"ויספר לעם את כל דברי ד'" (כ"ד, ג')
על המשמעות העמוקה שייחס רבינו ליחסי רב-ותלמיד והתמסרותו אליהם, יעיד המעשה הבא:
בחור פלוני הגיע מאמריקה לא"י סמוך לתחילת "זמן" פלוני, וביקש להתקבל לישיבה. אך הואיל והגיע באיחור לאחר שמולאה המיכסה, נענה בסירוב.
הבחור, שהגיע במיוחד לא"י כדי ללמוד אצל רבינו, התחנן על נפשו, שאמנם הגיע אחר הזמן אבל עז רצונו ללמוד בישיבה. ואז משהבין שא"א לקבלו הציע הבחור שאולי תינתן לו הרשות ללמוד בבית המדרש של הישיבה. על כך הגיב רבינו: "זיצ'ן לערנען אין בית מדרש? נו, נו, יעדער איינער קען זיצן לערנען א ווא ער ויל [-לשבת בביהמ"ד? נו נו. (מהיכי תיתי) כל אחד יכול לשבת וללמוד היכן שרוצה]. וכי אוכל לומר לך שלא תלמד בבית המדרש? אלא שעליך לדעת, שאינך נחשב תלמיד בישיבה…".
סבר הבחור וקיבל, קבע לעצמו חברותות מהישיבה והחל ללמוד במרץ ובהתמדה. לאחר כמה שבועות הוא ניגש לרבינו ואמר לו, שהואיל והוא לומד בבית המדרש, ושם בבנין יש 'חדר אוכל' של הישיבה בו אוכלים בוקר וערב, הדבר יחסוך לו זמן וימנע ביטול תורה, ואולי הוא יוכל גם לאכול בחדר האוכל?
אמר לו רבינו: "האוכל נרכש הרי מכספי הנדבות שניתנים לישיבה למי שלומד. וממילא, אם רצונך לאכול שם הרשות בידך, אבל שתדע שאינך נחשב תלמיד בישיבה…"
ואמנם, הלה החל לאכול כשאר הבחורים בחדר האוכל.
כמה שבועות לאחר מכן, ניגש הבחור שוב לרבינו ואמר לו: "כיון שאני לומד בישיבה כבר מזה כמה חדשים, ואף אוכל בחדר האוכל, אולי אוכל גם להיכנס לשיעורים?"
תיכף ועל אתר הגיב רבינו: "וואס?! אריין קומען אין שיעור? הרי אין מקום כלל ולא שייך במציאות". אלא שהבחור שנפשו חשקה בתורה הסביר שהוא מוכן להיכנס למרות שיהיה עליו לעמוד בכל משך השיעורים. נו. זה כבר סיפור אחר. איך אוכל למנוע מבחור שלומד כראוי, מבלי שיתפוס מקום של תלמידים מן המנין, לשמוע את השיעורים?
"ניחא", אמר לו: "נו, נו, אם אתה רוצה לעמוד, אתה יכול להיכנס, אבל שתדע שאינך נחשב תלמיד בישיבה…".
ואמנם, החל הבחור להיכנס לשיעורים, על דעת להשתתף בהם בעמידה. אלא שלמעשה בכל פעם היה חסר מישהו אחר, שהוא יכול היה לשבת על מקומו, יום אחד כאן ויום אחד שם, ובפיו תודה לה' על שעל כל פנים הצליח דרכו ללמוד בישיבה, ואף להיות משומעי לקחו של רבינו. אלא שכמובן, עדיין הציקה לו ההרגשה שלמעשה, כפי שאמר לו רבינו "אינו נחשב כתלמיד בישיבה".
לפיכך, כעבור כמה שבועות נוספים הוא הגיע לרבינו ואמר לו: "הואיל שאני לומד בביהמ"ד עם חברותות, סועד בחדר האוכל, ואף שומע את השיעורים, שמא אוכל גם ליהנות מדמי החלוקה שהראש ישיבה נותן לבחורים?!"
והנה בתחילה נרתע רבינו ואמר לו: "וואס, אבער איך האב נישט קיין געלט [-אין לי כלל כסף לתת עוד] אבל נו, אתה יודע מה? אם יישאר בסוף החלוקה לכלל התלמידים, הרי שאת הכסף הנותר אתן לך. אבל שתדע שאינך נחשב תלמיד בישיבה…"
ואכן זמן מה לאחר מכן קרא לו רבינו, ונתן לו בידו דמי חלוקה. לא מלאים אמנם, אבל "מה שנשאר"…
בשלב זה כבר לא יכול הלה להתאפק ואמר לרבינו: "במחילה על ההעזה שבשאלתי. אבל רצוני להבין: אני לומד בישיבה. אוכל בישיבה, שומע את השיעורים, ועתה – אף מקבל 'חלוקה' מהראש ישיבה. במה, אם כן, אינני נחשב כתלמיד בישיבה?".
