פעם בשנות צעירותה, שחה אמא לבת משפחתה כשבת צחוק על פניה: 'היודעת את? אשה אחת פנתה אלי וכינתה אותי 'רבנית', כמה משונה!'…
אמא התקשתה להשלים עם העובדה כי אנשים מעריכים ומעריצים אותה. "אני סתם אשה פשוטה", היתה חוזרת ואומרת, "מה לי ולתואר רבנית?"
למרות גדלותה, ועל אף שהיקף פעולותיה היה בקנה מידה עולמי, לא ייחסה אמא לעצמה כל גדולה שהיא, וענוותנותה היתה חלק בלתי נפרד מאישיותה המרוממת. גם ייחוסה לענקי עולם ולגדולי הדור לא גרם לה לחשוב כי היא מיוחדת משאר הנשים, וכי היא צדיקה או חשובה מהן.
באירוע מיוחד שנערך לנשים לרגל סיום הש"ס במסגרת לימוד הדף היומי, הושיבו את אמא ב'מזרח'. לאחר מכן תיארה באוזני את המבוכה הרבה שחשה באותה שעה…
לבושה של אמא היה בפשטות מדהימה. אמא לא חשה צורך ללבוש בגדים מכובדים יותר, כראוי למעמדה. סיפרה אשה: בפעם הראשונה שראיתי את הרבנית, זיהיתי אותה בין עשרות הנשים ששהו במקום רק לפי ה'נהירה' לעברה, ולא על פי שום סממן חיצוני אחר…
לא עלה בדעתה של אמא כי יש דברים שאינם לפי כבודה ועליה להימנע מלעשותם. כך למשל, כאשר סיפר מישהו לאמא כי הם מתגוררים במרחק ניכר מהוריהם, ואשתו איננה מסתדרת ברחיצת הילדים, נגיעה אמא מידי ערב לסייע לה ברחצה. איש לא ידע על כך דבר. ואין זו אלא דוגמא אחת מני רבות.
גמלה עמי חסד לפני למעלה מחמישים שנה
כל אדם באשר הוא היה חשוב ומוערך בעיניה. אמא הכירה טובה לכל מי שהיטיב עמה, על אף שהלה שש על הזכות לעמוד לעזרתה.
"אמא של זו" הצביעה לי אמא על אשה אחת שחלפה על פנינו ודרשה בשלום אמא, "גמלה עמי חסד לפני למעלה מחמישים שנה; היא תפרה את רצועת נעלי שנקרעה פתאום סמוך לביתה בדרכי לעבודה, ועד עתה לא שכחתי לבתה חסד זה…"
כמה נשים חשות הכרת הטוב למשלוחן של חנות הירקות? דומני שלכל היותר הן מסתפקות באמירת 'תודה' נימוסית. לא כן היה אצל אמא: כשכתבה את דף ההזמנה לחנות הירקות, היתה מוסיפה שורת ברכות לירקן ולשליח ומסיימת ב'תודה רבה'. ואף זו אינה אלא דוגמא אחת.
לדידה כל יהודי באשר הוא חשוב וראוי להערכה, מגיל אפס ועד בכלל, חוץ ממנה עצמה…
מספרת נכדה: עשרות שבתות זכיתי לסעוד על שולחנם של סבא וסבתא. יכולה אני להעיד כי מעולם לא ראיתי את סבתא אוכלת מהעוף אלא את הכנפיים. גם כאשר נותרו חלקים משובחים יותר, לא טעמה מהם. כשנשאלה על כך, ענתה: "בתקופת הצנע אכלנו רק כנפיים, ואת החלקים החשובים שמרה אמא לאבא ולסבתא". כאומרת: אינני ראויה לקבל מאותם חלקים…
למדנו יחד באותה הכתה
נדמה כי נקודה זו היא שכבשה את הנשים הרבות שפקדו את ביתנו. כולן מעידות כי כאשר שוחחו עם אמא, לא חשו שהן מדברות עם רבנית מכובדת, הפונה אליהן מרום מעמדה; הן לא חשו כי הן פונות לאישיות רבת מעלה, אשר בקושי רב מפנה להן מזמנה ומואילה בטובה להעניק להן מעצותיה ומברכותיה, אמא נתנה לכולן את ההרגשה של שווה בין שווים, אשה כילדה, מבוגרת כצעירה.
נכדה נכנסה לביתה של אמא ומצאה אותה משוחחת בהתלהבות רבה עם אשה מבוגרת. משהבחינה אמא בנכדתה, פנתה אליה בקול: "הכירי את חברתי משכבר ימים, למדנו יחד באותה הכתה!" החברה נבוכה מהידידות הרבה שאמא גילתה כלפיה, ומלמלה כי היא זקוקה לברכותיה של הרבנית… אמא התנגדה: "מה פתאום את צריכה את ברכתי? אני צריכה לברכתך! הרי למדנו באותה כיתה, אנו שוות. אנא, ברכי אותי!"
אמא לא ייחסה חשיבות לברכותיה יותר מברכותיהם של האחרים, והיתה מרבה לבקש מהסובבים אותה כי יברכוה להצלחה ולישועה בעניינים שונים. כמו כן, בכל פעם שהזדמן לה לפגוש באחד מגדולי הדור, היתה מבקשת את ברכתו.
