הרב ישראל ליוש
ביום ט"ו באדר יחול היא"צ של הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל ראש ישיבת 'אופקים'. רבי חיים נולד בב' בניסן תרצ"ג בפולין. עלה לארץ ישראל בילדותו ולמד בתלמוד תורה 'יבנה' ובישיבת 'תפארת צבי' בירושלים, ולאחר מכן בישיבת 'סלבודקה' בבני ברק. לאחר נישואיו למד בישיבת 'מיר' בירושלים, ודבק מאוד בראשי הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל והגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל. כמו"כ למד בחברותא עם הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל כשהגיע ללמוד בישיבה, והיה רבו המובהק.
בשנת תשל"ח נקרא לשמש כראש ישיבת 'אופקים' ולימים הפך לאחד מרבני הקהילה החרדית באופקים. בתו היחידה נישאה להגאון רבי דב סלמון זצ"ל, ראש כולל 'עטרת שלמה' ורב בית הכנסת 'בית גבריאל' באופקים. בסוף ימיו נחלשה מאוד ראייתו, וכמעט לא ראה כלל, אך המשיך לשקוד על התורה עד שארית כוחותיו ממש.
בליל שבת ט"ו באדר ב' תשס"ה נלב"ע ונטמן בהר הזיתים בירושלים.
"הנביאים עם ב"ד תקנום וצוו לקרות המגילה בעונתה, כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשוועתנו, כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה: 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו'" (דברים)…
[רמב"ם, הקדמה לספר מדע]
שואל הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל: מדוע כאשר מבאר הרמב"ם את שורש מצוות קריאת המגילה, הוא נוקט פסוק העוסק בכח התפילה של עם ישראל? נכון יותר היה לו היה נוקט פסוק העוסק בישועת ישראל מפני אויביו, כגון: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ… וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ" (דברים לג כט)!
לביאור הענין, מקדים רבי חיים קמיל את דברי הגמרא המפורסמים, שבהר סיני כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, ובפורים הדר קבלוה מרצון, ורש"י מבאר שם: הקבלה מרצון היתה, מאהבת הנס.
וכבר הקשה עליו הרמב"ן: במה יפה כוחו של נס פורים, משאר ניסים שנעשו לישראל במצרים ובמתן תורה? מדוע רק מאהבת נס זה קיבלו את התורה מרצון? ותי' הרמב"ן שנס זה נתייחד מפני שיצאו בו ממיתה לחיים.
אלא שדבריו צריכים ביאור: הרי גם בנס קריעת ים סוף ושאר ניסי מצרים נושעו ויצאו ממיתה לחיים? ושוב, מדוע קבלו את התורה מרצון דווקא מאהבת נס פורים?
ומיישב רבי חיים קמיל נפלא: חלוקים ניסי יציאת מצרים מנס פורים. ניסי יציאת מצרים, היו ניסים שפרצו את גבולות הטבע, הם אמנם רוממו את ישראל לדרגתם הגבוהה כעם, אך הם היו אירועים חד פעמיים, וכלשון הרמב"ם (סוף מאמר תחית המתים) 'הנס לא יתמיד'. לעומתם, נס פורים, כידוע, היה בתוך מציאות הטבע, הקב"ה הנהיג את הטבע בצורה שהושיעה את עם ישראל מצרתם. נס זה, בהיותו במסגרת הטבע, הוא נס מתמיד. הנהגה תמידית זו שמפעילה את הטבע לטובת עם ישראל, בכל תקופותיו ובכל קורותיו, יש בו כדי להביא את ישראל לאהבת הנס, עד כדי קבלת התורה שוב מרצון.
אם כך, הפסוק "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו…" מתאים מאוד לתקנת קריאת המגילה, שכן עניינה של המגילה, לחזק ולהדגיש את ברית האהבה והקשר עם הקב"ה, המנהיג את הטבע לטובת ישראל, והוא מתבטא בפסוק: "אשר לו אלוקים קרובים אליו"…
***
אף אם נרצה, יקשה עלינו להשיג את דרגת ה"אלוקים קרובים אליו" של הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל. לא היה פרט מפרטי חייו, שלא ראו בו את ה"אלוקים קרובים אליו". ננסה בדלותנו, לספר מעט על קורות חייו המתומצתים במשפט קצר: "חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמיים".