נענה רבינו ואמר לו: "כל מי שאני מכניס לישיבה, אני רושם את שמו ושם אביו או אמו על פתק שנמצא אצלי כל הזמן, והריני מתפלל על הצלחתו בכל העניינים, שיעלה במעלות התורה להבין ולהשכיל בה, להיות ירא שמים ולמאוס בהבלי העולם, ולגדול באמת, ויש לי אחריות עליו לנושאו על לוח ליבי. והנה לפי כמות התלמידים עכשיו – אין זה בכוחותי לקחת אחריות ולהתפלל כדבעי על עוד תלמיד!"…
בינו נא זאת!
"יש כאן בחור בשם 'מוזס'?"
אחד העיקרים שראה בדרך גדילתו וצמיחתו של בן תורה, היה דרגת ה'ביקוש', שככל שהיא רבה יותר כן יש בה ברכה המבטיחה הצלחה בעליה בתורה.
באחד משיעורי החומש, כאשר כל הציבור עמד כרגיל בחצר ועל גבי המדרגות בהמתנה לפתיחת הדלת כדי להיכנס ולתפוס כל אחד את מקומו, נפתח לפתע החלון, ורבינו עמד ושאל: "יש כאן בחור בשם 'מוזס'?", ומשלא השיבו חזר ושאל: 'מוזס נמצא כאן?'
ואמנם הבחור שענה לשם זה עקר את רגליו ופנה לעבר דלת הבית, זו נפתחה, והוא נכנס בעד הפתח פנימה, לפני שאר התלמידים…
הסיפור כולו היה בלתי שגרתי. במה זכה אותו בחור שרבינו ידאג לו כך באופן בלתי רגיל?
מדובר היה בתלמיד חדש שזה עתה נכנס ללמוד בישיבה, בעוד ששיעור החומש של אותו שבוע נועד להיות רק עבור המבוגרים שבין התלמידים. אלא שהבחור לא אבה לוותר וחשק מאד לשמוע את השיעור, מה עשה? החליט לטפס מן החצר אל המרפסת שבדירת רבינו זמן ניכר לפני תחילת השיעור [-כדי שאף אחד לא יבחין במעשיו ויניא אותו מכך], וכך יוכל להטות אוזן ולשמוע את השיעור מבעד לדלת המרפסת…
אלא ש'איתרע מזלו' ובדיוק באותה שבת לאחר הסעודה, פתח רבינו את תריס המרפסת, כדי לצאת לשם לדבר מה, והנה לתדהמתו הוא מוצא שם בחור מהישיבה…
בלב הומה סיפר הבחור את פשר הימצאותו במרפסת, חושש מפני התגובה העלולה להיות חריפה, אך תחת לגעור בו על מעשהו, התרשם רבינו מאד מרצונו העז לשמוע בכל מחיר את השיעור, ואמר לו: "אל תדאג. אני כבר אסדר לך את האפשרות לשמוע את השיעור". זה היה פשר קריאתו מן החלון בטרם תחילת השיעור: יש כאן בחור בשם…
עלבונה של תורה
תלמידיו ידעו שהנושא הבוער אצלו ביותר הוא מצות תלמוד תורה ששקולה כנגד כולם, עד שלא יכל להבין את אלו שאינם מקפידים על ביטול תורה, ובפרט בזמן הסדרים שהם עיקר קביעותו של בן הישיבה בתלמודו, והמינימום הנדרש ממנו.
והיה חוזר ואומר כי ה'בת קול׳ היוצאת בכל יום מחורב וצווחת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" תובעת את הבני תורה המגיעים באיחור לסדרי הישיבה. רגיל היה לשאול: וכי ראיתם פעם פקיד בנק שמגיע באיחור לעבודתו?! וכי יעלה על הדעת לכל עובד בחברה כל שהיא שיאחר למקום עבודתו?! לא נשמע כזאת, אין כאלו דברים! אף האנשים שעוסקים להבדיל אלפי הבדלות – בפינוי האשפה מהרחובות, אין מציאות שיגיעו באיחור לעבודתם, ומעתה איך יתכן שבני תורה יהיו גרועים מהם בענין זה?!
משמעות החיים
סיפר רבי מרדכי יפה שליט"א, שבאחד משיעוריו שמע מפי רבינו את הדברים הבאים:
"היום הלכתי ב'גאולה' בתשע וחצי [-בבוקר] וראיתי בחורים ואברכים המהלכים ברחוב, ובכאב לב הוסיף ואמר: 'בשלמא יונגעלייט [-אברכים], יש להם תירוץ למה אינם בבית המדרש, הם עסוקים וטרודים – 'ריחיים על צווארם'. אבל בחורים? איזה תירוץ יש להם על שאינם בהיכל הישיבה באותה שעה, למה הם מבזבזים את הזמן היקר?!'"
לאחר מכן הוסיף ואמר: "נו, מילא בחורים – אין להם עדיין שכל ועודם חסרי אחריות, כי על כן הם מבזבזים את זמנם, אבל אברכים שהינם כבר מבינים ובעלי אחריות, שהם לא יבינו את משמעות החיים? שהם לא ינצלו את הזמן היקר ויהיו כבר בתשע ב'סדר'? אתמהה!"…
(מתוך הספר 'אחרון לדור דעה' בעריכת הרב שמעון יוסף מלר)