נערה בלתי מוכרת באה להתייעץ עם אמא. לפני שיצאה, פנתה אליה אמא: 'אינני רגילה לדבר בפני ציבור (היה זה בשנים מוקדמות יותר, כאשר לא היתה אמא רגילה לשאת דברים ברבים), וביקשו ממני לומר כמה מילים במסיבת בת-מצוה. אולי תוכלי לומר לי האם הדברים שהכנתי ראויים?' מיד מיהרה אמא להביא את הדף, הקריאה אותו בפניה והמתינה לתגובתה של הנערה הצעירה, בדבר בהירותה של הדרשה…
כל הלילה לא ישנתי
כפועל יוצא מאי הכרתה בערך עצמה, היתה אמא מקבלת בשלוות נפש כל פגיעה או עלבון. גם אם השפילו אותה, לא חשה בכך. כאשר התבקשה לעזור ולסייע, השיקול מה הולם את מעמדה ומה ראוי לכבודה – לא היה קיים.
אמא היתה מרבה להתחנן בפני ראשי ישיבות שיקבלו בחורים לישיבתם, וכן הרבתה לבקש מהנהלות הסמינרים שיכניסו תלמידה פלונית או אלמונית. היא לא חסה על כבודה אלא גייסה את כל כוחותיה לבוא לעזרתם. לא פעם היו מנהלי המוסדות מתייחסים אליה שלא בכבוד הראוי, עם זאת, אמא לא פסקה ממאמציה גם כשנאלצה להפציר ולבקש שוב ושוב. כבודה לא נחשב בעיניה כלל.
אמא לא הטריחה את הזולת, אלא כאשר חפצה לעזור למישהו. אז הפעילה את כל מי שרק יכלה כדי לסייע ליהודי, בלי לחוס על מעמדה או על כוחותיה – עד לסוף הטוב.
לא פעם אירע שהורים שילדיהם לא התקבלו למוסדות חינוך היו מטיחים באמא משפטים פוגעים, כאשר למרות מאמציה לא הצליחה לסייע בידם. מקרים אלו לא הרפו את ידיה משום שאמא לא נפגעה מהם כל עיקר.
לעומת זאת, כאשר היה לאמא ספק-ספיקא של חשש שמא פגעה במישהו, היתה מתנצלת ומתחננת: מחשש שמא נפגעת ממני. אנא מחלי לי!"
מספרת מכרה של אמא: פעם צעדתי עם הרבנית במעלה רחוב רשב"ם והנה, התקרבה לעברנו פלונית והחלה מטיחה ברבנית צרור האשמות על שאינה פועלת מספיק בשביל בתה, שלא התקבלה לסמינר. מתגובתה של הרבנית היה לחשוב, שכביכול היא מודה באשמה… ברם כשזו התרחקה, שחה לי הרבנית, כי אותה אשה אינה מסוגלת לשער כמה עגמת נפש כבר ספגה במאמציה להכניס את בתה לסמינר.
פעם הגיעה אל אמא אשה ממררת בבכי: "בני לא התקבל אל החיידר!"
אמא כאבה את צערה וביקשה ממנה לברר האם מישה ומצוות המלמדים גר באזור. אחד מהם אכן התגורר ברחוב הסמוך, ואמא יצא מן החדר לטפל בענין. האשה הבינה כי אמא מתקשרת אל אותו מלמד והמתינה. לאחר כמחצית השעה(!) שבה אמא ואמרה בפשטות, משל היה זה דבר שבשגרה: "הלכתי לביתו של המלמד, דיברתי עם אשתו, והיא הבטיחה שהעניינים יסודרו על הצד הטוב ביותר"…
אמא טיפסה ארבע קומות, דפקה בדלתה של משפחה לא מוכרת, ביקשה והתחננה, תוך התעלמות מוחלטת מכבודה וממעמדה, עד שמאמציה נשאו פרי!
מי זוכה לכוח הברכות?
אסיים פרק זה בסיפור מאלף, מפי אחותה של בעלת המעשה:
הגעתי עם אחותי להתפלל ב'לדרמן' עם הרבנית ולקבל את ברכתה. לא היינו יחידות. הקהל היה רב והלחץ היה גדול. אחת מהנוכחות לא שלטה בעצמה והפרצה בצעקות על אחותי. אחותי פרצה בבכי. לשמע הקולות יצאה הרבנית מהקהל, פייסה את הצועקת, ולאחר מכן ניגשה לאחותי, חיבקה אותה בחום, לחשה לאוזניה מילות עידוד והרגיעה אותה.
הרבנית לא הסתפקה בכך. היא פנתה לקהל הנשים: "הראיתן אשה צדיקה שפגעו בה ואינה משיבה? הלוא עליה נאמר: 'שומעים חרפתם ואינם משיבים'! יש לה זכות מיוחדת שברכותיה יתקיימו. נצלנה את ההזדמנות, גשנה אליה ובקשנה את ברכתה!"
לא היתה לאחותי ברירה – הנשים ניגשו אליה בזו אחר זו, סיפור לה את בעיותיהן וביקשו את ברכתה…
היה זה לימוד כביר לכל הנוכחות הרבות, כמה גדולה היא מעלת הוויתור!
(מתוך הספר 'בית אמי')