מודעות האבל הטריות שהודבקו על לוחות המודעות בשכונת מאה שערים, בואכה מעלה רחוב בהר"ן, משכו אליהם כרגיל את עיני העוברים והשבים. "אבלים ומדוכדכים אנו על הסתלקות אבינו הרב החסיד ר' ברוך יעקב הויזקנכט ז"ל" הודיעו האותיות השחורות על גבי לבן בחודש אדר תשכ"ט.
'תמה לה תקופה' סחו תושבי רחוב בהר"ן בעצב.
במשך שנים הפעיל הנפטר, יהודי יקר רוח – הרה"ח ר' ברוך ז"ל, חסיד ויז'ניץ שורשי, חנות מכולת זעירה במעלה רחוב בהר"ן, מול בית המדרש הוותיק 'בית דוד' של חסידי לעלוב. גבאי בית הכנסת הסתייעו בקביעות בחנותו, לעתים קרובות רכשו אצלו מצרכי מזון ומשקאות עבור סעודות ראש חודש ומלוה מלכה והילולת צדיקים הנערכות בבית המדרש.
לבית הכנסת היה חשבון מיוחד בהקפה, ר' ברוך היה רושם את החוב בפנקס החשבונות הידני כמובן, הרבה לפני תקופת המערכות הממוחשבות של ימינו. אחת לתקופה היו הגבאים פורעים את החוב ופותחים 'דף חדש'.
כשאירע שהתעורר ספק מסוים לגבי חוב, אם נפרע או לא. הגבאים כמעט בטוחים היו שכבר שילמו את החוב, ר' ברוך עצמו פקפק בדבר, העניין לא הגיע להכרעה חד משמעית, והנה פתאום נתבקש ר' ברוך לעולם שכולו טוב בלי שהספיקו ללבן את הנושא.
מיד לאחר ה'שבעה', ואולי עוד בעיצומם, שיגר הגה"ח רבי יצחק דוד רוטמן שליט"א, מרבני ביהמ"ד, את אחד מבניו שיחי' אל בתו של ר' ברוך ז"ל, היורשת היחידה, לברר את עניין הכסף הנתון בספק, האם לשלם, ואם לאו שתמחל עליו.
הבן שיחי' עלה לביתה כדי לשוחח על הסכום שנותר ללא הכרעה. "אני מוחלת על הסכום בלב שלם, שיהיה לעילוי נשמת אבי ז"ל" הגיבה על אתר הבת היורשת. לאחר מכן פנתה אל האברך ושאלה, רק כדי לוודא, "לאיזו חסידות אתם משתייכים?"
"אני נמנה על חסידי לעלוב" השיב.
"אם אתם שייכים לחסידי לעלוב אספר לכם סיפור" אמרה האישה והחלה לספר…
***
היה זה ערב רגיל של יום חול באחת השכונות החרדיות בירושלים עיה"ק. השמים התכהו לאיטם, פנסי הרחוב נדלקו, ילדים נאספו בידי אימותיהם מגני המשחקים לארוחת ערב ושנת ליל. שני אברכים חסידיים עברו בזריזות בין הבניינים, אחד מהם החזיק בידיו צרור המלצות.
הם עלו קומה אחר קומה, נקשו בדלתות והתרימו את הדיירים להחזקת תורה ולומדיה. באחד הבתים פותחת להם את הדלת אישה בגיל העמידה, "אנו אוספים צדקה עבור מוסדות התורה של חסידות לעלוב"… פתחו השניים בנוסח שהיה מורגל כבר על לשונם.
הם לא הספיקו לסיים את המשפט כשלפתע הטלפון בבית החל לצלצל ולהרעיש בעוצמה ללא הפסקה. בעלת הבית התנצלה ונאלצה לקטוע אותם לרגע, ניגשה אל הטלפון, הרימה את השפופרת וכעבור רגע נמלטה צווחה מפיה.
"מה?.. איפה? מתי זה קרה"…
עברו עוד כמה רגעים, עוד כמה משפטים מעבירי חלחלה הדהדו ברחבי הבית, האישה הניחה את השפופרת כשהיא חיוורת כסיד, אינה מסוגלת להוציא הגה מפיה. היא לא הייתה אותו אדם שהרים את השפופרת.
כעבור רגע היא התעשתה, פנתה אל שני האברכים שעדיין נותרו לעמוד בפתח הבית.
