שר המשקים ושר האופים, היושבים בבית האסורים יחד עם יוסף הצדיק, חולמים חלום ואינם יודעים את פתרונו. בבקר רואה יוסף את פניהם שאינם כתמול שלשום, ושואל אותם מדוע פניהם רעים היום.
יש להבין: וכי מה אכפת לו ליוסף שלשני האנשים הללו אין היום מצב-רוח? מה זה ענינו שהם זועפים? סביר להניח כי יוסף לא היה משעמם בישבו בכלא. הוא ישב שם וחזר על התורה שלמד מאביו. הרי הפסוק אומר שיעקב אבינו אהב את יוסף "כי בן זקנים הוא לו", ואמרו חז"ל שיעקב למדו את כל התורה שלמד בבית מדרשם של שם ועבר במשך ארבע עשרה השנים שישב שם. אם כן, בכל השנים בהן ישב יוסף בבית האסורים, הוא חזר על תורת אביו, ושנן את כל אשר למד.
מה אכפת לו, אם כן, ליוסף, אם שני הגויים הללו עצובים וזועפים? ובכלל, כיצד הוא שם לב לכך?
בזכות החיוך והסברת הפנים
אך אם נתבונן בדבר, נוכל להבין כיצד הגיע יוסף לאותה משרה רמה, עד שהפך להיות השליט על כל ארץ מצרים.
יוסף בישבו בבית הסהר, התיחס בחביבות ובנעם לכל אלו שישבו אתו שם. מן הסתם, מדי בקר, כאשר היה פוגש את שר המשקים ושר האופים, היה מחיך אליהם ודורש בשלומם, והם היו משיבים לו בחזרה.
והנה באותו בקר, כאשר פגש אותם יוסף ודרש בשלומם, הם לא ענו לו כמו בכל יום. פניהם היו עצובות, וכיון שחשו כי הוא מתענין בשלומם מעמק הלב, פתחו את לבם וספרו לו על החלום המוזר שכל אחד מהם חלם.
נמצא, כי כל הצלתו של יוסף ועליתו לגדלה, שהתגלגלה לבסוף דרך שר המשקים, יסודה היה נעוץ באותה הנהגה של חיוך והסברת פנים לכל אחד ואחד. יוסף הצדיק לא היה מסגל לראות בן אדם עצוב עם פנים רעות. זה מנהיג אמתי. מי שרוצה להיטיב עם כל בן-אנוש, יהיה זה בן ברית או שאינו בן ברית.
נצל ממות בזכות אמירת השלום
ידוע הספור על אותו משגיח כשרות, שהיה חלק מצות עובדים יהודי, שעסקו בשחיטה במשחטה גדולה מעבר לים.
אותו יהודי, בכל בקר שהיה מגיע למפעל, היה מקדם בברכה את השומר היושב בפתח, שרב בני אדם כמעט ואינם שמים לב לקיומו, ובסיום שעות העבודה, כאשר היה עוזב את המפעל, היה נפרד לשלום מאותו שומר.
יום אחד, בסמוך לסיום שעות העבודה, נכנס אותו משגיח לבדק דבר מה באחד ממקררי הבשר הענקיים. פתאום הבחין שמישהו סגר את דלת המקפיא מבלי שהבחין שיש בן אדם בתוכו, וכך הוא נותר כלוא במקפיא ענק, שרק למחרת בבקר יפתחוהו, כאשר הוא יודע שאין כל סכוי שיצליח לשרד בו בחיים במשך שעות ארכות כל כך. הוא דפק על דלת הברזל הכבדה, צעק בכל כחותיו, אבל איש לא שמע אותו. עובדי המפעל סימו את יום עבודתם, והוא נותר כלוא בקר העז, כאשר הוא כבר מתכונן לקראת סופו המר.
לפתע, כאשר כבר היה על סף קפיאה, נפתחה דלת הברזל, ואותו שומר שבפתח קרא לו בשמו.
נדהם היהודי למראה הצלתו ממות לחיים, ושאל את השומר: "מה הביא אותך לפתח את המקפיא בשעת לילה מאחרת זו, כיצד עלה בדעתך שאני נמצא בתוכו?
השיב לו השומר: "באמת כבר הייתי בדרך לביתי, אך פתאום נזכרתי שכאשר העובדים עזבו את המפעל, לא נגשת אלי להפרד ממני לשלום. חשבתי בלבי: הרי בכל יום אינך עוזב את המקום מבלי לגשת אלי, ומה קרה היום? הייתי בטוח שקרה לך משהו רע, ואולי אתה לכוד במפעל, ולכן שבתי אליו כדי לחפש אותך!".
הנה כי כן, בזכות הסברת פנים של אותו יהודי, נצלו חייו ממות בטוח.
ענוה ונשיאה בעל עם הזולת!
ההנהגה זו מחיבת לכל יהודי ויהודי, להאיר פנים לכל אחד, להתענין בשלום הזולת ולרצות בטובתו. כך ראינו אצל גדולי הדור. אף שהיו שקועים בעמל התורה, עם זאת נהגו בכבוד כלפי כל אחד ואחד.
אצל מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, ראינו בעליל מדה מפלאה זו.
ספר לי רבי אהרן סימן טוב שליט"א (תלמיד חכם חשוב, היה ר"מ בישיבת "חזון עובדיה" במשך שנים רבות, ופעל יחד עם רבי חיים רבי שליט"א לעשות מהפכה בעיר חולון), שהיה לו קרוב משפחה שעבד בנגרות. אותו נגר הזמן לביתו של מרן זצוק"ל, להרכיב ספריה חדשה. הוא עבד שעות ארכות, ולקראת ערב עצר מעט לנוח.
להפתעתו ראה את מרן זצוק"ל נכנס לחדר ובידו מדף של ספריה הנמצא מחוץ לבית. קם הנגר ושאל אותו: "רבנו, מה כבודו עושה? אני כבר אכניס את המדפים".
השיב לו מרן: "עבדת קשה יום שלם, ורצוני לעזר לך במעט להכניס את המדפים שעוד נותרו בחוץ"..
פלא פלאות. מרן זצוק"ל, שכל שניה שלו היתה מנצלת לתורה, חשב על אותו נגר ולא חס על כבודו ומעמדו, אלא יצא לעזר לו במעט!
בדומה לכך מספר בספר "רבנו" לרבי אליהו שטרית הי"ו, שפעם אחת הגיע אל ביתו של מרן הרב ישראל יונה והסתכל בספריה של רבנו. מרן הבחין שהוא מחפש ספר מסים ושאלו איזה ספר הוא מחפש. השיב לו רבי ישראל שהוא מחפש ספר מסים, אבל הוא כבר ימצא אותו דרך קטלוג הספרים שהיה שם. אך מרן זצוק"ל קם מכסאו, הלך לחדר השני והביא לו את הספר המבקש.
איזו ענוה ונשיאה בעל עם הזולת!
מרן זצוק"ל לא אמר לעצמו: אלמד תורה, וחוץ מזה לא מענין אותי כלום, לא זו דרכה של תורה. על האדם להסתכל גם על טובת הזולת ולשאת בעל עם חברו.
חיב אדם להיות שקוע בלמוד התורה הקדושה, אך בד בבד אין זה פוטר אותו מלפעל ולעשות למען הזולת – הן לשאת בעל, והן להאיר ולהזריח את אור הקדשה והטהרה. או אז, זוכה האדם שהקב"ה נותן לו את הכחות והכלים לכך.
(מתוך הספר 'משכני')