"ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (כד, סד)
השפעתו של ה"חזון איש" בעולם היתה כבירה. האנשים שהסתופפו תחת כנפיו נעשו אחרים. מי שחי במחיצתו למד לסלוד ממידת הגאוה. כבוד נעשה לדידו דבר מאוס, שיש לעשות כל דבר כדי להתחמק ממנו. וכך גם לגבי שאר התאוות והבלי העולם הזה.
משה רבינו אמר לעם ישראל: "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" (דברים י, יב). מקשה הגמרא (ברכות לג ע"ב), וכי יראה דבר פשוט היא? כיצד יתכן שמשה רבינו אומר לישראל 'מה כבר ה' שואל?' ועונה להם שהוא מבקש רק יראה?!
מתרצת הגמרא, אכן, לגבי משה יראה מילתא זוטרתא היא. עבור משה יראת שמים היא באמת דבר פשוט. אך עדין הלא משה רבינו לא שמר את הדברים לעצמו, אלא דרש אותם בציבור. ואם כן חוזרת השאלה "וכי יראה מילתא זוטרתא היא?"
מתרץ האדמו"ר מקוצק זצ"ל, שבעת שעומדים ליד משה יראה מילתא זוטרתא. מי שרוצה להגיע ליראה צריך להסתופף בקרבתו של משה רבינו. וכשרואים את ענוותנותו ויראתו, ממילא אין כל קושי לזכות לכך. והגדרה זו נכונה לגבי כל גדולי עם ישראל, שכאשר דבקים בהם מקבלים ממילא מידות טובות ונכונות.
אי אפשר לתאר מה היה ה"חזון איש" בשביל החוסים בצילו ואפילו צעירים וילדים. באותה תקופה שמעתי ממורי ורבי, רבי משה יהושע לנדא זצ"ל, שה"חזון איש" אמר לתלמידיו שהתגוררו בירושלים, שמי שיש לו מח בקודקודו לא יעזוב את ידיות ביתו של הגרי"ז סולוביצ'יק זצ"ל.
כיון שלמדתי בירושלים נשמעתי לעצה והשתדלתי להתקרב אל הרב מבריסק. בשבתות ובחגים התקיים מנין בביתו של הרב והשתדלתי להתפלל את כל התפילות בקרבתו. ולא חלפו יותר מכמה חודשים עד שהרגשתי בכל מצוה ומצוה רגש וחמימות גדולים מכל מה שידעתי עד אז.
מראה הרב מבריסק המדקדק בכל תיבה, הפחד שלו מעבירה… לא הייתי צריך כלום מלבד לראותו ולשמוע כיצד הוא מסביר בנעימתו את פסוקי דזמרה.
הגמרא (ירושלמי ברכות פ"ד ז) אומרת: "רבי יונה כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בלחישה, כד הוה מצלי בביתא הוה מצליה בקלא עד דילפין בני ביתיה צלותיה מיניה". כלומר שכאשר רבי יונה היה מתפלל תפילת שמונה עשרה בביתו, הוא היה מתפלל בקול עד שבני ביתו למדו ממנו כיצד להתפלל. ללמדנו, שאופן תפילתו של צדיק והדרך בה הוא מטעים את דרכיו, מלמדים את כל סובביו כיצד צריכה להראות התפילה.
בעולם החסידות מקובל ששמיעת תפילת הרבי בכוחה להפוך את האדם מהקצה אל הקצה. בסקוויער נוהגים החסידים לעמוד מאחורי הדלת ולשמוע את הרבי מברך ברכות השחר. בכיו של הרבי והתרגשותו העצומה בשעה שהוא משתפך בברכה האחרונה במילים "שתרגילנו בתורתך… וכוף את יצרנו להשתעבד לך", בכוחם להשפיע על האדם למשך כל חייו. גם בסאטמר יש קטעים רבים שאת נעימתם קלטו החסידים מהאדמו"ר, והם מקפידים לאמרם באותו נוסח ובאותו ניגון.
ה"חזון איש" נהג להתפלל בשקט, אולם לאחר שכל המתפללים סיימו את קריאת שמע, היו שומעים אותו אומר את הפסוקים האחרונים. ניגונו באמירת "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם", עדיין חקוק בעצמותי. עד היום אינני יכול לשכוח את הערגה והשתפכות הנפש בהן הוא ביטא את המילים.
