"ויט אליו חסד" (לט כא)
מרגלא בפומיה נאמר (תהלים קיא. י) "ראשית חכמה יראת השם", ועמא דבר שיש למשיבים מושג שנקרא "שולחן ערוך החמישי", שצריך שתהיה למורה הוראה פקחות להבין את השאלה ואת השואל, אך לדידי – אמר, אין זה השו"ע החמישי כי אם הראשון. שכשבא לפנינו שואל צריך ראשית לדעת איך לפסוק "לו".
סיפר רבי יהושע אהרוני שפעם בעת רצון כשרבינו דיבר איתם בישיבה על שיקול הדעת שצריך להפעיל כשמתעוררת שאלה, הביא להם דוגמא מקרובת משפחה ישישה שלו שהיתה אוכלת בשבת בביתו ובערוב ימיה כמעט ולא הכניסה אוכל לפיה, אך בבוא ברכת המזון בירכה עם כולם, והתלבט האם להעיר לה או לא, וערך בפני התלמידים את הצדדים שהיו לנגד עיניו לכאן ולכאן ולסוף הכריע, לא לומר לה כלום, אך הם הרוויחו אז שגם למדו שיעור איך להפעיל שיקול הדעת.
עבד לעם השם
כשהיה רבינו יושב לאכול ארוחת בוקר או צהרים והגיע שואל, הפסיק באמצע הסעודה וניגש מיד לענות לו, וגם כשהפצירו בו לגמור קודם את סעודתו, לא הסכים בדרך כלל, כדי שהשואל לא יצטרך לחכות, רק אם ידע שזה לא דבר קצר המשיך בסעודתו. וסיפר בנו הגאון רבי מאיר שמחה שפעם כשהפסיק באמצע האוכל הסביר לו, שזה גם פרקטי, שכן אדרבה כשהשואל יודע שהפסיק באמצע סעודתו, לא ירחיב סתם בענינים אחרים וממילא ירוויח מכך זמן יקר.
ומרגלא בפומיה שמי שיזכה להיות בעל הוראה שמשכימים לפתחו, צריך לדעת שכאשר בא שואל לשאול שאלה הלכתית, יש לראות שמעבר להלכה עצמה שאם היא ברורה ומוסכמת אין בה מקום לרגש, אך לאחר הפסק יש להיות בן אדם אנושי ולראות לעזור לשואל להסתדר עם זה. ויש כאן שתי נפקותות. ראשית, להשתדל לענות בהקדם, כי לפעמים השואל במצוקה ובושה ועלול שלא לחזור. וגם אם לא ניתן לענות מיד, לתת לו את ההרגשה הטובה ולומר לו את הזמן שיוכל לבא בהקדם האפשרי. ומה שיותר חשוב, שאם הדבר אסור, מחובתו של מורה ההוראה לראות איך באמת לסדר את מצבו של השואל שלא יסתבך מכח איסור זה. ואמר שעם הזמן המורה הוראה רוכש נסיון בזה, אם זה בדברי חיזוק ועידוד כנים וגם בעצות פרקטיות.
מדותיו האצילות וטוב לבו לא הרשו לו לעמוד מנגד לבעיותיו של השואל אשר הפסק מנע הימנו את ההיתר שכל כך היה זקוק לו. הוא השקיע את כבירות גאונותו לא רק בעצם הפסק להלכה ולמעשה, אלא אף בנשיאה בעול דאגתו ומצוקתו של העומד מולו. אישיותו ומדותיו הגאוניים והאצילים לא זו בלבד שניבטו מתוך פסקיו, הם התמזגו בהם, משום שתמיד תמיד, מעולם ולעולם היה נתון לזולתו, ובכל דבר וענין, הן כראש ישיבה לתלמידיו, כמו כשפסק והורה לרבבות מבקשי פיהו, כחכם ופקח למודרכיו, כמו לצדיק ועושה חסד להמוני המוניו, כשהוציא מפיו את המילים, אך יש לי עצה בשבילך, לא היתה זאת תגובה או תשובה או הענות, מלים אלו פרצו מאליהן, מתוך תוכו של האיש שכל מה שיש בו, גאונותו וצדקותו ישרותו וטוב ליבו, הכל הכל היה ברגע זה נתון לעצתו של השואל.
אגב, רבינו לא אהב לענות שאלות ברחובה של עיר, כל שכן במקומות המולה כחתונות וכד' ולמרות שענה לרבבות שואליו להיכן שרק הגיע, כשהיתה השאלה טעונה הכרע ושיקול דעת כל שהוא, השתדל להשתמט וביקר להכנס לביתו.
