וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ" (שמות לח, כא-כג).
אומר הזוהר: "ואתו – כמותו". משמע מכאן, שאהליאב ביצע את המלאכות הקשות ביותר במשכן.
במלאכת המשכן עבדו, אפוא, זה לצד זה בצלאל ואהליאב, זה משבט המלכות וזה מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות – כך כותב רש"י הקדוש.
מהו המסר שעלינו ללמוד מכך?
השיר הזה בעט אותי שבעים שנה לאחור!"…
נפתח בסיפור אישי שסיפר לי ידידי ר' מוטי זורגר, על נפלאות דרכי ההשגחה ועל התפקיד והשליחות שהקב"ה מזמן לכל אדם:
ר' מוטי עובד לפרנסתו כנהג הסעות. במשך שנים הוא נסע בקו בני ברק – אשדוד. הוא תושב אשדוד והקו מתחיל בבני ברק, וכך בכל יום הוא היה נוסע באוטובוס ריק לבני ברק כדי לפתוח את הקו מבני ברק לאשדוד. מה עושים כדי לנצל את הנסיעה מהדרום לכיוון המרכז? בעל החברה איתר נסיעה יומית קבועה של קבוצת עובדות מאשקלון ללוד. מדובר בקבוצה של עשרות עובדות, כולן נשים דוברות רוסית שיוצאות מדי יום בשעה חמש בבוקר, והחברה סיפחה את הנסיעה הזאת לר' מוטי, כדי להרוויח עוד הכנסה על הדרך שהוא עושה ממילא מאשדוד לבני ברק.
בוקר אחד, בשעה חמש וחצי, תוך כדי נסיעה, מצלצל הטלפון הפרטי שלו. בשנים ההן טרם נכנס לשימוש מכשיר ה'בלוטוס', ור' מוטי נאלץ לנהל את שיחת הטלפון בדיבורית, לאוזני כל הנוסעים.
על הקו היה ידיד ששהה בגרמניה. מה דחוף לו כל כך בשעת בוקר מוקדמת שכזו? הוא סיפר שהוא נסע לגרמניה כדי להציע את עצמו למשרת חזן לימים הנוראים באחת הקהילות היהודיות המקומיות. הגבאים עומדים לערוך לו מבחן, הם ביקשו ממנו שיבצע כמה קטעי חזנות ובהם קטע ביידיש. הוא רוצה לשיר להם את השיר הידוע "א יידישע מאמע", אבל הבעיה היא שהוא לא זוכר את המילים בעל פה… על כן הוא התקשר לידידו ר' מוטי כדי להיעזר בו.
ר' מוטי נענה בחפץ לב, ומאותו רגע ואילך, במשך דקות ארוכות, הפך האוטובוס ל'אוטובוס מזמר'… ר' מוטי לימד את חברו את מילות השיר, וכך הם זימרו יחד שורה אחר שורה: "אַ ײִדישע מאַמע, עס גיבט ניט בעסער אין דער װעלט… װי שײן און ליכטיג איז אין הױז װען די מאַמע איז דאָ" – "אמא יהודיה, אין דבר טוב יותר בעולם… כמה יפה ומואר בבית כשהאמא כאן"…
ר' מוטי הביט במראה שמעליו, סקרן אותו כיצד הנוסעות הרוסיות מתייחסות לאירוע המשונה… רוב הנוסעות היו אדישות, הן לא הבינו במה המדובר, מה להן וליידיש… אבל אז הוא שם לב שאחת הנשים, אשה מבוגרת כבת שבעים, מקנחת את הדמעות מעיניה. כשהגיעו למרכז ועמדה לרדת מהאוטובוס, היא פנתה אליו ואמרה לו משפט מחץ: "השיר הזה בעט אותי שבעים שנה לאחור!"…
ר' מוטי כיבד את פרטיותה של אותה אשה ונמנע מלשאול אותה לְמה היא התכוונה במשפט הסתום הזה. הוא התנצל בפניה ובפני שאר הנוסעות על שנאלץ לנהל את השיחה עם חברו בקול רם וביקש את סליחתן על ההפרעה. והנוסעות, שהכירו את אדיבותו של ר' מוטי, קיבלו זאת בהבנה.