"קשה מאוד", היה אומר רבי חיים קמיל, "להחמיר ולדקדק בכל מצוות ואיסורי התורה, ולהשיגם בשלמות. אלו מושגים השייכים לאנשים גבוהים מאוד". ועל כן, הוא החליט שבשני עניינים הוא יחמיר עד הסוף, וישתדל לקיימם עד הקצה האחרון. האחד: ביטול תורה – להחמיר שלא לבטל תורה… והשני, לשון הרע – להחמיר שלא לדבר אף אבק לשון הרע…
המתבונן ישתומם! הרי אין ספק שרבי חיים קמיל הקפיד על קוצו של יוד בכל התורה כולה, ובכל זאת בשני עניינים הוא החמיר יותר עד הקצה האחרון, את זה היה בכוחו להשיג… ביטול תורה ושמירת הלשון…
נחשוב! באיזה עוד ענין בסדר יומו, הוא יכול היה להחמיר פחות, אחרי שהחמיר שלא לבטל תורה?!
***
התמדתו בתורה, היתה סמל ודוגמא, אות ומופת למושג 'מתמיד'! משחר ילדותו היה קם לפנות בוקר והוגה בתורה, בימות הקיץ ובימות החורף, מעולם לא נרתע מהקור או מהחום.
אחד הרבנים סיפר, שכאשר בא להתקבל לישיבת סלבודקא, שאל אותו ראש הישיבה הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, אם הוא יתמיד כמו הבחור 'חיים קמיל'?
אהבתו לתורה גברה על כל מפריע אפשרי, אף אם היו אלו כאבים עזים שהיו תוקפים את גופו מעת לעת, ואיש לא הרגיש בהם. רק כאשר כלו כל הקיצים, ביקש כדור הרגעה לכאביו, או אז הבינו שהוא מיוסר עד מאוד, וגם אז נטל כדור והמשיך ללמוד, כאילו לא ארע דבר.
***
לאחר פטירת רבי חיים קמיל, הוקם סניף כולל 'טהרות' באופקים. באחת מאספות האברכים, סיפר נשיא הכולל, הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, שסיפר לו יהודי יקר מירושלים, הראשון שהקים כולל ערב גדול בירושלים לפני עשרות שנים, ולשם כך קיבץ קבוצה נבחרת של טובי האברכים שהיו אז בירושלים, ושילם להם מילגה נאה עבור הלימוד בכולל ערב שהקים.
בכולל זה התנהל פנקס מיוחד, בו נכתב מידי חודש מצב ה'שמירת סדרים' של כל אברכי הכולל. "עתה אחרי עשרות שנים", סיפר אותו ראש כולל, "פתחתי את הפנקסים ונוכחתי לראות ששני אברכים מילאו את הסדרים במלואם ממש, ללא שום טענת אונס, לא של שמחה ולא חלילה של עצב, ושני אברכים אלו עלו ונתעלו ונהיו מגדולי הדור ממש, אחד מהם הלוא הוא רבי חיים קמיל"…
***
רבותיו בישיבת 'מיר' החשיבו את רבי חיים קמיל כפאר גידוליה. ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל התבטא פעם: "כל ישיבת 'מיר' כדאית בשביל רבי חיים קמיל בלבד…".
עוד היה רגיל לומר, שהוא מהדר לרקוד עמו בשמחת תורה, כי הוא רוצה לרקוד עם ספר תורה חי…
כשנשאל הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מדוע אינו הולך להשתתף בברכת כהנים ההמונית בכותל המערבי, אמר: "בישיבה יש כהן תלמיד חכם ועמל בתורה כרבי חיים קמיל, בכותל המערבי איני בטוח שיש כמותו…".
הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, רגיל היה לומר שרבי חיים קמיל עיצב את דמותו, והיה עבורו מודל לחיקוי.
"אצל רבי חיים למדתי לדעת", אמר רבי נתן צבי, "שאין הבדל בין יום ולילה, אין ימים כאלו וימים אחרים, ימי שישי ושבת, ימי בין הזמנים וימי חול המועד, כל החיים הם יחידה אחת של תורה! ראו אצלו שהתורה היא אויר לנשימה, פשוטו כמשמעו".
רבי נתן צבי סיפר, שפעם ישב ולמד עם רבי חיים, ולפתע הגיעה רעייתו מבית החולים, אחר לידת בתם היחידה, שנולדה אחר שנות המתנה ארוכות. רבי חיים בירכה בלבביות, הזדרז לעזור לה, נטל את התינוקת והניח את החבילות במקומן, ומיהר לשוב לתלמודו, בלי לדבר מילה נוספת.