"זה עתה הגיעה אליי בשורה נוראית" סחה להם כשעיניה מתחילות לזלוג דמעות, "לפני שעה קלה אחד מנכדיי, ילד פעוט, בריא לחלוטין, החל להרגיש לא טוב, מצבו הידרדר בפתאומיות והוריו מיהרו להבהילו לבית החולים.
"בבית החולים נערכו לו מיד בדיקות שגרתיות ראשוניות, שגילו עד מהרה שמצבו קשה מאוד, גילו אצלו משהו חמור…
"הרופאים מיהרו להרים ידיים, הם לא נותנים לו סיכוי לחיות" התייפחה האישה. "ובכן, אם תהיו מוכנים להזכיר את נכדי אצל הרבי שלכם, הרבי מלעלוב, אתן לכם עכשיו נתינה מכובדת, סכום גדול לצדקה לרפואתו של נכדי".
צמד האברכים התרגש מאוד מהדברים. "בוודאי" הגיבו שניהם, "נזכיר אותו עוד היום אצל הרבי".
האישה העניקה להם תרומה נכבדה, רשמה על גבי 'קוויטל' את שמו של הנכד ואמו לרפואה שלימה. השניים עמדו בהתחייבותם, קמו מיד ונסעו לבני ברק, למעונו הטהור של כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'ברכת משה' מלעלוב זי"ע.
השניים פנו בבהילות למשמשים בקודש: "יש לנו שליחות דחופה, עניין של פיקוח נפש", סיפרו בקצרה מהיכן הם באים וכעבור זמן לא רב הורשו להיכנס לקודש פנימה. הרבי בעל ה'ברכת משה' זי"ע קרא את הקוויטל בעיון, וכעבור כמה רגעים ספורים פסק את פסוקו.
"מ'דארף פארקויפן די מחלה פאר א גוי – צריך למכור את מחלתו של הנכד לגוי" הייתה תשובתו המפעימה.
שני האברכים לא עמדו מיד על סוף כוונתו של הרבי והוא, בראותו שהם אינם יורדים לסוף דעתו, חזר ואמר במילים אלו: 'אזוי ווי איך זאג אייך – תעשו בדיוק כפי שאני אומר לכם, צריך למכור את המחלה של הילד לגוי'.
***
עם התשובה המופלאה הזו חזרו שני האברכים אל האישה, סבתו של הילד החולה. "הרבי אומר למכור את המחלה לגוי". בני משפחתה המורחבת, שלא נמנו על עדת החסידים, גיחכו לשמע הדברים.
אבל הסבתא עצמה, בתו של רבי ברוך הויזקנכט ז"ל, הייתה בעלת אמונת חכמים תמימה וקיבלה את הוראתו של רבינו בחרדת קודש. היא לא סיפרה על כך לבני המשפחה, אך בליבה גמלה ההחלטה לבצע את המשימה ויהי מה.
אך זו התבררה במהרה כמשימה לא פשוטה בכלל.
"איפה אמצא גוי שיסכים לקנות מחלה?" הרהרה לעצמה, מנסה לטכס רעיונות. עיניה שוטטו מבעד לחלונות ביתה, לפתע נח מבטה על אתר בנייה מעברו השני של הרחוב. באחד הבניינים שם נערכו עבודות שיפוצים רציניות.
השעה כבר הייתה מאוחרת, הפועלים כבר התפזרו לבתיהם, אך הרעיון כבר נצנץ במוחה. למחרת עם שחר ירדה מביתה, צעדה לעבר אתר הבנייה. ריח של קפה ערבי שחור מהול בריח חמצמץ של טיח טרי היכה באפה, ריחם של פועלים ישמעאליים. זעקות פרא בערבית התעופפו ברחבי האתר, שפתו של העם הדומה לחמור.
לרגע חשבה לסגת לאחור, הכול נראה לה מפחיד ומוזר, אך דמותו של נכדה האהוב, הילד הקטן השוכב מוקף במכשירים בבית החולים לא נתנה לה להרים ידיים, להסתובב. היא מוכרחה לעשות את זה למענו.
היא ניגשה לאחד הפועלים, חדורה באמונת חכמים תמימה, שלפה מכיסה שטר של מאה דולר, ופנתה אליו בהצעה: "האם תסכים לקנות ממני מחלה?" וכאן היא נקבה בכמה מילים לועזיות, ההגדרה הרפואית של מחלתו של נכדה.
