מספר הרב יצחק אלחנן גיברלטר ז"ל בזכרונותיו:
בשבועות הראשונים לקיום הגטו, ציוו הגרמנים להביא להם את כל הזהב והכסף שנמצאים בגטו. גרמני איש הס״ס סדיסט ורוצח בשם יורדן, שהיה השטן בהתגלמותו, הוא זה שעמד בקשר עם הנהלת הגטו. הוא היה צעיר ולקח לו עוזר ליטאי מטעם עירית קובנה בשם קאמינסקי. קאמינסקי היה מביא את כל דרישותיו של יורדן להנהלת הגטו, וכעת הייתה הדרישה לשדוד את כל יהודי הגטו.
קאמינסקי לטש עיניו אל הרכוש, וכנראה לקח חלק ממנו לעצמו. כאשר נודע הדבר לגרמנים, הם פיטרו אותו מתפקידו להיות המקשר ביניהם להנהלת הגטו. הגרמנים איימו שאם תושבי הגטו לא יביאו מרצונם הטוב את הרכוש – הם ישלחו חיילים מצויידים בגלאי מתכות לחפש זהב. משפחה שימצא ברשותה זהב – תירצח כולה יחד עם כל הדיירים, השכנים ודיירי הבתים הקרובים לבית.
הם הטילו פחד נוראי על כולם. כל אחד החליט להביא מרצונו את כל הרכוש כדי להציל את החיים. את כל דברי הערך היו צריכים להביא למקומות איסוף במשטרת הגטו או במשרד הנהלת הגטו. הגרמנים החלו לעבור בגטו וערכו חיפושים בעזרת גלאי מתכות. אנשים פחדו שמא מישהו מהשכנים החביא משהו, ואז יוציאו גם אותם להריגה.
בבית הייתה סכנת נפשות להחביא רכוש. אנשים חכמים החביאו רכוש בלילות באדמת הגטו, מחוץ לבתי הגטו, בצורה שלא סיכנה אף לא אחד. אך רוב היהודים לא חשבו מרוב פחד. הם ראו בזה סכנת חיים, והחיים יקרים יותר מכל הון שבעולם. מי שהצליח להחביא בגטו זהב ויהלומים התפרנס בכבוד ולא ידע רעב. תמורת זהב יכלו גם להתחבא אצל הליטאים. אבא נכנס, אפוא, לספק בהלכה – אם הוא מחויב להביא את הזהב כדי לא לסכן את חייו, את חיי משפחתנו ואת חיי שכנינו.
סמוך לנו בגטו הקטן גר הגאון הקדוש רבי יחזקאל ברנשטיין זצ"ל הי״ד, בעל 'דברי יחזקאל', ראש ישיבת 'אור ישראל' בסלבודקה. אבא הלך אליו וגם אני הצטרפתי, ושמעתי את שאלתו של אבא ואת תשובת הגאון. אז לא הבנתי בדיוק את השאלה ואת התשובה, אולם במשך השנים שאחר כך הסבירו לי.
אבא לא שאל את הרב על האיום של הגרמנים לרצוח את מי שימצאו אצלו כסף וזהב, כיוון שזה ספק נפשות שקול. אם יביא את הרכוש – ימותו מרעב בגטו כי בזהב יכלו לרכוש מזון, ומצד שני, אם לא יביא את הרכוש לגרמנים והם ימצאו זהב – הם ירצחו את המשפחה. אם כך, הספק שקול ואבא הכריע: ״שב ואל תעשה – עדיף״, ומצד זה החליט לא למסור להם את הרכוש. השאלה של אבא היתה לגבי מה שאמרו הגרמנים שאם ימצאו זהב ירצחו גם את השכנים. אבא שאל האם ב״שב ואל תעשה״, כלומר – אם אינו מביא את הרכוש אלא מחביאו, חל עליו ״דין רודף״ (אפילו ב״שב ואל תעשה״) בכך שהשכנים עלולים להסתכן, ואם כך עליו למסור את הזהב והכסף.
הגאון רבי יחזקאל ברנשטיין ענה שזו שאלה של דיני נפשות, ולזה צריכים סנהדרין של לשכת הגזית. הוא הוסיף ואמר, שהוא גר בבניינו של הגאון הקדוש רבי אברהם גרודז'נסקי זצ"ל הי״ד, מנהלה הרוחני של ישיבת סלבודקה, והם נתנו תקיעת כף ביניהם שהם מביאים את כל הרכוש שיש להם. מבהיל! שני גאוני וצדיקי עולם לא הסתפקו בדיבור ובהבטחה, אלא נתנו תקיעת כף שהם אינם משאירים אצלם את הרכוש, אלא מביאים הכל למקום האיסוף.
כשאבא שמע זאת, הוא אמר: ״הגאון בשבילי הוא לשכת הגזית. הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה לשמוע בקול החכמים״. אבא הביא את כל הונו שנאמד במיליונים!
עד היום כשאני נזכר במעמד זה – אני בוכה, אף על פי שאז הייתי רק בן שתים עשרה. אבא עמד ליד הסמובר ושרף דולרים ושטרות של לירות שטרלינג אנגליות בשווי מיליונים. את כל המתכות, הכסף והזהב, שגם הן היו שוות הון רב, אספנו והבאנו למשטרת הגטו. היו שם שרשרות זהב שהיו ירושה מדורי דורות וכל אחת שקלה מעל קילו זהב טהור. הבאנו כ-45 ק״ג זהב. את היהלומים שהיו בגודל עצום שהיום רואים רק בתערוכות – זרקנו בבור החפירה של בית השימוש בחצר, מקום ששום גלאי מתכות לא יוכל לגלותם.
אבא נשאר עני ואביון. אבל ד' בשמים שראה את מסירות נפשו של אבא לשמוע בקול חכמים בזמן קשה כל כך, לא עזב אותנו. הוא זן ופרנס אותנו כל הזמן ברחמיו הגדולים בהשגחה מיוחדת. זכינו כולנו לעבור את כל הגיהינום ברעב, בצמא ובסכנת נפשות, ונשארנו כולנו בחיים, פרט לאמא ע״ה שנפטרה במחנה האיום שטוטהוף.
השכנים שלנו בגטו פחדו מאד שמא לא ניתן את הזהב. הם היו עניים מאד וידעו שאנו עשירים, ורק לאחר שראו שאמא לוקחת את כל הזהב ומביאה למשטרה, הם נרגעו קצת. אך בכל זאת הם חששו שמא לא החזרנו הכל, וחשדו שזרקנו את הזהב בתוך באר המים העמוק בחצר הבית, כדי שבמשך הזמן נוכל להוציאו משם. על כן הם קראו למכבי אש של הגטו, והם רוקנו את כל המים שבבאר. השכנים חפרו באדמת הבור לראות שמא החבאנו שם זהב, ומשלא מצאו מאומה – נרגעו.
אני לא ראיתי על אבא חרטה כלשהי על שמסר את כל הונו, אף בזמנים הקשים ביותר שבהם סבלנו חרפת רעב בגטו. להפך, הוא היה שלם עם עצמו בתכלית בקיימו דעת תורה.
(גיליון יאיר נזרו)