"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (כא, ב)
כבוד או השפלה?
בפרשת עבד עברי אנחנו נחשפים לדבר נשגב ומרתק.
כשמתבוננים בפרשה אנחנו מוצאים, לכאורה, סתירה עצומה, בלתי נתפסת. מצד אחד, כפי שכתב רש"י, מדובר כאן על אדם שפל שגנב, ובית דין מכרו אותו משום שלא היה לו לשלם את מה שגנב.
למרות זאת, התורה מחייבת להתנהג עם האדם השפל הזה בצורה מאד מכובדת: "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" (דברים טו, טז), ודרשו חז"ל (קידושין כ ע"א): "עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו".
והתוספות הביאו את דברי הירושלמי, שאם לאדון יש רק כר אחד, מה יעשה? אם הוא בעצמו ישכב עליו – אינו מקיים 'כי טוב לו עמך'. ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו – זו מדת סדום. נמצא שעל כורחו צריך למסור את הכר לעבדו, והוא, האדון, ישכב בלי כר. והיינו "כקונה אדון לעצמו".
המהרש"א באמת שואל: הרי בכל התורה מצינו ש"חייך קודמים", ומה קרה כאן שצריכים לתת לעבד את הכר היחיד, את הלחם והיין הטובים, ולא זו בלבד אלא שביציאתו יש לפנקו בהענקה מכובדת?
התורה הושיבה אותו, את הגנב הזה שנמכר בגנבתו, בכותל המזרח.
מצד שני רואים שהתורה מתייחסת אליו בדיוק הפוך: יחס של השפלה! דבר ראשון: עצם המכירה לעבד היא השפלה מאין כדוגמתה. להיות עבד הוא הדבר המושפל ביותר בעולם. היום כבר אין דבר כזה, אולי רק באפריקה… אתה לוקח אדם שבסך הכל יש לו רגשות, אלא שהייתה לו מעידה והוא בחר לגנוב, ומשפיל אותו ומוכר אותו לעבד. השפלה מספר אחת.
השפלה מספר שתיים: אומרים לו, לעבד הזה, תתחתן עם שפחה כנענית, חצי גויה, הילדים שלך יהיו גויים כי הולכים אחרי האימא…
השפלה נוספת: אחרי שבע שנים, ביציאתו לחרות, הוא לא לוקח את ילדיו עמו. הוא שב לביתו והילדים נשארים בבית האדון. זה בכלל לא דבר פשוט להגיד לאדם להתנתק מילדיו. גם אם הם גויים, סוף סוף הם הילדים שלו, הוא נקשר אליהם רגשית, ופתאום אומרים לו: תתנתק מאשתך, תתנתק מילדיך, לֵךְ הביתה והם נשארים כאן.
ואם בכל אופן קשה לו להתנתק, הוא לא יכול לבחור סתם כך להישאר. רוצעים לו את האוזן. זה בהחלט לא דבר נעים…
בקיצור, נראה ש"גמרו אותו"… יצטרכו לעשות לו קאוצ'ינג, או טיפול רגשי, כדי להרים אותו…
מה הולך כאן? מצד אחד מושיבים אותו בכותל המזרח, ומצד שני משפילים אותו עד עפר.
סדנה דו כיוונית
היום כשתופסים גנב שמים אותו בכלא לכמה שנים. איך הוא יוצא משם? גנב עוד יותר גדול! נפתחים לפניו עולמות חדשים לא רק בתחום הגניבות אלא גם בתחומי פשע נוספים. הוא יושב יומם ולילה בחברת פושעים מדופלמים, שמעבירים לו קורסים בתחומי הפשע השונים. לא פלא שרבים מאלו שהשתחררו מהכלא, עם תום מאסרם שבים אליו במוקדם או במאוחר.
עכשיו נבדוק כיצד התורה מתייחסת לגנב הזה, שנכנס לבית וגנב את כל התכשיטים וכלי הכסף. ללא ספק הוא טיפוס שפל. הוא לא שם לבו כמה הוא פוגע רגשית בבעלי הבית שאיבדו דברים שמאד יקרים להם. לא איכפת לו מהפחד הנורא שיתקוף את הילדים שבבית. אין לו טיפת רגישות לזולת. אגואיסט מושלם שחי בתוך בועה, בדרך אל הבנק, ולא מעניין אותו כלום חוץ מעצמו.