אף בימי מלחמת ששת הימים, כאשר כל בני הישיבה היו במתח, והדי הפצצות נשמעו היטב במרחבי הישיבה, עקב שכנותה לקו הגבול, לא הפסיק רבי חיים ללמוד תורה בהתמדה, וכשהכל התעניינו בחרדה בנעשה ונשמע בקו האש, הוא אמר: "הידיעה שלי בלאו הכי לא תעלה ולא תוריד…".
***
בשנים הראשונות, אחר שעבר להתגורר ב'אופקים' ושירת בקודש כ'ראש הישיבה', היה עדיין בא לחגים לירושלים. פעם במוצאי אחד החגים, עלה לביתו אחד הרמי"ם מישיבת אופקים, מיד כאשר שב לביתו מירושלים, והוא תיאר את שראה: "הדלת היתה פתוחה לרווחה, המזוודות מפוזרות בחדר, ורבי חיים כבר ישב ליד השולחן והגה בתורה, שליו ורגוע, כאילו לא זה בא עתה מירושלים והוא כבר כך כמה שעות…".
בהזדמנות אחרת, נכנסו לביתו במוצאי שבת, רבי חיים ישב ולמד וסביבו שלולית מים גדולה, "מה זה?", שאל תלמידו. "נשבר איזה ברז", ענה בפשטות והמשיך לשקוע בלימודו, כאילו לא ארע דבר…
בכלל, היה ממעט לצאת מאופקים, והיה רגיל לומר, שהדרך הקצרה ביותר לחזור מירושלים היא בכלל לא לצאת אליה…
♦♦♦
"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם"… (כט א)
"הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (הושע יד ג): 'קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים'… לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: רִבּוֹן הָעוֹלָם, הַנְּשִׂיאִים חוֹטְאִים וּמְבִיאִים קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לָהֶם, מָשִׁיחַ חוֹטֵא וּמֵבִיא קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, אָנוּ אֵין לָנוּ קָרְבָּן. אָמַר לָהֶם (ויקרא ד, יג): 'וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגוּ וגו". אָמְרוּ לוֹ עֲנִיִּים אָנוּ וְאֵין לָנוּ לְהָבִיא קָרְבָּנוֹת. אָמַר לָהֶם, דְּבָרִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה", וַאֲנִי מוֹחֵל עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם. וְאֵין דְּבָרִים אֶלָּא דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א, א): 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה'.
אָמְרוּ לוֹ, אֵין אָנוּ יוֹדְעִין, אָמַר לָהֶם בְּכוּ וְהִתְפַּלְּלוּ לְפָנַי וַאֲנִי מְקַבֵּל, אֲבוֹתֵיכֶם כְּשֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ בְּמִצְרַיִם לֹא בִּתְפִלָּה פָּדִיתִי אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, כג): 'וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ'. בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ לֹא בִּתְפִלָּה עָשִׂיתִי לָהֶם נִסִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ו): 'וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו'… בִּימֵי הַשּׁוֹפְטִים בִּבְכִיָּה שָׁמַעְתִּי צַעֲקָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ו, ז): 'וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה". בִּימֵי שְׁמוּאֵל לֹא בִּתְפִלָּה שָׁמַעְתִּי לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ז, ט): 'וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה'"… [מדרש רבה]
תשובתו של הקב"ה לעם ישראל, טעונה ביאור, מעורר הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל. הוא מביא להם דוגמאות שנענה לתפילתם של הדורות הקודמים, ואחת מהן – תפילתו של שמואל. הרי מעלתו של שמואל היתה גדולה עד מאוד, כי אמנם משה עלה עליו בנבואה, כפי שכתוב "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד י), אך בכוח התפילה מעלתו היתה גדולה יותר, כמבואר במדרש רבה (שמות טז ד) "משֶׁה הָיָה נִכְנַס וּבָא אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹעַ הַדִּבּוּר, וְאֵצֶל שְׁמוּאֵל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ג י): 'וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצֵּב'", אם כן, מה הראיה מכך שנתקבלה תפילתו של שמואל, הרי עם ישראל אינם יכולים להגיע לדרגתו בתפילתם?