"אם תקנה ממני את המחלה אשלם לך מאה דולר עכשיו במזומן"…
"חי חי" פרץ הפועל בשחוק מתגלגל שהפך לשיעול אימתני של סיגריות זולות וקפה בוץ מר, "גיברת נראה לך אני מג'נון, טיבש, אני קונה מחלות מהיאהוד? אני רוצה להיות בריא!"…
היא לא השיבה לו מאומה, עברה אל הבא בתור, פועל אחר ששפם שחור אדיר מעטר את לחייו, "האם תסכים לקנות ממני את המחלה של הנכד שלי?" הפועל נעץ בה זוג עיניים רצחניות, "את רוצה להרוג אותי?" אמר לה בזעף והעביר אצבע על צווארו בתנועת סיף.
ליבה של הסבתא התכווץ בקרבה. היא ניגשה אל הפועלים בזה אחר זה, הציעה לכל אחד מהם לקנות את מחלתו של הנכד, דא עקא שאף אחד מהם לא הסכים ל'עסקה'. בשלב זה היא 'שדרגה' את ההצעה, שלפה מכיסה עוד ועוד שטרות של מאה דולר, ועדיין לא היו 'קופצים' על המציאה.
אך היא לא מתייאשת. ממשיכה לעבור מפועל אחד לחברו, עד שלבסוף, לאחר שעה ארוכה של תחנונים ודמעות, היא מצאה את הקונה המיוחל. טאלב, כך קראו לו, פועל ערבי חסון, בחור צעיר מאחד הכפרים בעוטף ירושלים, שהסכים 'לקנות' את המחלה תמורת חמש מאות דולר טבין ותקילין במזומן.
***
העסקה מתבצעת בזריזות. השטרות מחליפים ידיים. בלב מאושש חוזרת הסבתא לביתה, יודעת שמילאה את הוראתו של הצדיק ככתבה וכלשונה. נוטלת לידיה את ספר התהלים וממתינה בלב הומה לראות איך ייפול דבר.
בבוקר שלמחרת היא השכימה קום עם הציפורים. צפתה מחלון ביתה בטנדר הטרנזיט המשופשף שמשנע את הפועלים מכפריהם לאתר הבנייה. היא עקבה בדריכות אחר הפועלים שאת פרצופיהם למדה להכיר אמש.
טאלב לא היה שם… הוא לא הגיע לעבודה.
זיק של תקווה ניצת בליבה, 'משהו קורה' זעק קול פנימי בתוכה. לא עוברות כמה שעות ספורות והטלפון בביתה מתחיל לצלצל, על הקו מופיעים הורי הילד שבבית החולים. "סבתא, תבואי מהר לבית החולים, קרה לנו נס, הרופאים הודיעו שחל פתאום שינוי גדול לטובה, הילד כמעט יצא מכלל סכנה".
בימים הקרובים הלך והשתפר מצבו של הילד במהירות שהפתיעה את הרופאים לא פחות מההורים, כשבמקביל הפועל ממשיך לא להגיע לעבודה.
איכשהו בדרכים עקלקלות, בעקיפין, הצליחה הסבתא להתעניין במצבו של טאלב, התברר שהוא שוכב חולה במיטתו, מחלה לא מוסברת תקפה אותו. כעבור שבועיים! אותו פועל ערבי התפגר, ובאותו יום בדיוק יצא הנכד היקר מבית החולים, בריא ושלם, ללא זכר למחלה שתקפה אותו.
את כל הסיפור הזה סיפרה הסבתא עצמה, בעלת המעשה, באוזני הרב רוטמן שליט"א.
מקור לסיפור המפעים: מעשה זה סיפר הגה"ח רבי יצחק דוד רוטמן שליט"א בשנה שעברה, בשולחנו הטהור של האדמו"ר מלעלוב שליט"א, ביום כ"ד טבת הילולת זקנו הרה"ק בעל ה'ברכת משה' מלעלוב זי"ע.
"אמנם אדמו"ר זי"ע לא סבל שמדברים ממופתיו" סיים הגה"ח רבי יצחק דוד, "אך אלו היו מעשים שבכל יום. כל מי שהסתובב בד' אמותיו של רבינו, ראה אצלו סיפורי פלא ומופתים גלויים שפעל להושיע את ישראל".