבי גדליה לחולל בנפשם.
הטכסיסים
אחד מטכסיסי החינוך של רבי גדליה היה העצמתם והכוונתם של תלמידיו למעשים חיוביים ולעליה על בסיס תכונות שליליות שנתגלו בהם. משום כך לא תמיד הוא היה נוזף וגוער בחריפות על מעשים חמורים שלא יעשו. לעתים הוא היה מגיב באופן ענייני ונינוח כדי לדרבן את התלמיד דוקא מכוח מעשהו, והיה משתמש ומנצל את הפגם והחיסרון שלו לעליה ול'עשה טוב'. סיפורו של התלמיד הותיק, רבי יעקב וויל, לימים ראש ישיבת 'שערי תורה' בירושלים מהווה דוגמא מאלפת למהלך חינוכי מחוכם זה:
"התקופה בה למדתי בישיבה התאפיינה בקושי גדול מהבחינה הכלכלית. מאוחר יותר היא נקראה 'תקופת הצנע'. בין היתר סבלנו ממחסור חמור בביצים, ובלית ברירה נאלצה הישיבה לרכוש ביצים שייבאו אותן מתורכיה. הן היו ביצים ישנות ולא טריות, וגם הטעם שלהן לא היה משהו…
"והנה באחת השבתות בסעודה שלישית הוגשו ביצים תורכיות. לאחר קילופן ראינו שהן היו כל כך לא טריות עד שאיבדו את צבען המקורי ונעשו חומות. כמובן שגם הריח שנדף מהן לא היה כה נעים… אחד הבחורים אסף אותן מהשולחנות והניחן על אדן החלון מתוך כוונה להראותן למחרת לגאון רבי אלחנן משה קונשטט זצ"ל, מראשי הישיבה, ולבקש ממנו לדאוג לכך שמקרה כזה לא יחזור על עצמו פעם נוספת.
"אך בפועל הדבר פרח מזיכרונו של אותו בחור. רק למחרת, ביום ראשון בשעת הצהרים, הוא נזכר מהביצים של שבת, ורץ לחדר-אוכל כדי לקחתן ולהראותן לרבי אלחנן. אולם כשבא לחדר-אוכל הוא נוכח לראות כי הביצים לא מונחות שם. הוא פנה לאדון רוט, שהיה האחראי על המטבח, ושאלו: 'היכן הביצים?' והלה השיב בטבעיות: 'העובדים הכינו מהן סלט לארוחת ערב הקרובה'… הבחור הזדעזע מעצם הרעיון. הן היה זה בעיצומו של הקיץ החם והלוהט, והביצים היו מונחות בחלון במשך כל הלילה, ואף עוד קודם לכן ספק גדול אם הן היו טריות וכשירות למאכל… הוא הלך וכתב מודעה בפתח חדר-האוכל, על דעת עצמו, שהכל ידעו כי הסלט שמוגש הערב בארוחה, הוכן מהביצים ששהו אמש כל הלילה בחלון, ושומר נפשו ירחק מהן…
"המקרה עורר תסיסה רבה בקרב הבחורים. אחד מהם אף לקח את החוק לידיו, ועשה מעשה שלא יעשה. הוא אסף את סלט הביצים מהשולחנות לקערה אחת גדולה, ובעזות מצח שפך את תכולתה בפתח משרדו של אחד מרבני הישיבה… והישיבה כולה רעשה וגעשה.
"למזלו 'הטוב' של אותו בחור, חלף רבי גדליה במקום בדיוק באותה שעה, והבחין במעשהו. ליבו של הבחור החל לפעום בחוזקה כאשר הבין שנגלה קלונו, והיה בטוח כי עתה יקבל נזיפה חמורה מהמשגיח. אך רבי גדליה שהכיר את הבחור ידע כי הוא בחור איכותי וטוב בלימודו ובהתנהגותו, ובדרך כלל הוא נוהג כראוי.
עקב כך שיער כי היתה כאן מעידה חד-פעמית שלו שנבעה מחוסר שליטה על מידת הכעס שנתגברה בו באותו רגע, ולכן ניגש ואמר לו בחיוך: 'אני רואה עליך שאתה בחור מאד אכפתי מטבעך. אתה דואג לחברים שלך ואכפת לך שיהיה להם טוב. נו, אם כך, לך אל 'אוצר הספרים' של הישיבה ותראה איזו עזובה שולטת בו. לדוגמא, יש שם כוס עם שיירי תה העומדת באותו מקום בלי תזוזה כבר קרוב לחודשיים. אולי תתפוס יוזמה ותשתמש עם האכפתיות החיובית שלך לטפל ב'אוצר', לשכללו ולטפחו'…
"זו היתה תוכחתו המקורית והמחוכמת במקרה הזה. לא גערה חמורה וחריפה, לא הטפת מוסר נוקבת, אלא תוכחה ו'עקיצה' חכמה ומעודנת שחדרה לו לבחור היישר ללבו. כך הוא ניצל את מעשהו השלילי כדי לכוונו ולזרזו, לפעול ולהשתמש באותן תכונות באופן החיובי".