אלא, יסוד גדול בכח התפילה למד מכאן רבי חיים קמיל: התפילה אינה נמדדת לפי מעלת המתפלל, אלא כפי כח ההכנעה שמכניע עצמו בתפילתו. מתוך שמבין שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים, ומשום כך הוא נכנע יותר לקונו, גדלה מעלת תפילתו לפני הקב"ה, ואין מגבלה העומדת בפני תפילה הבאה מתוך הכנעת הלב.
וכך מבואר במדרש רבה (שמות כא ד): "תֵּדַע לְךָ שֶׁהֲרֵי משֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים, כָּתוּב בּוֹ מַה שֶּׁכָּתוּב בְּעָנִי, בְּמשֶׁה כְּתִיב (תהלים צ, א): 'תְּפִלָּה לְמשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים', וּבְעָנִי כְתִיב (תהלים קב, א): 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ'. זוֹ תְּפִלָּה וְזוֹ תְּפִלָּה, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁהַכֹּל שָׁוִין בַּתְּפִלָּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם".
ויתירה מזאת, חז"ל הרבו להשביח את מעלת תפילת העני, משום שהיא באה מתוך שברון לב, והרי 'קרוב ה' לנשברי לב'.
מלבד הכנעת הלב, למד רבי חיים קמיל יסוד נוסף מתשובת הקב"ה לישראל, והוא: שמשקל התפילה נמדד כפי החשיבות שמייחס המתפלל לתפילתו. הקב"ה אומר לכלל ישראל: "בכו והתפללו לפני כשם שהתפלל שמואל הנביא", היינו ייחסו משקל וחשיבות לתפילה כפי שהדורות הקודמים התייחסו לתפילה, ובכך תיענו.
רבי חיים הטעים את דבריו בסיפור נורא, על אחד מגדולי ראשי הישיבות זצ"ל שנחלה מאוד לפני פטירותו, והציבור התפלל עליו רבות וקרע שערי שמיים, ובכל זאת מצבו לא השתפר.
כשהרגיש בכך ראש הישיבה, אמר על עצמו, שסיבת הדבר היא משום שאמנם התפלל על צרות חבריו, אך לא במידת הצורך, והיה חסר לו ב'נושא בעול עם חברו', לפיכך תפילת הרבים אינה מועילה לו.
***
מה נפלאה היתה תפילתו של רבי חיים קמיל, מעיד תלמידו הרה"ג רבי יוסף חיים הברמן שליט"א: "כמעט תמיד היה ניגש לפני העמוד לפסוקי דזמרה, וכמונה מעות היה מתפלל בקול רם, בניגון מושך הלב והנפש לדבקות בה'…
"לעיתים קרובות היה ממשיך ומתפלל את התפילה עד חזרת הש"ץ [בגלל היותו כהן], והיתה זו הזדמנות להרגיש בחוש את מדרגתו בתפילה, כשהיה מדגיש מפעם לפעם פסוקים אלו ואחרים, ובפרט ב'אהבת עולם' קודם 'שמע ישראל'… זכינו ללמוד פרק בעבודת התפילה.
"לאחר כמה שנים כשהפסיק להתפלל תפילת שחרית בישיבה, הפצרתי בו כמה פעמים שחסרה לנו תפילתו, הוא שתק כדרכו, כשהוא טופח על שכמי בחיוך"…
***
ספור נורא ספר הגאון רבי יעקב הורביץ זצ"ל, ראש ישיבת 'אופקים': אמו של אחד האברכים בקהילה נפטרה זמן קצר לאחר פטירתו של רבי חיים קמיל. כשבאנו לנחמו, הוא אמר לי: "לאחר פטירתו של רבי חיים קמיל, היה ברור לי שאמי תסתלק עוד מעט מן העולם… במשך שנים רבות", ספר הבן, "אמי היתה במצב קשה וקריטי, היא היתה מתאשפזת לעיתים קרובות בבית חולים, והרופאים הרימו ידיים, הם לא ידעו מה לעשות.
