יקותיאל יהודה גנזל
משולם, איש פרברִי
משולם, איש פרברֵי ירושלים היה. איש פשוט היה והתגורר בכפר קטן שבמורדות עיר המקדש. לא איש של יֶדע ושל התבוננות היה, אופקיו צרים היו ופילוסופיות היו ממנו והלאה. שני שבילים היו לו בחייו, שביל אחד המוביל מכפר מגוריו אל ירושלים הקדושה והקרובה, ושביל נוסף המוליך מחלל ליבו הישר לכיסא הכבוד. את בוראו עבד בתמימות ובפשטות, בצניעות ובשלווה. ירא אלוקים היה ומשווה את בוראו לנגד עיניו בכל רגע, אבל מעולם לא הבין לטעמיהן של מצוות, הוא קיים את המצוות כפי שלימדו אביו – כי כך ציווה הבורא. יותר מזה, הוא לא ידע.
אחת לשבוע הוא היה עולה, ישוב על עגלת עצים, פשוטה כמותו, המונהגת בסחיבתו של חמור ערבי זקן וחסון.
בירושלים היה מתקיים יום השוק ובשוק הציע מרכולתו ליהודֵי ציון המסולאים בפז ולערביי ציון המסולאים בחלודה. את הירקות שגדלו בגינתו בשבוע החולף – מכר במחיר שוק והיה משתכר כדי כך וכך זהובים. מספיק כדי לקנות – באותו שוק עצמו – מצרכי מחיה לו ולנפשות ביתו עבור השבוע הקרוב.
ומדי שבוע הוא גם היה נכנס אל ארבע אמותיו של הרב דמתא, מדי שבוע עם אותה בקשה. שכן משולם טהור הלב, בקושי ידע קרוא וכתוב. סידור היה לו בביתו אבל על מנת להתפלל בו הוא נזקק ל'הוראות הפעלה' פשוטות ולקוניות. אחרת איך ידע איזה 'שיר של יום' אומרים מדי יום? מתי צריך לומר 'הלל' ומתי מתפללים גם 'מוסף'? מתי מברכים את החודש ומה מוסיפים בשבת?
כל ניסיונותיו של הרב ללמדו אחת ולתמיד את סדר התפילה – השיגו שווא. לא היה מנוס מלהכין לו, כל שבוע מחדש, רשימה מפורטת ומדוקדקת של סדרי התפילה לשבוע הקרוב, בדיוק מה אומרים ביום ראשון ומה ביום שני, שלישי ורביעי ושבת.
את הרשימה היה משולם מייקר יותר מכל רכוש. הוא שמר אותה קרוב לליבו והיא ליוותה אותו בכל אחד מימות השבוע. בתפילתו שחסרה אמנם הבנת מילות התפילה, אבל מלאה היתה בהתרפקות תמימה ובאמונה איתנה.
תעלומת השוק הריק
הגיעה תחילתה של חורף ירושלמית ובאחד מימי מר-חשוון נכנס משולם אל מעונו של הרב ובקשה חריגה בפיו: "היות ובימי החורף הקרים לא בטוח שיתקיים יום שוק מדי שבוע, אבקש שיכין לי רבנו רשימת תפילה לשבועיים מראש. רישום מסודר מה בדיוק מתפללים בכל אחד מהימים בשבועיים הקרובים".
הרב כמובן ניאות בחפץ לב. הרשימה הוכנה והופקדה בידי משולם איש פרברי ירושלים.
בסוף צמחו הירקות שבגינתו ביבול שגיא ומשולם החליט כן לעלות ירושלימה חרף מזג האוויר. הוא ילבש אפוא את מעיל הצמר שקיבל בירושה מאבי-אביו והחמור יסתפק במרדעת שעליו. אחרת, אם ימתין שבוע נוסף, תקלקל הצינה את הירקות ותחתום קצם לאבדון.