דוגמא נוספת להנהגה כזו שמענו מתלמיד נוסף, רבי פנחס שלמה קוגל, ר"מ בישיבת 'קרית מלאכי':
"היתה תקופה שרבי גדליה ראה שאני 'מתחזק' באופן כללי ברוחניות, והוא חשש שיהיו כאלה מחברי שמתוך קנאה או קטנות דעת 'יקררו' אותי וירפו את ידי, וביקש להכין אותי נפשית לכך. הוא קרא לי לשיחה ואמר לי כך: 'אני נוכח שאתה מתחזק ומתעלה בתקופה האחרונה, אבל אני יודע מה יהיה עוד מעט, יגיעו כל החברים שלך, שלוחי היצר, ויאמרו לך בלעג: 'הא! הגם שאול בנביאים?! הנה גם קוגל נהיה לנו צדיק!'… ובכן מה תעשה אז? אתה הרי בטבע יודע להתעקש ולעמוד על שלך, ואם כך עליך להתקומם מולם במלוא העוז והגבורה ולומר להם בפה מלא: 'נכון! אכן נהייתי צדיק. וכי אסור לי להיות צדיק?'…
וכפי שרבי גדליה שיער כך היה. לא עבר זמן עד שבאו ללעוג לי על הרצינות והצדקות ש'תפסתי', וכפי שהורה לי להשיב כן השבתי. תשובה זו בנוסף לכך שגרמה לחברי לחדול מלעגם, היא גם העניקה לי הרגשה נהדרת של בטחון בצדקת דרכי, ותחושות של התעלות וסיפוק, שהועילו לי רבות בהמשך דרכי הרוחנית".
"ככל שהתבגרתי והעמקתי בהדרכה ובעצה שיעץ לי ", סיים הרב קוגל, "הבנתי יותר ויותר את החכמה הגדולה שהיתה טמונה בדבריו. הוא בעצם לקח את יצר ההתרסה הטבעי שלי וניתב אותי להשתמש בו בכיוון חיובי, בכיוון של עליה, ודבר זה קידם אותי המון".
תגובות ותוכחות מחוכמות ומדודות
אחד מותיקי התלמידים, הרה"ג רבי עזרא צ'ולק זצ"ל, תלמיד הישיבה בשנים תש"ה – תש"ו ומחנך ותיק בתלמוד תורה 'זכרון מאיר' בבני-ברק סיפר על תוכחה מעודנת וחכמה שהשמיע כלפיו בלשון מתונה ונעימה ואף מבודחת קמעא. הוא נעדר פעם מאחד מסדרי הישיבה. למחרת התקרב רבי גדליה לעברו בבית-המדרש, ואז נעצר לפסק זמן של מחשבה והרהור, כמנהגו לעיתים קרובות. לבסוף הוא ניגש אליו ושאלו בחיוך על פניו: "עזרא! איך אתה מרגיש?". "ברוך השם טוב! מדוע המשגיח שואל?" – שאל רבי עזרא. "הלא אתמול לא באת לסדר?!" – אמר לו רבי גדליה כמתפלא, והמשיך: "אולם אני מניח שאם לא באת כנראה היה זה מחמת שלא הרגשת טוב"… והמשיך הלאה בדרכו. כך הוכיחו בחכמה, ונתן לו להבין כי הוא אינו מרוצה מכך שנעדר אמש מהסדר.
תלמיד נוסף נזכר בתוכחה עקיפה אך נוקבת שהוכיחו רבי גדליה במטרה לרתום אותו ולדרבנו ליתר שקדנות והתמדה. הגם שהיא היתה מאד נוקבת אבל היא נאמרה בעקיפין ובטון ענייני ונינוח, וכקודמתה אף היא לוותה בקורטוב של הומור. עילת התוכחה היתה רפיון מסוים בשקידת התורה שרבי גדליה הבחין בו אצל אותו תלמיד, ולכן הוא ניגש אליו ואמר לו בפנים כאובות: "היום הלכתי ברחוב וראיתי את אביך בא מולי. אך לצערי עברתי במיוחד לצד השני של הכביש כדי שלא אצטרך להיפגש עמו וממילא גם לדבר איתו עליך. הלוא אתה יודע את יחסי הידידות שיש לי איתו, אז פשוט לא רציתי לצער אותו… תפוס את עצמך בידיים ותתחיל ללמוד ברצינות כדי שבפעם הבאה שאראה את אביך לא אצטרך לחצות את הכביש"…
אחד הבחורים רצה פעם לקרוא לחברו בבית המדרש באמצע הסדר. במקום להתקרב אליו ולקרוא לו בשמו הוא נשאר במקומו המרוחק ובקלות דעת כיווץ שפתיו וצייץ לו בלשונו ציוץ רם שנשמע היטב ברחבי בית המדרש… כמובן שגם רבי גדליה שמע אותו וניגש אליו בתמימות מעושה: "האם קראת לי?". התלמיד השיב כמובן בשלילה, ואז אמר לו רבי גדליה: "הא, לא יודע, פשוט השמעת מפיך איזה רעש ולא ידעתי למי כיוונת, חשבתי שאולי התכוונת אלי"… כך, במקום לנזוף ולגעור בו באמצע בית המדרש פנה לעברו בתוכחה מושחזת במעטה של בדיחות הדעת. הבחור מצדו קלט והפנים את המסר החריף שבדברים, אשר הביא אותו לשפר את התנהגותו ולא לחזור שנית על 'מעשים טובים' מעין אלו.
(קטעים מתוך הספר 'רבי גדליה')