"כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יט, ג)
פירש רש"י: "'לבית יעקב' – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. 'ותגיד לבני ישראל' – עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין".
וצריך להבין, מדוע הפסוק מקדים את הנשים לגברים? מה הפריבילגיה הזו?!
הדבר יובן על פי סיפור שאירע באמריקה לפני כמאה שנה:
בשנת ה' אלפים תרע"א נסעו שני יהודים עם בני משפחותיהם מהעיר ראדין, שהיתה 'מאה שערים דליטא', לאמריקה לצורך פרנסה. הם לא שיערו בנפשם שהנסיונות שבהם יתנסו יהיו כה קשים.
שניהם הסתדרו בסייעתא דשמיא בעבודה, ועבדו בחריצות וביעילות. והנה הגיע יום שישי, והם נחפזו לסיים את עבודתם בכדי להתכונן לקראת שבת מלכתא.
"ידוע לכם שמחר אתם באים לעבודה?", פנה אליהם לפתע הבוס.
"אנחנו שומרים שבת, ועל כן לא נוכל להגיע"
"לא רוצים לבוא? אל תחזרו לכאן ביום ראשון!"
השניים פוטרו מהמפעל, וכך במשך שנתיים הם פוטרו מעשרות מקומות עבודה רק משום שהמעסיקים התעקשו על עבודה בשבת, אך הם נותרו איתנים ברוחם ולא נשברו.
לאחר שנתיים הוצעה להם עבודה במפעל בטחוני, עם משכורת גבוהה ומסודרת.
"הכל טוב ויפה, אך מה עם שבת?", שאלו את המפקד בחשש.
"מצדי אתם יכולים לעבוד בתפוקה גבוהה במשך השבוע, ואז לא תצטרכו לעבוד בשבת", השיב המפקד. הם הסכימו לדברים, ועבדו בחריצות יתירה במשך השבוע, וכך היו יכולים לשוב בשבת לביתם ולשמור אותה כדבעי.
חלפו שמונה חודשים שבהם היתה להם פרנסה ברווח, אך אז פרצה מלחמת העולם הראשונה, וארצות הברית נכנסה למלחמה נגד גרמניה.
"כל העובדים מחויבים לעבוד שבעה ימים בשבוע!", הכריז המפקד.
"אנחנו לא יכולים לעבוד בשבת", ניסו השניים לדבר על לבו.
"אם כך, אספו את החפצים שלכם ולכו הביתה", הודיע להם המפקד בנחרצות. "אין פרוטקציות, מלחמה זה מלחמה, וכולם חייבים לעבוד שבעה ימים בשבוע, ללא יוצא מן הכלל!"
הם ניצבו בפני נסיון לא פשוט. מה יעשו עכשיו? אין באמריקה 'קופת העיר' או 'ועד הרבנים'. אם יפוטרו – הם ימותו מרעב, ואין לך פיקוח נפש גדול מזה!
אחד מהם נותר חזק כצור החלמיש, ולא הסכים להיכנע, אך חבירו נשבר והחליט לעבוד בשבת מכיון שלא היה מסוגל לשוב לימים שבהם שררה בבית חרפת רעב. אחד מגדולי ישראל באמריקה שמע על החלטתו של היהודי וניסה לשכנע אותו לחזור בו מהחלטתו, אך נתקל בחומת התנגדות בצורה, שנומקה בטיעון של פיקוח נפש.
במהלך סעודת ליל שבת פנה היהודי לרעייתו: "אל תצפי מחר שאשוב אחר התפילה. אני יוצא בבוקר לעבודה, ואחזור רק בערב". האשה שתקה ולא הגיבה מאומה.
בחצות הלילה קפצה האשה ממיטתה, ארזה בשקית את בגדי בעלה ונעליו, והורידה אותם למרתף. והנה בבוקר קם היהודי ורוצה לרוץ לעבודה, אך אז הוא נתקל בבעיה קשה: אין חולצה, אין מכנסיים, אין גרביים וגם לא נעליים. הם נעלמו כאילו בלעתם האדמה!
הוא ניסה לגייס את אשתו לחיפושים, אך היא עשתה את עצמה ישנה שינה עמוקה ולא הקשיבה כלל לדבריו.
פתאום נפל לו האסימון: הרי במשך שלושים שנות הנישואים שלהם היא לא ישנה כל כך חזק, מה קרה דוקא עכשיו?!
"תביאי מיד את הבגדים", צעק בכעס. "אני חייב ללכת לעבודה, זה פיקוח נפש!".
האשה התיישבה במיטתה ואמרה בנחרצות: "אתה יכול לשכוח מהבגדים. גם אם תתלה אותי, לא תקבל אותם!"
"אבל זה פיקוח נפש! אנחנו נגווע ברעב!"
"אתה אומר שזה פיקוח נפש? אני מוכנה לקבל את דבריך. אבל אם כך, אתה יכול לעלות לאוטובוס ולנסוע לעבודה עם פיג'מה ונעלי בית, הרי בפיקוח נפש לא שמים לב לזוטות כמו בגדים…" למותר לציין שהבעל נשאר באותה שבת ובשבתות שלאחריה בביתו.
התורה מצוה תחילה את הנשים, משום שיש להם כח ייחודי שבאמצעותו הן יכולות להעלות את הבעל ואת בני הבית על דרך המלך, בחכמה וללא ויכוחים, וכמאמר שלמה המלך (משלי יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה".
(רבי חזקיהו יוסף קרלינשטיין שליט"א– נאה דורש)