הוא המשיך להסיע מדי יום את אותה קבוצת נשים רוסיות, ובהן גם אותה אשה מבוגרת. יום אחד עלתה האשה לאוטובוס כהרגלה, היא ניגשה לנהג ומסרה לו דיסק של שירים ואמרה: "אתה זוכר ששרת באוטובוס יחד עם חבר שלך את השיר ביידיש? מצאתי את השיר הזה בתוך דיסק חדש של אוסף שירים ישנים ביידיש שאחד הזמרים הוציא לאחרונה. קניתי לך את הדיסק הזה, אני רוצה לתת לך אותו במתנה"…
ר' מוטי ידע שאם יסרב לקבל ממנה את המתנה היא תיפגע מאד. הוא הודה לה על המתנה, לקח את הדיסק והכניסו לתוך התיק שלצדו. הוא הוסיף ואמר לה כי בהזדמנות הראשונה ישמח לשמוע את השירים שבדיסק, ובמיוחד את השיר ההוא…
יום אחד הוא קיבל טלפון מסדרן של הקו הקודם
לימים הוא עזב את הקו ועבר לקו אחר. יום אחד הוא קיבל טלפון מסדרן של הקו הקודם, אמר לו הסדרן: "אחת הנוסעות הקבועות, אשה רוסיה מבוגרת, מבקשת ממני שאשיג לה את מספר הטלפון של הנהג הקודם, מוטי זורגר. אני לא יודע מה היא רוצה ממך, לכן אני לא מוכן לתת לה את המספר שלך בלי הסכמתך".
חלף זמן מאז האירוע עם אותה אשה והשיר ביידיש, ור' מוטי לא קישר בין הדברים. הוא אמר לסדרן: "אין לי מושג מי היא ומה היא רוצה ממני. תן לה את מספר הטלפון שלי ונשמע ממנה מה היא רוצה. מה כבר יכול להיות?"…
כעבור זמן קצר צלצל הטלפון של ר' מוטי. מעבר לקו נשמע קולה של אשה מבוגרת במבטא רוסי כבד: "אתה זוכר אותי? אני הבאתי לך את הדיסק עם השירים ביידיש"… ר' מוטי, כמובן, נזכר מיד באירוע ההוא… הוא שאל אותה לשלומה והיא סיפרה לו בהתרגשות שהבן שלה עומד להתחתן. "התקשרתי אליך, כי אני רוצה לשלוח לך הזמנה לחתונה ומבקשת לדעת את הכתובת שלך"…
כעבור כמה ימים הוא קיבל את ההזמנה. הוא חשב בלבו: אם כל כך חשוב היה לה להזמין אותי, מן הראוי שאעשה מאמץ ואבוא להשתתף בחתונה. הוא עיין בהזמנה כדי לדעת את המועד ואת מקום החתונה, ואז הוא גילה להפתעתו שהחתונה תיערך בכפר חב"ד!
אותה רוסיה מבוגרת נראתה לו רחוקה מאד מהיהדות, מה לה ולכפר חב"ד? כעת יש לו סיבה נוספת להשתתף בחתונה – יצר הסקרנות…
תדע לך, אתה 'המחותן הראשי' כאן!"
הוא הגיע לחתונה בכפר חב"ד. החתן – חב"דניק! הוא ניגש לחתן לאחל לו מזל טוב והציג את עצמו: "שמי מוטי זורגר. במשך תקופה הייתי הנהג של אמך, הסעתי אותה מדי יום לעבודה".
כששמע החתן את השם 'מוטי זורגר' הוא חיבק אותו בחום ואמר לו: "תדע לך, אתה 'המחותן הראשי' כאן!"
לרגע חשב ר' מוטי שיש לו טעות בזיהוי. החתן ראה את מבטי התמיהה על פניו של ר' מוטי ואמר לו: "אספר לך את הסיפור ותבין"…
וכך סיפר: "אמי גדלה בברית המועצות. היא אמנם גדלה בבית יהודי, אבל בגלל נסיבות החיים בברית המועצות הקומוניסטית הבית היה רחוק מאד מיהדות. כשהגיעה לפרקה היא התחתנה עם אבי שלא היה קשור ליהדות בשום צורה שהיא, גם לא מבחינת המוצא שלו! כשהיא שמעה אותך באוטובוס שר את השיר ביידיש – 'א יידישע מאמע', הציפו אותה רגשות עזים. השיר הזה החזיר אותה עשרות שנים אחורה, אל ימי ילדותה. היא נזכרה איך סבתא שלה היתה נוהגת בכל ערב שבת להדליק נרות שבת. הסבתא היתה מניחה על ראשה 'טיכעלע' – מטפחת, ומדליקה את הנרות. כמו כן היא זכרה כיצד באותה עת הסבא שלה היה יושב בסלון ומפזם את השיר ביידיש – 'א יידישע מאמע'. בכך הסתכמו כל זכרונות היידישקייט מֵהַיַּלְדוּת שלה. היא לא זכתה לראות בילדותה שום סממן נוסף של יהדות, מלבד אותם שני אירועים של הדלקת נרות שבת של סבתא והשיר ביידיש של סבא…
"לאחר שהיא שמעה אותך שר באוטובוס את השיר ביידיש, היא חזרה הביתה ואמרה לאבי, בעלה: 'אני רוצה להדליק נרות שבת'. הוא הסכים. והיא אמרה: 'אבל אני רוצה לעשות זאת כמו סבתא שלי, לכסות את הראש במטפחת'… אמר לה: 'עד כאן! את רוצה להדליק נרות – תדליקי, אבל אני לא מוכן בשום פנים ואופן שתֵיראי כמו הסבתות היהודיות של פעם שמכסות את ראשן במטפחת'…
"הויכוחים עלו לטונים צורמים, כל צד התחפר בעמדתו. הדבר גרם לריחוק ביניהם, והתוצאה לא איחרה לבוא – הם החליטו לפרק את החבילה. באותה תקופה סיימתי את הצבא ונסעתי לטיול בתאילנד. כשחזרתי מהטיול שמעתי על מה שהתרחש בין הוריי.
