"כי תקנה עבד עברי"
דודי, עמוד ההוראה, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הסביר פעם שהסוגיה של עבד עברי בעיקרה היא פלא פלאים. הרי ידוע בכל מדינות העולם, היכן שהנוהג הוא על פי חוקות הגויים, מטילים עונשים קשים על גנבים. לפעמים שופטים אותם רק על פי עד אחד, לפעמים על פי קרוב ונוגע בדבר, ואף על פי אומדנא. נוהג זה בא אצלם מסברא פשוטה והגיונית, כי אלמלא העונשים הללו 'איש את רעהו חיים בלעו'.
והנה אצלנו, אצל כלל ישראל, באה התורה ואומרת שהגנב לא מתחייב לשלם רק אם ראוהו שני עדים, וגם בזה אם הקדים והודה בגניבה קודם שבאו העדים – הוא נפטר מן הקנס. ולא עוד אלא גם אם כבר התחייב, אם אין לו מה לשלם הוא נמכר לעבד. ואז, לא זו בלבד שהוא נפטר מלשלם, אלא שמעתה מזומנים לו חיי נוחות, האדון מחויב להאכילו מאכלים טובים ומשובחים כפי שהוא עצמו רגיל, ולהלבישו בגדים טובים, כפי שהוא עצמו נוהג ללבוש, ואין לו כלל דאגת פרנסה לכלכל את עצמו ובני ביתו.
והמתבונן בכך יתפלא: לכאורה בצורה כזו מה ימנע מהגנב לגנוב? כיצד יהיה סדר בעולם? הרי כל אחד יעדיף לגנוב כדי להגיע למצב של 'ונמכר בגנבתו', להיות משוחרר מעול הפרנסה, ולחיות חיי רווח על חשבון האדון?
אלא, כותב הרב אלישיב דבר נפלא ביותר: מכאן נראה שהתורה מלמדת אותנו נקודה חשובה ויסודית. אל לנו להעמיד את עמוד התליה ואת חרב העונשים, שהם אלו שיהוו את בסיס האיום למנוע מגנבים עשות רע, כי לא זה מה שימנע מהם לשנות את מהותם, לחדול אחת ולתמיד מלפשוע.
אדרבה, מה שכן יגרום להם להימנע מהגניבות, היא דווקא ההנהגה הטובה והרחימאית שינהגו איתם, וההתייחסות כלפיהם בדרך כבוד וברגישות. זאת יחד עם השפעת המידות הטובות שיראו בבית האדון, שהן בסיס ההליכה בדרכי התורה והאמונה בקדוש ברוך הוא, הם יהיו ערבים שהסדר העולמי יתקיים וישתמר כראוי ויתמעטו הגנבים. סברת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה. כך היא דעת והשקפת התורה!
הדוגמא הקלאסית למידות טובות, זוהי פרשת עבד עברי!
במשך השנים זכיתי להסתופף רבות בהיכלו של דודי, הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד, ומדי פעם לשמוע ממנו ועדים במוסר. השעות המיוחדות הללו במחיצתו אינן נמחות מזכרוני, אישיותו המרוממת היתה עבור כולנו דוגמא חיה ומוחשית – מהו זוך וטוהר המידות. בו ראינו סמל של שלמות בתורה, בהנהגה, ביראה ובמידות, שכמוהו רוצה הקדוש ברוך הוא שייראה היהודי.
בשיחותיו של רבי אריה חשנו תמיד, כי דבריו יוצאים מלב טהור, מתוך עיבוד עצמי עקבי קודם אמירתן. לכן דבריו עשו רושם כה גדול על השומעים ונחרטו עמוק בלבבות. האצילות והנועם המיוחדים בצורת מסירת הדברים, אף הם הוסיפו נופך להשראה המיוחדת שהרגשה בסביבתו בעת שמיעת מוסריו ואמריו.
יש לציין, כי בענוותנותו המיוחדת במינה, תמיד הרגיש שאינו ראוי לומר מוסר לאחרים, ונמנע מלהעיר או לתבוע משומעי לקחו, על דרגות ומעלות שלפי רום מדרגתו סבר שאינו אוחז בהן או שלא רכש בהן מספיק שלמות.
מטעם זה כידוע, סרב רבי אריה בתחילה למלא את מקום אביו, הגאון הצדיק רבי חיים זאב פינקל זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת מיר, למסור במקומו את השיחות הקבועות בישיבה. כשדודו, ראש הישיבה, מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ניסה להפציר בו ולשכנע אותו כי הוא ראוי לאותה משרה רמה, הצליח רבי אריה בחכמתו הרבה להפוך את הקערה על פיה ולשכנע את רבי חיים, כי דווקא הוא עצמו זה שראוי להתחיל למסור שיחות בישיבה…
בסופו של דבר, אכן השתכנע רבי חיים לטיעוניו של רבי אריה, ובזכותו החל למסור שיחות מוסריות בישיבה, וכך זכה עולם התורה לטעום מעט מההרגשים העדינים של רבי חיים, ולהוכיח בכוחו העצום והבלתי נדלה גם בתחום המוסר. יסודותיו העצומים והנפלאים מתבדרים בשמו עד היום, וספרו 'שיחות מוסר', שרבי אריה עצמו ערך בטוב טעם ודעת, קנה שביתה בבתי מדרשות והיכלי התורה והיראה בכל אתר ואתר.
על העבודה הרצופה של רבי אריה לזכך את מדותיו ולטהרן בינו לבין קונו, תעיד העובדה המופלאה הבאה:
רבי אריה למד שנים רבות חברותא עם הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל, ראש ישיבת 'אופקים' ומאדירי התורה בדורנו. לימודם המשותף היה ברתחא דאוריתא מופלאה, והביא בעקבותיו דיונים רבים בסוגיות מגונות, והכל באהבה ואחווה, בהערכה והערצה עזה, בחן ובנועם השמורים לתלמידי חכמים.
