"ויום השביעי שבת" (כ', י')
מאת: הרב משה מיכאל צורן
איך שהקב"ה מכוון את רגליו של האדם! עד כמה הוא מעונין שלא יידח ממנו נידח! לפעמים אנחנו עומדים ושומעים סיפור, ומשתאים לנוכח הפרטים, שכולם, ללא יוצא מן הכלל, כֻוונו על ידי הבורא-עולם, כדי להיטיב עם האדם ולהחזירו בתשובה שלימה.
את הסיפור דלהלן סיפר לנו ת"ח, שאחיו הגדול ממנו חזר בתשובה שלימה, בהיותו ב…יפן. עד לשם הוא היה צריך להתגלגל כדי להתקרב לאלוקיו! היום יושב האח ולומד תורה בכולל בבית שמש, ומדהים היה לשמוע שעד לחזרתו בתשובה היה חילוני גמור. האיש זכה להתקרב בזכותה של השבת, ומעשה שהיה כך היה. כמו רבים מן הצעירים בני גילו, יצא הבחור לטייל ברחבי העולם. המסע החל באוסטרליה והיה אמור להסתיים ביפן, לאורך תקופה של כשנתיים ומחצה.
הוא כבר הגיע ליפן, אלא שאז התעוררה לו בעיה קשה; בכיסו לא נשאר כסף, לבד מ-200 דולרים, שבהם אי-אפשר היה לעשות מאומה. בוודאי לא לטייל ברחבי המדינה.
לממן את האכסניה
עלותו של חדר קטן להשכרה ביפן, מגיעה לכדי 500 דולרים, וכיון שהוא התכונן להישאר ביפן לפחות חצי שנה, היה מוכרח לעבוד במקום כלשהו, כדי לממן את האכסניה ולהשתכר למחיתו. האיש לא הצליח למצוא עבודה, ונאלץ ללון ברחובות, מתוך בושה שגברה מיום ליום.
משעבר עוד יום ועוד שבוע, ומקום העבודה עדיין לא נראה באופק, החל לחשוב על מר-גורלו, ומה הביאו עד הלום. מה שהציק לו יותר מכל היתה העובדה שכל הצעירים הגויים שהגיעו יחד עימו ליפן, ובאותו פרק-זמן, מצאו עבודה באופן מיידי, והשתכרו באופן מכובד, ורק הוא נשאר ללא עבודה, וכל הכסף שבכיסו התדלדל לחלוטין.
יתירה מכך; גם הוא הלך לראיון בכמה מפעלים ובתי עסק, והגם שהיה נראה שהנה החוזה עומד להיחתם, ברגע האחרון הוא בוטל, מסיבות לא-מובנות.
'מהלכים שמימיים'
כיהודי שלא שמר מצוות רח"ל, לא עמדה לו השבת כמחסום, וכאשר הודיעו לו בעלי העסקים שהעבודה במפעלם היא 6 ימים בשבוע, מלבד יום ראשון, יום החופש הגויִי, הוא הביע נכונות מצדו לעבוד בצורה כזו. ולמרות הכל – לא מצא עבודה.
ברוב יאושו, החל הבחור לחשוב על 'מהלכים שמימיים' המכַוְונים את דרכו, ודווקא בכך הוא מצא נוחם, וכשהתכרבל לאחר מכן על אחד הספסלים בגן הציבורי של טוקיו, כבר לא היה לו כל-כך קר…
בבוקר אחד, לאחר שעוד חוזה התבטל, ומאידך – באותו בוקר עצמו השיגו כמה מחבריו הגויים עבודות מצוינות, הוא מחליט לעשות חשבון-נפש נוקב עם עצמו, וכך התגלגלה במוחו המחשבה, שהעבֵירה הראשונה שעשה בבית הוריו ששמרו מצוות, היתה חילול שבת, ומזה נפתח הפתח להתדרדרות הכללית שלו, עד לפריקת העול המוחלטת שבה הוא נמצא ברגע זה.