*
חכמת ה"חזון איש" בהויות העולם היתה מופלאה. ה"חזון איש" הדהים את סובביו בידיעותיו העצומות בכל מכמני העולם.
הגאון מוילנא הסביר את טעם הדבר בעקבות מעשה שאירע עמו. בשנות גלותו עבר הגאון בסמוך לאוניברסיטת פרנקפורט. באותה תקופה התחבטו הפרופסורים בשאלה מסויימת, וכאשר שמעו שהגאון מוילנא הגיע לאזור האוניברסיטה, החליטו להפנות אליו את שאלתם.
הגאון שמע את השאלה והשיב עליה תכף ומיד כלאחר יד. הפרופסורים נדהמו, הם עמלים כבר שלושה חדשים על מציאת פתרון, והוא שולף את התשובה מהשרוול, איך יתכן כדבר הזה?!
השיב להם הגאון באמצעות המשל הבא:
מעשה בכפרי שבא לעיר הגדולה, עקב אחרי סוחר גדול שביצע קניה ענקית, והבחין כי פועלי החנות אורזים את סחורתו בנייר ובחבלים, ניגש הכפרי אל הסוחר והתעניין: "כמה עלתה לך כל הסחורה הזו?"
כאשר הסוחר נקב בסכום גדול, המשיך הכפרי לשאול: "וכמה עלו החבלים והאריזות?"
"עליהם לא שילמתי פרוטה", ענה הסוחר, "החנות סיפקה לי בחינם את מוצרי האריזה".
שמח הכפרי וחשב לעצמו: "אם בעיר הגדולה מחלקים בחינם ניירות וחבלים לאריזה, יש לי רעיון אדיר להשקעה באפס עלויות. אקח אריזות חינם אין כסף ואמכור אותן בכפר שלי במחיר מלא!"
שכר הכפרי עגלה לנשיאת האריזות, ניגש אל בעל החנות וביקש: "תן לי בבקשה כך וכך חבלים, וכך וכך ניירות אריזה".
הגיש לו המוכר את הסחורה המבוקשת ונקב במחירה.
"מדוע עלי לשלם?" רגז הכפרי, "הרי לסוחר שהיה לפני, נתת את הכל בחינם, מדוע ממני אתה דורש תשלום? מה פשר האפליה הזו?"
גיחך הסוחר על טיפשותו של הכפרי. "הסוחר קנה סחורה בהיקף עצום, ולכן הוא קיבל אריזות וחבלים בחינם. אך מי שמבקש רק אריזות וחבלים, צריך לשלם עליהם מחיר מלא!"
רעיון זה רמוז בפסוק "סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני" (משלי לא, כד). כשקונים את הסדין, מקבלים את החגור, האריזה והחבלים במתנה. אך מי שרוצה חבלים ותו לא, צריך לשלם עליהם במיטב כספו. מי שלומד תורה, מקבל את כל החכמות במתנה גמורה. אך מי שרוצה רק את החכמות לבדן, צריך להתאמץ ולשלם הון כדי לזכות בהן…
בשעה שבעל התניא נאסר, הוא ישב בבית כלא ידוע לשימצה שאיש לא חזר ממנו בחיים. השופטים הרוסיים נהגו לטרטר את האסיר, עד שבלית ברירה היה נכנע ומודה בפשעים שמעולם לא ביצע. אחת מההמצאות המרושעות שהמציאו כדי לערער את יציבותם הנפשית של האסירים, היתה מערכת קפיצים שחוברה מתחת לרצפות עליהן היה הנחקר אמור לפסוע בגשתו אל השופטים. כשהאסיר היה מועד, הוא היה נתקף בבלבול ובהלה, וכך הצליחו השופטים לסחוט ממנו כל הודאה שרצו.
כאשר קראו לבעל התניא לחקירה, הוא פנה הצידה עד קצה האולם וניגש אל השופטים כשהוא פוסח על המכשול. הנוכחים נדהמו ותהו איך הוא היה יכול לדעת על כך? הרי איש לא יצא מבית הסוהר הזה בחיים ולפיכך איש לא ידע על המרצפת הבלתי יציבה. "מן הסתם יש ליהודי הזה קשרים עם כוחות ושדים!" חשבו השופטים מבלי להבין כי מדובר בחכמה ובשכל ישר, וכי בעל התניא הצליח להבחין כי הרצפה אינה ישרה, וקלט כי לא מדובר במקרה ויש סיבה לדבר.