הגנב הזה צריך לעבור סדנת חינוך דו כיוונית:
מצד אחד התורה מעוניינת שהוא ילמד איך מתייחסים לאחר. הוא – שלא ידע איך מתייחסים רגשות של אחרים – ילמד איך אחרים מתייחסים לרגשות שלו. הוא ישהה בבית אולפנה שבה מציבים אותו בכותל המזרח. כשיתבונן כיצד האדון מתייחס אליו, נותן לו את הכר היחיד שיש לו בבית, הוא ילמד איך צריך להתייחס לאחרים ולהתחשב ברגשותיהם.
מצד שני יש לתת לו גם "צביטה בלב", כדי שיחוש על בשרו מהי פגיעה ברגשות הזולת. לא די בכך שֶׁיֵּדַע מהי פגיעה אלא גם שיחוש אותה בפועל. רק כשירגיש על בשרו כמה כואב כשפוגעים ברגשות שלו – יבין כמה כָּאַב לאותם אחרים שהוא פגע בהם.
במשך כמה שנים עבדה בביתנו עוזרת מאוקראינה. בפעם האחרונה, יום לפני נסיעתה חזרה לביתה, היא גנבה את כל תכשיטי הזהב של אשתי, כולל טבעת הנישואין. עד שהבחנו בגניבה היא כבר היתה על הטיסה. קשה לתאר במילים כמה זה פגע בנו מבחינה רגשית. הרגשנו שהיא פשוט השפילה אותנו.
גם הגנב הזה פגע בצורה גסה ברגשות האנשים שאת ביתם רוקן, ובכדי שירגיש את ההשפלה שהם חשו – משפילים גם אותו.
הפודינג
הרב אברהם בהרן הקים את האולפנה ב"כפר אליהו". הוא היה איש חינוך מובהק, וחיבר את הספר "החברה והשפעותיה".
בגיל שבעים עשו לו יום הולדת, ובמסיבה הוא חשף מה הביא אותו לעסוק בחינוך. "כמעט וקיבלתי על עצמי בנדר לעסוק בחינוך" אמר, וכך סיפר:
התייתמתי בגיל צעיר. למדתי בחיידר "עץ חיים" בירושלים והמשגיח היה רבי אריה לוין זצ"ל. באותה תקופה העניות הייתה נוראה, וכמעט לא היה מה לאכול. שנות צנע קשות עברו על תושבי ירושלים. בבית שלנו, כמו ביתר הבתים, אכלו רק לחם עם קצת שמן, פרוסת בצל ועגבנייה.
בכל ראש חודש היו מחלקים בחיידר מעט קומפוט "לכבוד ראש חודש", וחודש אחד, לא יאומן כי יסופר: חילקו פודינג שוקולד. מאד אהבתי את זה… מאיפה היה לילד מצרך כזה…
כל הילדים עמדו בתור, בשורה ארוכה, והטבחית נתנה לכל אחד כוס קטנה עם פודינג. ואני, את חטאי אני מזכיר, לא יכולתי להתאפק. לאחר שקיבלתי את המנה שלי, נעמדתי עוד פעם בתור כדי לקבל עוד מנה… הטבחית קלטה שבאתי פעם שנייה, וצעקה בקול רם: "גנב! גנב! קיבלת כבר פעם אחת"! והיא לא הסתפקה בזה, אלא תפסה אותי בצווארון ולעיני כל ילדי החיידר גררה אותי לחדרו של רבי אריה לוין תוך שהיא ממשיכה בצעקותיה על הגנב שנתפס בקלקלתו.
איזה בושות היו לי… חשבתי לעצמי: 'הלוואי שהקב"ה ייקח אותי מהעולם… גם אם ישאיר אותי אני עוזב את הכול. לא מעניין אותי כל ה'עץ חיים' הזה אם ככה שופכים דם של ילד על פודינג'…
היא פתחה בסערה את הדלת של המשגיח וצעקה: "כבוד הרב! תפסתי גנב. תחנך אותו. מה שווה כל התורה שלו אם הוא גונב"…
"תודה לך", השיב רבי אריה. "בבקשה סגרי את הדלת ואני אטפל בו".
הטבחית יצאה וסגרה את הדלת אחריה. ואז, רבי אריה קם מהכיסא, חיבק אותי, נישק אותי ואמר: "כנראה אתה מאד אוהב פודינג שוקולד. הנה אתה רואה כאן על השולחן עומד פודינג כזה שהביאו גם לי. אני בכלל לא מתלהב ממנו כי יש לי סכרת. קח אותו, שיהיה לך עוד אחד… ובפעם הבאה, בראש חודש שיחלקו פודינג, אל תעמוד פעם שנייה בתור, אלא לכתחילה תבוא אלי לחדר, ואני אתן לך את פודינג השוקולד שלי"…
באותו רגע חשבתי, וקיבלתי את זה על עצמי כמו נדר: כשאהיה גדול – אעסוק בע"ה בחינוך! אני אקים מוסד ברוח החינוך של רבי אריה לוין, להכיר את הרגשות של השני, ולהבין את נפשו.