לפתע נושבת בו רוח-טהרה ממרום, והוא מחליט לשמור שבת, יהיה מה שיהיה! הוא לא יחלל יותר את השבת!
הוא ידע שהניסיון הראשון שיעמוד בפניו יהיה כאשר יציעו לו עבודה, ויום השבת יהיה כלול בימי העבודה. אבל ההחלטה היתה כל-כך חזקה, עד שהוא מקבל על עצמו שבגין שמירת השבת הוא יוותר גם על מקום העבודה, אפילו שיציעו לו משכורת מכובדת.
'אני אדאג לך'
האח מספר שדבר פלאי קרה לבעל-התשובה הלזה מיד לאחר ההחלטה. לאחר כמחצית השעה ניגש אליו אדם ברחוב ואומר לו: "אינך מכיר אותי?!" הוא מתבונן בו, ומשיב "בוודאי שאני מכיר אותך! הלא נפגשנו פעם בחנות ספרים בתל אביב, ושוחחנו זמן רב"…
מהון-להון, מספר הצעיר לאיש-שיחו על כל מה שעבר עליו, ובעיקר על כך שאין לו כסף ומקום לינה. היהודי מארץ ישראל הרגיעו ואמר לו "אני אדאג לך". כבר באותו מעמד שכר לו חדר לשבועיים באחד המלונות של טוקיו, ואמר לו שלא יילחץ מהחזרת הכסף, אלא שיעשה זאת רק כשיוכל, דהיינו לאחר שתהיה לו עבודה.
עצם העובדה שיהודי זה היה הראשון שניגש אליו ברחוב, והציע את עזרתו, מה שלא עשה אף גוי מבין מאות האלפים העוברים ברחוב זה מדי יום, הִפְעִים בליבו את הקשר לעם היהודי, ובשלב זה הוא כבר ידע שהקשר הזה מגיע רק דרך שמירת מצוות, ואי-אפשר להפריד בין הדבקים.
המנהל היה בטוח שהצעיר יקפוץ משמחה
במשך השבועיים הבאים, המשיך מיודענו לחפש עבודה, כשהוא זוכר כל הזמן את ההחלטה בדבר שמירת השבת, אך עדיין לא נקלעה לידיו הצעה טובה.
והנה, ביום האחרון שבו היה צריך לעזוב את החדר בבית המלון, ניגש אליו מנהל המלון ואמר לו: "שמע, עקבתי אחר תהלוכותיך והנהגותיך, ואני רוצה לומר לך שמצאת חן בעיניי, ואם הינך מחפש עבודה טובה, אני יכול לתווך בינך ובין קרוב-משפחתי, שפתח זה עתה מפעל, והוא מחפש אנשים צעירים שיעבדו אצלו".
כמובן שהיהודי הביע הסכמתו לבדוק את הענין. הוא הגיע למנהל המפעל ההוא, שציין בפניו כבר בתחילת הפגישה את שעות העבודה, וימי העבודה הם 6 ימים, חוץ מיום ראשון. והשכר – לא פחות מ-4,000 דולרים, סכום גבוה מאוד גם ביחס ליפן.
המנהל היה בטוח שהצעיר היושב לפניו יקפוץ משמחה לשמע גובה המשכורת שהוא עתיד לקבל. מה רבה היתה הפתעתו שהלה סימֵן בידו לאות שלילה. היפני הרגיש שהסירוב לא בא על רקע מהות העבודה, אלא בשל דבר אחר. כיון שהצעיר מצא חן בעיניו, לא רצה לוותר עליו כל-כך מהר.
"האם יש לך משהו לשאול?" – התעניין.
והיהודי נשם עמוק-עמוק, ואמר שתי מילים: "אני יהודי!"
מנהל המפעל היפני זקף זוג עיניים תמהות: "נו, אז מה זה אומר?", שאל. "אני לא יכול לעבוד בשבת, שהיא יום המנוחה של העם היהודי", השיב הבחור.
'מצאת חן בעיניי'
היפני בעל העיניים המלוכסנות נשען על כורסתו, וביקש הבהרות נוספות. "שִׁחְזַרְתִּי במוחי", סיפר היהודי, "את כל הגירסא דינקותא שלי, והחילותי להסביר לו במילים פשוטות את עברו של העם היהודי".