מדוע הסיר את משקפיו לשאלת השואל
אירע פעם שנפל מוט של אתר בניה לתוך חצר ופגעה בתוך עינו של נער צעיר והוא נאלץ לעבור ניתוח לא פשוט בעיניו. לאחר מכן הוא קיבל סכום גדול כפיצוי על מה שנגרם לו, לאחר שקיבל את הכסף התעוררו אצלו אי אלו ספיקות בעניני ריבית והוא הלך לדון בענין עם כמה מגדולי הפוסקים. כשהגיע לרבינו נכנס איתו לעובי הקורה ופסק לו את פסקו.
לאחר מכן שאלו רבינו האם המדובר בו, וכששמע שכן התכופף והתבונן בתוך עינו ואף הוריד את משקפיו והביע התפעלותו מכך שהצליחו לאחות את הפגיעה, כך שכמעט לא ניכר כלום מהניתוח. כך לא הסתפק בפסיקת ההלכה, אלא השתתף באנושיות בפגיעה ובטראומה שהלה עבר.
נכנס אברך ושאל כדלהלן, הוא ספרדי שנישא לאשכנזיה, והנה לאחר נישואיהם בהיותם בני חו"ל לא היה להם היכן להיות בחג הפסח, והשיגו מידידים שנסעו לחו"ל, דירה נקיה עם מטבח כשר לפסח, ובתנאי שלא יבשלו בסיריהם קטניות, כך חזר הדבר על עצמו שלש שנים ועתה כבר שכרו בית שלהם ושאלתו היתה, האם יוכל לאכול קטניות השנה, היות ולא אכל שלש שנים. ענה לו רבינו שיוכל לאכול ואפילו בלי התרת נדרים, אולם, שאלו רבינו, מה אשתך אומרת, ונענה, היא היתה מעדיפה שבכלל לא נאכל קטניות. שאלו רבינו למה שלא תעשה איתה את החסד הזה שתרגיש טוב בזה שתמשיך בביתכם לנהוג כהרגלה, ותפס בזקנו ואמר, תסתכל עלי, אני כבר אדם מבוגר ומעולם לא אכלתי קטניות בפסח, האם לא הסתדרתי?!
פשר ההליכה הרגלית ל"בקור חולים"
הגאון רבי ישראל גרוסמן (ראש ישיבת פינסק קרלין) לקה בהתקף לב ואושפז בביה"ח "בקור חולים" לכמה ימים. בערב שבת הודיע לבניו שהוא מתכוון לנתק מעצמו את כל המכשירים לפני שבת, שכן על ידם נרשם כל הזמן במחשב סימנים ורישומים ועתה שהוא הולך ומבריא, ולדעתו אין לו צורך בהם עכשיו.
לא הועילו כל ההפצרות והתחנונים של כל הסובבים שחששו לבריאותו. רבי ישראל היה נחוש לבצע את מחשבתו, וכל נסיונות השכנוע עלו בתוהו, עד שבסופו של דבר הוחלט להתקשר לבית רבינו. בנו הרה"ח רבי זלמן שוחח בטלפון עם רבינו והציג לפניו את הבעיה שהתעוררה. כשמוע רבינו את הדברים, צידד מיד כדעת בני המשפחה ופסק חד משמעית שבשום פנים ואופן אסור לו להתנתק מהמכשירים הרפואיים, בכך הסתיימה השיחה.
השעה היתה קרובה לכניסת השבת לפתע נדהמו בני המשפחה לראות את רבינו מתייצב בעצמו בחדרו של רבי ישראל בבית החולים. הוא ניגש היישר אל החולה והודיע נחרצות הגעתי אליכם במיוחד כדי שתבטיחו לי שלא תסירו את המכשיר, הלא זה פיקוח נפש!
רבי ישראל לא רצה להבטיח, הם התפלפלו ארוכות בהלכה, אך גם עתה רבי ישראל לא השתכנע ועמד על דעתו, עד שרבינו הכריז שהוא נשאר במקום למשך כל השבת, רק אז נכנע רבי ישראל ונעתר לבקשתו.
בהזדמנויות שונות כששוחח רבי ישראל אודות מעשה זה ביקש להדגיש את גדולת נפשו המופלאה של ידידו הנערץ, והיה מוסיף בהתפעלות: לבי אומר לי שעקב השעה המאוחרת לפני כניסת השבת, עשה רבינו רגלית את כל הדרך הארוכה לאדם בגילו מביתו שבשכונת "שערי חסד" עד ל"ביקור חולים" שבמרכז העיר, וגם לאחר שנפרד ממני צעד בחזרה ברגל את כל הדרך על לביתו.