כל ילד – עולם בפני עצמו
סיפר לי הרב הבר בשם חמיו רבי דב יפה זצ"ל, שלרבי אריה לוין, המשגיח של "עץ חיים", היה חדר בקומה הראשונה, מעל החצר של החיידר. הוא אהב להסתכל בהפסקות על הילדים המשחקים בחצר, ללמוד על אופיים והתנהגותם.
יום אחד הגיע אליו בנו לביקור. היה זה בדיוק בזמן ההפסקה. פנה רבי אריה לבנו ואמר: "הבה ונסתכל מבעד לחלון על הילדים המשחקים בחצר". כעבור כמה דקות של צפייה, פנה שוב רבי אריה לבנו ואמר: "ספר לי בבקשה מה ראית"?
נענה הבן והשיב: "ראיתי שלושה דברים:
"דבר ראשון: ראיתי שכל הילדים רצים, משחקים בתופסת, וילד אחד עמד לבדו ליד הגדר ובעט באבן הלוך וחזור. ככל הנראה הוא ילד היפראקטיבי, נפשו מפוזרת, ומשום כך הוא בועט באבנים שוב ושוב, בלי הפסק וללא תכלית. נראה לי שלא יצא ממנו כלום". היום יודעים איך להתמודד עם ילדים כאלו. באותה תקופה לא ידעו איך להתמודד אתם ולכן אמר את מה שאמר.
"דבר שני: שני ילדים ישבו על הרצפה ושיחקו בגולות. הגיע ילד שלישי ונתן לאחד מהם צביטה חזקה בגב. הילד צעק מרוב כאבים ,אך כשהסתובב לראות מי צבט אותו, הילד הצובט כבר ברח. לדעתי זהו ילד אכזר, עם מידות מגונות, גם ממנו לא יצא כלום.
"הדבר השלישי: ראיתי ילד יושב בצד בוהה. לא משחק עם כולם, לא בתופסת ולא בגולות. גם לא בועט באבנים וגם לא צובט. סתם כך יושב ובוהה. נראה הילד הזה נמצא בדיכאון עמוק וכאילו מיואש מהחיים".
נענה רבי אריה לוין ואמר לבנו: "בא ואגיד לך מה אני רואה. הילד הראשון שבעט באבן, ראית את הנעליים שלו? הן קרועות לגמרי. הוא מתבייש לשחק עם נעליים כאלו ביחד עם כל הילדים. מה הוא עושה? מחפש איזושהי הצדקה לנעליו הקרועות, כדי שיוכל לתרץ ולומר שהנעליים שלו קרועות בגלל שהוא אוהב לשחק באבנים.
"את הוריו של הילד השני שצבט את רעהו אני מכיר היטב. אתמול בלילה הייתי אצלם בביקור בית. הולך שם 'שישו ושמחו' בין האבא לאמא, והם קראו לי כדי לטפל בשלום הבית ביניהם. מה הילד הזה רואה כל הזמן? מרירות. הוא גדל באווירה שכזאת ולכן התנהג כפי שהתנהג. הצביטה לא נבעה, חלילה, ממידות מגונות, ובע"ה כאשר יימצא באווירה נעימה – הכל יחלוף.
"הילד השלישי, האבא שלו אברך כולל. הילד הזה לא אכל כמעט כלום בארוחת ערב. כך גם בארוחת הצהריים. הוא לא בדיכאון ולא בייאוש, הוא פשוט חלש מכדי לשחק עם ילדים אחרים".
הוסיף רבי דב יפה ואמר: מה למדתי מרבי אריה לוין? אתה נכנס לכיתה ורואה שלושים ילדים. זה לא שלושים ילדים, זה שלושים עולמות! כל ילד הוא עולם בפני עצמו! צריך להכיר כל אחד ואחד לפני ולפנים כדי להבין אותו ולחנך אותו כראוי.
היום בעולם המערבי בוחנים ילדים לפי הישגים. שוויו של ילד נמדד לפי התעודה שלו. כולם מחפשים רק תכלס'. תעודה, תואר.
ביהדות זה לא ככה! כל אחד הוא עולם בפני עצמו, כל אחד והכלים שלו, כל אחד והיכולות שלו. "ככוכבים לעולם ועד", יש אמנם הרבה כוכבים, אבל לכל כוכב יש שֵׁם משלו ותפקיד משלו. תפקידו של זה אינו תפקידו של זה.
(רבי יעקב שיש שליט"א – דורש טוב שמות)