זוהי מעלתם של תלמידי החכמים שלומדים את כל הוויות העולם מתוך חכמת התורה.
*
ההספד על יפיה הפנימי של שרה
"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה (כג, ב)
אברהם ספד לשרה על מעשיה הטובים ועל צדקותה המיוחדת…
כשאברהם אמר לשרה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, א) אין זאת משום שהיה עיוור ולא ידע זאת קודם לכן, אלא משום שיופיה החיצוני של שרה לא תפס כל מקום ביחס ליופיה הפנימי.
ההתבוננות בהנהגתן הצנועה, הפקחית והאצילית של נשים גדולות מעוררת השראה ויוצרת שאיפות גבוהות. כאשר רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל שהה ברוסיה, ניסו השלטונות הרוסיים להאשימו בחתרנות נגד השלטון הסובייטי. באחד הימים נשמעו על דלת ביתו מהלומות כבדות, שהיתה להן משמעות אחת. הקג"ב בא לעצור את הרב. רבי יחזקאל מיהר להסתתר, ורעייתו פתחה את הדלת לפני השוטרים.
"איפה בעלך?" שאגו לעומתה.
היא החלה לבכות: "למה באתם לזרות מלח על פצעי? כבר לפני שנתיים ימים בעלי עזב אותי לאנחות. כיצד אינכם מתביישים להזכיר לי את צרותי? לא סבלתי מספיק מאותו פושע רשע שהתנהג אלי בצורה לא אנושית, והותיר אותי עגונה?! וכך במשך דקות ארוכות שפכה הרעיה את מרירותה על ראשם של השוטרים, שהשתכנעו מכנותה, התנצלו על עגמת הנפש שגרמו לה ועזבו אותה לנפשה.
לאחר שעזבו השוטרים את הבית, נעלה הרעיה את הדלת על מסגר ובריח, פנתה למחבואו של רבי יחזקאל, נפלה לרגליו והחלה לבכות בכי איום ונורא, כשהיא אומרת: "אני יודעת שתשבח אותי על שהצלתי בחכמתי את חייך. ואמנם כן, אכן זכיתי להציל את חייך. אך איני יכולה להרגע מדבר אחד. איך יכולתי להוציא מפי כאלו מילים נוראות אודותיך? איך יכולתי לכנות אותך פושע ורשע. איך לשוני העזה לבטא מילים כאלו? אין זאת אלא משום שעדיין אינני מעריכה אותך כפי הראוי לך!"
במשך שעתיים טרח רבי יחזקאל להרגיע אותה, כשהוא מבהיר כי כל הדיבורים הללו אינם מעידים על שום דבר רע, אלא רק על חכמתה ופקחותה שגרמו לה לומר את הדברים.
רעיית רבי יחזקאל אברמסקי היתה אשה מיוחדת בהתנהגותה האצילית, בחכמתה ובאהבת התורה שקיננה בליבה. היא היתה נכדתו של הרידב"ז וספגה ממנו את מידותיה הנעלות והמרוממות.
כל חייה התמסרה לתורת בעלה הגדול ודאגה לבריאותו. בתקופה מסויימת נהג רבי יחזקאל לנסוע מידי שבוע לבני ברק כדי למסור שיעור שבועי בישיבת סלבודקה. רבי יחזקאל מעולם לא נסע לבדו, רעייתו נהגה להתלוות אליו לנסיעה מידי שבוע.
באותה תקופה סבל רבי יחזקאל מלחץ דם גבוה. רעייתו נהגה לעמוד מאחורי דלת בית המדרש, ובכל פעם שהתה שומעת כי הוא מתלהט בריתחא דאוריתא, כשכולו אש להבה, באופן שעלול לסכן את בריאותו, היתה פותחת מעט את הדלת, מסמנת לו בידה ואומרת: "טאטע, גענוג!" אבא'לה מספיק!
זוהי דמותה של אשה דגולה השופעת אהבת תורה!
(מתוך הספר 'אריה שאג')