אחד ממקורביו של רבי אריה, שמע ממנו בהזדמנות מסוימת, כי קיים ויכוח הלכתי ומעשי בינו לבין רעו הגדול רבי חיים, אם יש חיוב ליטול ידיים לאחר הנחת תפילין, קודם התפילה.
שורש הדיון הוא, משום שבשעת הנחת התפילין של יד עלול המניח לגעת בזרועו, המצריך נטילת ידים. רבי חיים היה סבור שיש ליטול ידיים, לעומתו רבי אריה היה סבור שאין צורך ליטול ידיים, די בכך במה שנוטל ידיו קודם הנחת התפילין, מדין נטילת ידיים של קודם התפילה. (ראה כל זה בשלחן ערוך סימן ד סעיף יא, וראה באליה רבה שם ס"ק יב).
כעבור מספר שנים, ביום הפורים תשס"ה, עלתה נשמתו הטהורה של רבי חיים קמיל לגנזי מרומים.
והנה לאחר פטירתו של רבי חיים, שמו לב מקורביו של רבי אריה כי לפתע שינה מהנהגתו הקבועה, והחל ליטול את ידיו לאחר הנחת תפילין, כפי שהיה סבור רבי חיים. הנהגה זו נגדה כאמור את שיטתו ההלכתית שאחז בה עד עתה. לתמיהתם, הסביר רבי אריה את פשר שינוי הנהגתו, כך:
"חשבתי לעצמי", אמר רבי אריה, "כי למעשה אין זה טורח גדול עבורי ליטול ידיים. אלא מה? מדוע אני מתעקש לא ליטול? כי 'אני' סבור שאין צורך! כדי למגר אצלי את המושג הזה של 'אני', החלטתי להתחיל לנהוג כפי שסבר רבי חיים, וילטול ידיים גם לאחר הנחת תפלין".
מדהים להיווכח כיצד חינך רבי אריה את עצמו. באיזו צורה זיכך את מידותיו ושבר את רצונותיו בינו לבין קונו.
ה'מסילת ישרים' (בפרק א) כותב שזוהי המידה הנדרשת מתלמידי חכמים: "כפי רבות חשיבותו וחכמתו, כן ראוי שירבה זהירותו בדברי העבודה ודקדוקו בה, כי כבוד התורה הוא שמי שמרבה הלמוד בה, ירבה כמו כן ביושר ובתיקון המידות".
כזה היה רבי אריה! הרבה תמיד ביושר ותיקון המידות, והפליא לעשות זאת בצורה מאלפת ומעוררת השתאות.
לזכרו תאוות נפש!
מעשה מדהים נוסף על עבודת המידות של גדולי ישראל וחכמי המוסר, שמעתי מפי חתני, רבי ישראל גולשמיד שליט"א, ששמע מפי בעל המעשה, רבי נחום בוקלר שליט"א:
הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצ"ל, משגיח ישיבת 'קול תורה', היה נוהג להתיישב בדקות הראשונות של 'סדר מוסר' בהיכל הישיבה, סמוך לפתח בית המדרש. פרק זמן זה הוקדש לבחורים שביקשו לשוחח עמו בקצרה בדרכי העבודה והמוסר, או לשאול בעצתו בענייניהם האישיים. בתום התור של השואלים, היה המשגיח צועד אל מקומו הקבוע הממוקם בימין ארון הקודש, להמשך הסדר. כך נהג במשך עשרות שנים.
ביום מן הימים, בערוב ימיו של רבי גדליה, כאשר נכנס לבית מדרש לסדר מוסר, במקום להתיישב בפתח כמנהגו, התקדם אל מקומו הקבוע ב'מזרח'. תלמיד הישיבה באותם ימים, הרב נחום בוקלר, העיר לו על כך. נעצר רבי גדליה מלכתו והגיב לאחר רגע: "מה זה משנה כאן או כאן?", והמשיך לצעוד אל מקומו ב'מזרח'…
בהגיעו למקומו, עוד לפני שפתח את ספר המוסר בכובד ראש וברצינות טהורה כדרכו, סב על עקבותיו והחל לסגת חזרה לכיוון מקומו בפתח בית המדרש…
בדרכו חזרה אותת לרב בוקלר כי ברצונו לומר לו דבר מה:
"תראה כמה קשה לאדם להודות על האמת", התוודה רבי גדליה בפני בחור צעיר ממנו בכשבעים שנה. "האמת היא שטעיתי. כשנכנסתי לבית המדרש שכחתי שעלי להתיישב שם בפתח… והנה כשבאת להאיר את עיני על כך, באופן טבעי לא הייתי מסוגל להודות בטעותי, והגבתי כפי שהגבתי…".
איש רם המעלה כרבי גדליה, שחי מתוך התבוננות מעמיקה על כל צעד ושעל שעשה, גילה לנו באפיזודה קטנה זו, הצצה מזערית למעטה הגדול שהסתיר את עבודת המידות שלו. נקל לשער כי קרב פנימי איתן התחולל בקרבו באותם רגעים, אך בגבורה עילאית של עקירת התכונה הטבעית הטמונה בלבו, גבר עליה וכבש אותה, ובא להתוודות על טעותו.
'איזהו גבור הכובש את יצרו'! (אבות ד, א).
עלינו להסיק מכך מושגים בעבודת המידות, כיצד יש להקפיד גם על ענין דק שבדק, עד תכלית השלימות. 'אם ראשונים כמלאכים'!