"אני ידעתי מה לעשות, בכל פעם כשהיתה מתאשפזת הייתי ניגש לרבי חיים קמיל, נותן לו כופר נפש ומבקש ממנו שיתפלל על אימי. הוא היה מתפלל ויומיים לאחר מכן היתה משתחררת מבית החולים מבלי שהרופאים עשו דבר. כך היה כמה פעמים…
"אחרי שרבי חיים נפטר, הבנתי שפג תוקפה של התרופה, אמרתי לבני ביתי: 'מי יודע מה יהיה עכשיו עם אמא, אין כבר מי שיחלה עצמו עליה…', ואכן כך ארע, היא נכנסה לבית חולים ושוב לא יצאה ממנו"…
***
"אין לי ספק", סיפר הגאון רבי יעקב הורביץ זצ"ל, "שהוא הציל את חיי כמה פעמים, כשהייתי במצב של פיקוח נפש ממש…
"פעם אחת, היה זה ממש לפני כניסת שבת, הכניסו אותי לטיפול נמרץ, והרופאים אמרו שמדובר בשעות קריטיות. רעייתי הספיקה להתקשר לפני שבת לרבנית קמיל שתחי', ורבי חיים הרגיש את העול, והסכנה עברה מהר. הרופאים היו המומים… עשרים שנה לא היה בטיפול נמרץ אדם במצב כה קשה, שתוך פחות מ-24 שעות יצא מזה.
"בפעם אחרת, לקח את בני הישיבה להתפלל עלי בכותל המערבי, מבלי שידעתי מכלום, וכעבור יומיים הורידו ממני את כל המכשירים…
"כזו היתה תפילתו, כבן שמתפלל לאביו, הוא דיבר אל הקב"ה, כפי שכתב האריז"ל שאחרי כל הייחודים והכוונות, הוא התפלל כילד שמתפלל לאביו, זו התפילה הטובה ביותר, וכזו היתה תפילתו של רבי חיים קמיל"…
***
גדלותו העצומה, לא היתה רק בתורה ובתפילה, כמסופר. הוא אף היה ענק שבענקים בחשיבה על הזולת, בראיית צרכיו ובהשקעה מרובה בעזרה לכל נזקק ונצרך.
פעם מסר שיעור, ובניגוד להרגלו מסר אותו מתוך הכתב. הדבר היה לפלא, הרי ראייתו חלשה מאוד, ובקושי מצליח לקרוא, ובפרט שמעולם לא היה נוהג להסתכל בדפים בשעת מסירת השיעור, מה קרה שהפעם הסתכל בדפים בעת מסירת השיעור?
בדרך חזור הביתה, שאל אותו תלמידו לפשר הענין. רבי חיים הראה לו שהדף שהביט בו בשיעור היה בכלל חשבון חשמל, והסביר: "הרב שדיבר לפני למד איתי יחד בישיבה, והוא היה נחשב ליותר מבריק ומוכשר ממני, והוא מסר את שיעורו מתוך הכתב, אילו הייתי מוסר את השיעור בעל פה כדרכי, הוא היה נעלב מאוד, לכן לקחתי דף שהיה ברשותי ועשיתי עצמי כאילו אני גם מקריא מתוך הכתב".
וכדי להימנע מאיסור לשון הרע, הוסיף ואמר לתלמידו: "לא תוכל לדעת במי מדובר, כי דברו לפני ארבעה אנשים מתוך הכתב…"
***
אברך מהקהילה באופקים מספר: "פרנסתי הייתה דחוקה, והוצע לי לעסוק בשעות הערב בסידור חופות, כהשלמת הכנסה. שאלתי את מורי ורבי רבי חיים קמיל האם להיענות להצעה. הוא שמע את שאלתי ולא השיב.
"כעבור רבע שעה, קרא לי רבי חיים, ונתן לי 150 ש"ח ואמר לי: 'הנה חופה'. לאחר מספר דקות שוב הוציא מכיסו עוד 150 ש"ח ואמר: 'הנה עוד חופה'.
"אחרי הסדר קרא לי שוב רבי חיים ונתן בידי סכום נכבד, תוך שהוא מברך אותי ומוסיף עלי חיבה ואהבה…"
***
ראש ישיבה בא לרבי חיים קמיל, וסיפר לו על הקשיים הכספיים בישיבתו, ובא להתייעץ האם לבטל את ארוחת הצהריים לבחורים המקומיים, ובכך קופת הישיבה תחסוך כסף רב.
רבי חיים השיב שלא לעשות כן, והסביר שצורת ה'ישיבה' כוללת ארוחת צהריים, ובלעדיה תיראה הישיבה כ'בית ספר'…
ראש השיבה מספר שזמן קצר לאחר מכן, הגיעו לישיבה מספר תרומות לא צפויות בעילום שם, שנראה היה שידו של רבי חיים קמיל בענין…