משולם מגיע לשוק הירושלמי ומתפלא למצוא את עצמו מעוטר בסוחרים הערְביים בלבד, כל הדוכנים השייכים לסוחרים היהודים שבעיר הקודש, שממו. ליבו של משולם צונח בקרבו צניחה כואבת, כסלע הניתק ממרומי הצוק וצונח אל התהום הפעורה. "יכול להיות שחלילה וחלילה טעיתי בחשבון הימים ועליתי הנה בשבת-קודש?" נפשו הסוערת שקטה מעט כשהבחין ביהודי החוצה את השוק ותחת שחיו תיק טלית ותפילין, משמע שלא שבת היום ולא חג ממועדי ישראל. הוא ניגש אל היהודי במרוצה, כמעט מחליק בשבירת גפיים כשהוא נתקל בארגז טקסטיל שלמרגלות אחד הדוכנים, הוא מברר אצל היהודי מבלי להרגיש שהוא שואג בבעתה: "מה? מה קרה היום? מדוע החנויות סגורות?"
"תענית-ציבור יש היום", השיב היהודי קצרות והביט נדהם במשולם נוטש מאחוריו את העגלה והחמור וארגזי הירקות ופותח במרוצה טרופה.
משולם הגיע לבית הרב, נשמתו בקושי מוחזקת בקרבו וביקש לפגוש במרא דאתרא. "הרב נמצא בבית-הכנסת", ענוהו בנווהו ומשולם המשיך במרוצתו, הפעם לעבר בית-הכנסת שבמרכזה של ירושלים שבתוך החומות. מרוב שנפשו עגומה עליו הוא אינו חש את ליבו ההולם ואת ריאותיו הרוטטות ממאמץ נשימתי. הוא מגיע לבית-הכנסת, מטפס במדרגות ורץ הישר למקומו של הרב, שם הוא שואל בדחילו ובכאב:
"רבי, מה זאת עשית לי? הרב לא כתב שהיום מתענים בתענית ציבור. גם אכלתי היום לשובע, חצי כיכר מרוח בחמאה, וגם לא אמרתי את התפילות והפיוטים שאומרים ביום צום-תענית. אוי לי שכך עלתה לי. בוש אני מאבי שבשמים. געוואלד. אללי".
תענית גשמים
נושא הרב מבט רחום אל משולם תמים הלב וזך הרעיון. רואה אותו מתפתל מרוב יראת השם הבוערת בקרבו. "משולם יקיר ליבי. אַי משולם הצדיק, תנוח דעתך, אתה יכול להיות רגוע וגם שָׁלֵו, חלילה לא אכלת ביום תענית וגם בתפילתך לא פספסת מאומה. יהודי כשר אתה וחלילה לי מלהטעות אותך ולו בשגגה. אכן, העם היהודי אינו מתענה היום בתענית-ציבור, לא עשרה בטבת היום, יום בו צר האויב על עיר האלוקים, ולא תשעה-באב, יום בו שרף מנאץ את היכל השם. רק אנחנו כאן, בעיר-הקודש ירושלים, גזרנו על עצמנו להתענות היום מבלי מאכל ומשקה. אבל התענית על כל הלכותיו ותפילותיו אינה תקפה כי אם לבני ירושלים בלבד. אתה, איש הפרבר, פטור אתה מן התענית. הֵרָגַע נא יקירי".
מבטו הכאוב והנסער של משולם הופך באחת למבולבל. הוא לא מצליח להבין איך תתכן תענית לבני ירושלים בלבד. "וכי ביום פורים מדובר, בו חוגגים בני ירושלים בנפרד מכל העולם?" הוא תוהה בתמימות.
הרב מסביר לו פנים ומסביר לו דברים:
"מדובר בתענית-גשמים. לא תענית קבועה בלוח השנה. לא משהו של פעם בשנה אלא תענית חד-פעמית, תענית שגוזרים עליה רק בשנים שחונות במיוחד".
הבלבול בעיניו של משולם רק מעמיק. אישוניו זזות מאליהן ימין ושמאל. כמו מחפש הסבר פשוט, במילים שהוא מבין. מעולם הוא לא שמע על 'תענית גשמים'. "מענים את הגוף כדי שהבורא ימחל לעוונותינו. מתענים גם לזכר חורבן בית המקדש או רציחתו של גדליה בן אחיקם. אבל מה הקשר בין תענית לבין גשם?" כולו מלא פליאה.