"במשך מאות שנים היינו עבדים במצרים, עד שהאלוקים הוציא אותנו משם ונתן לנו את התורה שלו על הר סיני, והתורה הזו היא ספר חוקים ומשפטים, המורים לאדם מה לעשות ומה לא לעשות. ובתורה ההיא כתוב שאסור לעבוד בשבת" – – –
האיש היפני נראה המום. "ואתה רוצה לומר לי שאתה שייך לעם הזה?!" – שאל בהתפעמות.
"כן", עניתי בגאווה ביישנית.
ב-3 הדקות הבאות ישבנו בשקט אחד מול השני. הבנתי שעכשיו הוא צריך להודיע האם למרות סירובי לעבוד בשבת, הוא מוכן לקבלני לעבודה.
"תראה", אמר מנהל המפעל בתום ההפוגה, "אמנם המפעל הזה הוא חדש, אבל אני מנהל מפעלים מזה עשרות שנים, ואף פעם לא עשיתי דבר כזה, לקבל אדם שלא יעבוד ביום השבת של היהודים, אבל משום-מה אתה מצאת חן בעיניי, ואני מוכן שתעבוד מיום ראשון עד יום ששי"…
היפני שולף חבילת שטרות מכיסו
גל של אושר הציף את ליבי והודיתי לו בחום על בואו לקראתי. ראיתי בכך נס משמים בגין החלטתי לשמור את השבת. אבל היפני עוד לא גמר. "יש לך עוד משהו שאתה זקוק לו?", הוסיף לשאול.
"לא העזתי לבקש זאת, אבל אם שאלתָּ, אענה לך שחבר שלי מארץ ישראל שילם לי מכספו על שבועיים בבית מלון, ומאוד לא נעים לי ממנו, ואני רוצה להחזיר לו את הכסף כמה שיותר מהר.
"אם אפשר, אבקש שבשבועות הראשונים תשלם לי את המשכורת בסוף כל שבוע – ולא בסוף כל חודש כמקובל בשוק – כדי שאוכל להחזיר לו את כספו".
היפני שקע בהרהורים, ולבסוף אמר: "לא שמעתי על אף מנהל שעושה דבר כזה, אבל אתה יודע מה – כיון שמצאת חן בעיניי, ואינני חושש שתברח לי, קיבלת גם את זה"…
"עוד משהו?!", שאל היפני.
"לא, לא, תודה רבה על הכל!", השבתי, ופניתי לצאת.
"רגע", אומר המנהל, "סַפֵּר לי מהיכן באת לכאן?".
"מרחוב פלוני", השבתי.
"ואיך הגעת?"
ברגל.
למשמע התשובה שלף המנהל ממגירתו את מפת עיר הבירה היפנית, טוקיו, והתבונן היכן נמצא הרחוב שבשמו נקבתי. לפתע קם ממקומו, וצעק: "ומשם באת ברגל?! כלום אין לך כסף לרכבת?!"
הרכנתי ראשי והגבתי בשלילה. "אכן, אין לי בכלל כסף, ולכן הגעתי ברגל".
ברגע זה שלף היפני חבילת שטרות כסף מכיסו, ומְסָרָהּ לי. "עובד במפעל שלנו צריך להיות מסודר גם בלינה טובה. קח לך את זה על חשבון המשכורת הראשונה. גם את זה אני לא עושה לאף אחד, רק לך, כי מצאת חן בעיניי", אמר.
1,000 דולר היו שם. במזומן. הייתי המום!
המנהל עמד בדיבורו ושיחרר אותי בשבת מן העבודה. בינתיים יצרתי קשר עם יהודים חרדיים באזור, שלימדו אותי תורה, צברתי סך מכובד של כסף, וחזרתי ארצה, והיום אני לומד בכולל בבית שמש…
והכל-הכל בזכותה של שבת-קודש.
(מתוך הספר 'שבת בשמחה')