הרב בנימין בירנצוייג
אדם כי יקריב מכם קרבן לה'…. ונפש כי תחטא והביא… (א, ב).
בקרבנות נדבה כתבה התורה "אדם כי יקריב..", ובקרבנות הבאות לכפרה כתבה התורה "ונפש כי תחטא והביא…", מהו שינוי הלשון שבנדבה כתבה התורה לשון 'אדם' ובכפרה כתבה התורה לשון 'נפש'?!
אלא, כשאדם חוטא, נפשו חוטאת, ובשביל להביא קרבן לכפר על חטאו, די במה שהנפש שחטאה במה שלא התגברה על תאוותיה היא תביא הקרבן, אבל כשאדם מביא קרבן נדבה להקב"ה, שמביא מרצונו ומאהבתו לה' יתברך, בזה לא די שהנפש והיינו שיש בו רצון להביא קרבן, אלא בשביל להראות באמת רצונו להתקרב להקב"ה, אדם צריך להקריב מעצמו מהחומריות שלו, מהאדם שבו.
וזה הכוונה "אדם כי יקריב" – אדם הוא עצמיותו, האדמה שיש בו, החומריות והגשמיות שיש בו, ובשביל להראות אהבתו ורצונו לקרבת ה', זה רק אם מקריב מהאדם שבו, אם יקריב וימעט קצת מתאוות גופו.
זה תנאי להקרבת קרבן נדבה! שהאדם יקריב את הקרבן, שיקריב גם מהאדם שמו למען שמו יתברך! בזה מראה רצון אמיתי לקרבת ה'!
ראש ישיבת פוניבז הגאון רבי דוד פוברסקי זצוק"ל, היה ידוע בעולמו הרוחני בלתי לה' לבדו, משעות הלילה המאוחרות, ועד הלילה למחרת, היה כולו קודש לה' באופן בלתי מצוי!
סיפר אחד מעסקני הציבור שהיה נוהג לפקוד את מעונו בכל יום שבת בבוקר, שאז היה קצת פנוי ונמצא בביתו, והיה מעלה אז בפניו את כל שאלותיו וספקותיו.
הוא מספר שפעם אחת הגישו בני הבית 'פיצוחים' לשולחן, והוא טעם מהם, והגר"ד זצוק"ל ראה שהוא אוהב את המאכל הזה, ומיני אז בכל יום שישי היה מבקש מבני הבית ללכת לקנות את 'הדבר הזה' שהאורח אוהב [הוא כלל לא ידע איך קוראים לזה… עד כדי כך היה מופרש לחלוטין מתענוגי העולם הזה].
מספר אותו עסקן, שפעם התבטא בפני הגר"ד זצוק"ל על אחד שהוא 'מוסר את נפשו' עבור דבר מסויים, מיד עצרו הגר"ד ואמר לו: 'לפני שאתה מדבר על הנפש, תגיד לי מה עם ה'גוף'?! את ה'גוף' הוא כבר מסר? על ה'גוף' הוא כבר ויתר?!! והמשיך: 'אני יודע, שהרבה לפני שמגיעים אל הנפש – צריך למסור את ה'גוף'! ורק כך אפשר להכיר את הנפש….!'.
זה גם מה שגילתה לנו התורה בפרשה זו, בשביל לאהוב את הקב"ה צריך התחילה למסור את הגוף – את האדם שבכל אחד! רק כך אפשר להגיע אחרי כן לדרגה של 'מסירות הנפש'!
היה זה בערב פסח תש"ד, במחנה ברגן בלאזן, האדמו"ר מבלוז'ב רבי ישראל שפירא זצוק"ל, ניגש למפקד המחנה, ובבקשה נועזת שטומנת בחובה סכנת חיים בעצם בקשתה, עזר אומץ וביקש מהמפקד ימ"ש בשם ארבעים יושבי הצריף שאיתו, לתת להם רשות לאפות מצות, ולספק להם חיטים לשם כך, ובמקום זה הם מוותרים שמונה ימים על מנת הלחם המגיעה להם.
באופן לא טבעי, ענה לו המפקד שיש לבקש רשות המפקדה הראשית בברלין, ולמרבה הפלא הגיעה אחרי שבוע הודעה מהמפקדה בברלין, כי יש להם רשות לכך.
הם נגשו למלאכת הקודש של בניית תנור מאבנים שאספו, ולאחר יום עבודה מפרך, נאספו כולם בשארית כוחם לטחון את החיטים ברחיים מאולתרים, לאחר מכן הציתו את התנור בעצים, והחלו במלאכה הקדושה של אפיית המצות, מחזה מרגש בתוך התופת שחיממה את לבבות היהודים השבורים.
ולפתע באמצע האפיה התפרץ המפקד הרשע לצריף, ובחמת זעם ניפץ ברגליו את התנור ורמס את כל המצות שנאפו בטורח רב, ולאחר מכן אף שפך את שארית הקמח שנשארה. המפקד הסביר כי ראה מכתב שנכתב מהמחנה ונשלח החוצה על התנאים הרעים שיש להם, והנה אני בא לקראתכם ואתם כפויי טובה…
אין לתאר את עוגמת הנפש שהייתה לרבי מבלוזב ושאר היהודים… הם אספו מבין הריסות התנור את מה שנשאר, ומצאו פיסת מצה קטנה בגודל של מטבע!!
בליל הסדר הם התיישבו לקיים מצות היום באכילת מצה קטנטונת זו בהתרגשות רבה, וכשהגיע זמן אכילת המצה כולם היו בטוחים כי הרבי יזכה באכילתה שכן הוא המבוגר החכם הצדיק וזה שמסר נפשו עליה, ואולם הרבי סרק את הצריף כמחפש מישהו….
ואז התרוממה אשה מפאתי הצריף, זו היתה האלמנה קאצינסקי, היא נעמדה ואמרה: כיון שהלילה הוא הלילה בו מעבירים את המסורת לדור הבא, אני מציעה כי בני הקט יאכל את המצה. הרבי הנהן בראשו 'בודאי, זוהי מטרת ליל הסדר למען ידעו דורותיכם'.
אחרי השחרור, לימים הציעו לרבי את האלמנה הזו, והם השתדכו, אותו בן קט שזכה במצה הקטנה במחנה, הפך להיות בנו וממשיך דרכו.
וכששאלו את הרבי מה ראה לגשת להצעת נישואין זו? אמר: בימים ההם בהם האופק לא היה יותר מכמה דקות ספורות ובכל מקרה לא יותר מיום, והיתה אשה כזו גדולה שהאמינה שעם ישראל חי לנצח ויש לדאוג לדור הבא, היא הראויה להמשיך עמו את השושלת.
זוהי מסירות הגוף למסירות הנפש למען המצוות, להקריב את המעט של הגוף, בשביל מצוות ה' זה השיא של 'מסירות הנפש'!!