והרב, כמו רבי פרידא, האמורא, שהסביר פרקו לתלמידו ארבע-מאות פעמים, בסבלנות אין קץ; מושיב את משולם לידו ומסביר לו כמו שמסבירים לילד שמתחיל ללמוד משניות מסכת תענית:
"כשחודש חשוון מתקרב לסיומו ועדיין כל סימן לגשם לא נראה באופק. הקור הגיע גם הגיע אבל אפילו טיפת מָטָר אחת לא ביקרה בירושלים. אנו מבינים שישנה גזירה בשמים העוצרת את הגשמים. יש משהו שמיימי שגורם לגשם מלהגיע ולהרוות את האדמה. כל איכרי ירושלים משוועים למים בשביל שדותיהם וילדי ירושלים נושאים מבט דומע אל הבורות, ממתינים שהם יתמלאו במי גשמים ושוב יהיה להם מי שתייה בשפע. על כיבוס בגדים ורחיצת הגוף מי בכלל מעז לחשוב? לכן מתכנסים אנו, כל בני ירושלים יחדיו, מתענית בתענית-גשמים, שבים בתשובה ועורכים 'יום כיפורים' בשנית מתוך ייחול ותחינה שיפתח האלוקים את ארובות השמים וימטיר לנו מטר לרוב".
ארובות נפתחו
אם חשב הרב שהפעם הוא יקלע להבנתו של משולם, הוא רואה בפחי נפש את הכפרי שלפניו מביט עליו בתדהמה מוחלטת.
"מה? לא יורד אצלכם גשם? אצלי יורדים גשמים. ובכלל, כשגשמים לא יורדים לא מצאתם משהו פשוט יותר מאשר לגזור צום ותענית על כל יהודי ירושלים? מתפלא אני עליכם?"
כעת הגיע תורו של הרב להתבלבל מעט. "מה אתה חושב שצריך לעשות כשיש עצירת גשמים. ובכלל, איך יכול להיות שאצלך, מרחק נסיעה קצר מירושלים, יורדים גשמים? מה אתה עושה כשהגשם לא יורד מהשמים ולא מרווה את אדמת גינתך כדי צמיחה?"
"מאד פשוט" – משולם נענה בתמימות טהורה – "כשגשם לא יורד ואני רואה שהירקות לא יצמחו השבוע, אני פשוט יוצא החוצה, אל הגינה, פורש ידיים אל השמים ואומר בשפה משלי, הרי אני לא מכיר תפילות ונוסחאות: 'אבא שבשמים. אני צריך גשם! אבא, אני לא יכול לוותר על גשם, אחרת הירקות לא יצמחו!' וזהו. אני לא צריך יותר מזה. מיד כשאני מבקש מאבא שבשמים הוא שולח לי גשם. וכי קשה בשבילו להביא לי קצת גשם מאוצרו הטוב? אני מבקש והוא שולח לי. כמו שאבא שולח מנה משביעה לבנו הרעֵב".
מנסה הרב להסתיר את פליאתו ומבקש ממשולם: "אם ככה, צא ותנסה לבקש מאבינו שבשמים גם כאן, עבור יהודי עיר הקודש" ומשולם נענה בחפץ לב.
עומד לו כפרי טהור-לב בחצר בית-הכנסת. לבוש במכנסי בד חומים ובחולצת צמר מוכתמת. נעליו מגושמות ובוציות וכובע פרוותי לראשו. זקנו מגודל פרא וטוהר נשפך מעיניו אותן הוא מרים אל השמים בתמימות קדושה. הוא לא מכוון כוונות ולא מייחד ייחודים, אלא פונה אל אביו שבשמים בשפת איכרים פשוטה כשדמעות זולגות במורד החוטם:
"אבא, אתה רואה את בניך בירושלים שזקוקים לגשם, לא תשלח להם מטר? תן להם אבא, תן להם מאוצרך הטוב".
גשמי ברכה החלו שוטפים את עיר הקודש והמקדש.
(המבשר)
תודה על הסיפור המאלף!!
התרגשנו ממש. והכתיבה יחודית ויפה במיוחד…