להקדים את הדואר
לפעמים כשקיבל שאלה וסבור היה שכדאי הדבר שהשואל יקבל את התשובה במהירות גדולה יותר ממהירות הדואר, דאג לטרוח וליצור איתו קשר או לטרוח פיזית ולחפש מאן דהוא בישיבה או בשכונה שיעביר את מכתבו בהקדם האפשרי לשואל. כך לא נדיר היה לבאי ביתו לשומעו עושה חשבונות ובירורים, איך יעביר את התשובה בהקדם, באמרו, אולי אעביר לפלוני שנוסע למקום לפלוני ויפגוש לפלוני שיעביר לו.
היה פעם שהתגלתה איזו בעיה בס"ת ורבינו הגה לה פתרון, השאלה נשאלה ביום רביעי בלילה ובלילה הגה את הרעיון ובחמישי בבוקר, מוקדם יחסית, התקשר לאותו סופר עם פתרונו ונימק למה הוא מתקשר מוקדם ולא יותר מאוחר, כדי שיספיק הסופר לתקן באותו יום ויוכלו לקרוא בספר תורה הזה לשבת.
כבר הוריתי היום די!
הוראת הוראה היתה אצלו בכובד ראש ואחריות כזו, אברך סיפר שהגיע לרבינו בצאתו מהישיבה וביקש לשאול שאלה ואמר בדבריו שזו שאלה שנוגעת לדיני נפשו. כששמע רבינו כך, אמר לו, א"כ המקום לשאלה זו אינו ברחוב, ועלה איתו חזרה לחדרו, שם הוריד את הכובע, שם ידו על מצחו לשמוע היטב את השאלה.
מהאי טעמא לא אהב ששואלים באים עם כמה שאלות. הוי מעשה באברך שהתלווה אליו לרכב בדרכו מברית לבית וגן בדרכו לישיבה ושאל שאלה הלכתית ורבינו ענה, ואז שאל בענין נוסף ורבינו ענה, וכשהתחיל עם השאלה השלישית, לא הסכים רבינו לענות, באמרו: מה היית עושה אם רבי שלמה זלמן לא היה כאן? כך מספר גם רבי יעקב וינגולד: הייתי איתו פעם בשמחת נישואין ולפני החופה התקבצו סביבו אברכים ות"ח רבים, ובזה אחר זה שאלו שאלות בהלכות שונות וסוגיות, אחרי זמן מה אמר לשואלים נוספים באותו מעמד, בענוות חן ויראת הוראה בסיטונאות. די, מספיק כבר הוריתי היום, (ולפעמים אמר ברמז, מחר יש גם יום, כאומר תוכל לבא מחר לשאול עוד) ונמנע מלהשיב בשאלות הלכתיות.
כידוע סלד מזה שמביטים עליו בעשרה עינים ועושים תילי תילים של הנהגות מכל דרכיו. בשבת שבע ברכות לנישואי הג"ר ישראל בירנצוויג חתן אחותו הצעירה מרת שרה הינדא פראג, ישב רבינו בחוג המשפחות והרגיש כמובן נינוח כבביתו. בסעודות השבת ישבו איתו האורחים, משפחת החתן נרגשים, לא פשוט הוא לשבת בד' אמותיו של גאון ישראל וניצלו את ההזדמנות הנדירה לדבר איתו בלימוד ובהלכה.
לפתע נשפך לידו משהו על הרצפה ומיהר לקחת מטאטא שהיה מונח שם והחל בפשטותו וענוותנותו לטאטא, לפתע נעצר והניח המטאטא בצד, והתבטא שהיות ומכל דבר עושים מנהגים ודיוקים, אינו מעוניין בזה שאולי לא יבינו הפרטים.
כך היה דרכו להזהר שלא ילמדו ממנו דברים ופעמים רבות היה מסביר הנהגה שלו, שלא יבינו מהנהגתו דבר בטעות. היה מעשה שבמסיבת בר מצוה, נטל פיסת עוגה, ואמר להרב שישב לידו שהוא אוהב עוגה זו. הלה התפלא לעצמו, לשם מה מספר לו רבינו מה שאוהב, עד שהבין שהיות ועל המאכל השני שהיה מונח במגש, היה נידון, האם מברכים עליו מזונות ולא רצה שהלה יחשוב שהוא אוכל עוגה ולא את הדבר השני משום שדעתו שאין מברכין עליו מזונות, לכן הקדים ואמר לו שהוא אוהב זאת, ולא משום הנידון במאכל השני.
"סבא ביקש לומר שהוא נהנה מאד מצורת הצגת השאלה"
תלמיד חכם צעיר בא לשאול שאלה. שמע רבינו את השאלה המורכבת ואמר שעליו לחשוב וביקש מהשואל שיתקשר אחר הצהרים לנכדו והוא יאמר לו את ההכרעה. כשהתקשר אחה"צ שמע את ההכרעה ומה שהוסיף הנכד לומר לו: סבא ביקש לומר עוד שהוא נהנה מאד מהצורה בה הצגת את השאלה.
(מתוך הספר 'גאון ישראל')