קוראים יקרים!
אבידה יקרה איבדתי בשבוע שעבר.
אמי היקרה, מרת דבורה הכ"מ בת ר' דב הי"ד, הלכה לעולמה באריכות ימים מופלגת, כשהיא מותירה אחריה משפחה לתפארת, חמישה דורות של צאצאים יראים ושלמים, זרע ברך ה'.
אמי הקפידה מידי יום שיהיה מי שיענה אמן אחר ברכותיה ואף הקפידה על עניית אמן אחר ברכות זולתה וזכתה שהתקיימה בה הבטחת חז"ל (ירושלמי ברכות ח ח) שכל המאריך באמן "מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה".
בפטירתה שהכתה בי בפתאומיות, זכיתי לחזות בהשגחה פרטית מופלאה:
שישה ימים לפני פטירתה הגעתי לארץ כדי לבקר את אמי ולהשתתף בשמחה משפחתית. איני מרבה לבוא לכאן, ומשום מה חשתי הפעם צורך לבוא. אודה לה' יתברך ששתל במחשבתי את הרעיון לעשות זאת, ובכך העניק לי את הזכות לשהות בבית אמי וללוותה בימים האחרונים לחייה.
בשבת האחרונה זכיתי לשבות יחד עמה בביתה, ושימחתיה בכך ששרתי את ניגוני אבי מורי זצ"ל אשר הסתלק לפני כעשרים שנה. בימות השבוע סובבתי כמנהגי בין מוסדות החינוך, לעורר ולחזק את עניית אמן כמורשת בית אבי, כאשר אני זוכה לבקר ולשאת דברים ביותר מעשרים מוסדות ברחבי הארץ.
במוצאי יום שני, בשעת לילה מאוחרת אמור הייתי לטוס חזרה לביתי. בשעת ערב עליתי לבית אמי, לעשות את השעות האחרונות לביקורי במחיצתה ולשאוב מלוא חופניים כח מרוחה הגדולה להמשך הדרך… טרם צאתי לשדה התעופה התכופפתי וביקשתי את ברכתה, והיא, בפנים מאירות ובמצב רוח מרומם, הניחה את ידיה על ראשי וברכה אותי באריכות ומעומק לב.
יצאתי מביתה בהרגשה טובה ושמתי פעמי לשדה התעופה. בפתח בית הנתיבות ירדתי וצעדתי הישר לעמדת הבידוק הבטחוני. בתוך זמן קצר הייתי אמור כבר לשבת במטוס, אלא שלפתע התקשר אלי ידידי הטוב שזה עתה הביאני לשדה התעופה וביקש ממני להמתין… "הודיעו לי הרגע שאמך התמוטטה בפתאומיות" – הוא אמר.
הוכיתי בהלם. סבתי על עקבותי ומיהרתי לנסוע לבית אמי. זכיתי לשהות בביתה בדקות האחרונות לחייה, וכעשר דקות לאחר שובי השיבה היא את נשמתה המזוככת לבוראה, כשסביב מיטה מנין מצאצאיה, ואני בתוכם, הזועקים 'שמע ישראל'.
שוו בנפשכם קוראים יקרים; מהו הסיכוי שיהודי המתגורר בחו"ל ואינו מגיע לארץ לעיתים מזומנות, יזכה לשהות ליד מיטת אמו בשעת יציאתה מהעולם?! הלא יכול הייתי להפסיד עיתוי כזה גם לו גרתי ברחוב הסמוך…
בחסדי ה' זכיתי לכך! אמי היקרה שמסרה נפשה, כפשוטו וכמשמעו, למען תורת בניה, 'המתינה' בשקט אופייני עד שאסיים שבוע גדוש בפעילות לחיזוק עניית אמן, הספיקה ללוותני בברכות מאליפות, ודקות ספורות לפני הנסיעה 'קראה' לי בשנית לשהות לצידה ביציאת נשמתה הטהורה.
אין לי כל ספק שזכות האמן היא זו שעמדה לי לשהות עמה בשבוע האחרון לחייה ולהפרד ממנה בכבוד הראוי ובשלמות מופלאה.
אבדה גדולה איבדתי, ואך בזאת אתנחם, שזוכה אני להמשיך את מורשת בית אבי ואמי, לחזק את עניית אמן בכל כוחי ולזכות את אמי ב'קבלת פנים' שמעטים זוכים לה – בידי רבבות אלפי מלאכי השרת שנוצרו בזכות 'בני אמונים'.
מעתיר אני שאזכה להמשיך בפעילות קודש זו לאורך ימים ושנים, לחזק את עניית האמן בכל כוחי ולראות אך בריאות, אריכות ימים, נחת והרחבת הדעת, אני וכל בני ביתי, עדי יבוא גואל צדק במהרה בימינו "וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן".
בברכת "ולבשורות טובות ונאמר אמן"
יעקב דוב מרמורשטיין
(מתוך 'וכל מאמינים' וארא)