המשגיח רבי דב יפה זצ"ל סיפר, שהוא שאל את מרן הרה״י זצ"ל, שכתוב כ״כ הרבה בספרים על הגדלות של ימי החנוכה, ימים גדולים שאפשר להשיג בהם כ״כ הרבה בתורה, למעלה מגדר הטבע, וכמו שאומר הנצי״ב שלזה רומזת המנורה, אפשר להשיג הרבה בתורה שבע״פ. אך למעשה – חנוכה זה זמן של רפיון, ולמה, כי מתרגלים בישיבות קטנות שחצי מהימים זה חופש, ואח״כ קשה להשתנות.
אז הוא שאל את הרה״י: אם בחור קשה לו בישיבה קטנה חמשה חודשים ברציפות והוא צריך קצת מנוחה, אז שיעשו את זה שבוע אחרי טבת, למה לקחו את חנוכה, את הימים הקדושים הללו? אח״כ קשה להשתנות בישיבה גדולה!
אמר לו הרה״י: וכי אתה לא יודע שהיום כל דבר עושים הפוך ממה שצריך?…
ושאל בחור את המשגיח, למה הרב שטיינמן התכווין? אמר לו: הוא פשוט אמר את מה שהוא רצה בלי שום כוונות. חנוכה זה כאלו ימים גדולים, אחד מהדברים היפים שיש, זה המבצע של עוסקי תורתך. דווקא כעת להתחזק.
הג״ר חיים קמיל אמר, למה קוראים ליום האחרון של חנוכה ״זאת חנוכה״? והסביר, שבעצם היונים ביקשו להשכיחם תורתך והם הצליחו קצת, עושים הדלקה, ואח״כ שרים קצת וי״א שהמצווה בסופגניה וכדו', כל אחד לפום דרגתו וערכו… על כן ליום האחרון קוראים 'זאת חנוכה' – כי זה עדיין חנוכה אבל כבר אין הדלקה, כעת צריך ללמוד כל היום – זה החנוכה! מאי חנוכה? דתנו רבנן! צריך לדעת שאפשר להשיג כ״כ הרבה, מאבדים בידיים רכוש גדול.
(אורחות חיים, משיחת המשגיח הגה"צ רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט״א)