"אמי אמרה לי בהחלטיות שמבחינתה היא לא תוותר בשום פנים ואופן: 'החלטתי לחזור לשורשים, למקורות היהודיים שלי'.
בעקבות זאת גם אני התחלתי לחפש את השורשים שלי ולהתעניין ביהדות. התקשרנו לבית חב"ד באשקלון, הם באו לביתנו והכשירו את המטבח. הלכתי לשיעורים ולהרצאות, ובסופו של התהליך חזרתי בתשובה. היום ברוך ה' אני עומד להקים את ביתי, בית יהודי, עם אשה שומרת תורה ומצוות!"
החתן סיים את דבריו ואמר לר' מוטי: "כעת אתה מבין מדוע אתה 'מחותן ראשי'?"…
הייתי ממורמר מאד
את כל הסיפור המפעים הזה סיפר לי ר' מוטי, ואז הוא הוסיף את הנופך האישי שלו: "אני תלמיד של רבי אשר פריינד זצוק"ל, הצדיק הגדול מירושלים שהקים את מפעלי החסד הגדולים של 'יד עזרה'. היתה לו שיטה מיוחדת בעבודת ה' ואותה הנחיל לחסידיו ותלמידיו. הוא אמר, כי כל אירוע בחיי האדם הוא מסר ישיר מהקב"ה: 'אני הבאתי עליך את המאורע הזה כדי לכוון אותך לדבקות בי'.
"אחד המשפטים המשמעותיים שרֶבּ אוּשֶׁר הנחיל לתלמידיו היה: 'במקום שאתה 'תקוע', שם הקב"ה מועיד לך שליחות!'. כלומר, הקב"ה לא עשה זאת 'סתם כך', אלא מתוך כוונה שהאדם יבין שעליו למלא איזושהי שליחות. לכן כשאדם 'תקוע', במקום להיכנס לעצבות ולשאול את הקב"ה 'למה זה מגיע לי', עליו לנסות ולבחון היטב מה התפקיד והייעוד שהקב"ה הועיד לי באותה נקודת זמן".
"כאשר הנהלת חברת ההסעות הוסיפה לי את הקו מאשקלון", המשיך ר' מוטי, "הייתי ממורמר מאד. וכי בגלל שהנהלת החברה רוצה לייעל את הקו ולחסוך דלק, אני צריך להעמיס עלי עוד קו ולפתוח את יומי לפנות בוקר בשביל להסיע בשעה חמש בבוקר כמה עובדות רוסיות לעבודתן?
"ואז נזכרתי במה שהרבי שלנו, רֶבּ אוּשֶׁר, לימד אותנו: אם ה' 'תוקע' אותנו – זה לא 'סתם כך', אלא יש לנו שליחות. במשך כל התקופה ההיא חשבתי לעצמי: מה השליחות שה' מועיד לי? ולא הצלחתי להגיע למסקנה ברורה. עד שהגעתי לחתונה ההיא בכפר חב"ד, ואז הבנתי: זה היה הייעוד שלי! מן השמים גלגלו שאשיר בקול רם באוטובוס את השיר ביידיש באוזני אותה יהודיה רוסיה מבוגרת, כדי לעורר בה את הניצוץ היהודי ולהחזיר אותה בתשובה. בעקבותיה היא זכתה שגם בנה יחזור בתשובה ויקים בית נאמן בישראל. אשריי שזכיתי להיות 'מחותן ראשי' של כל הדבר הנפלא הזה!"…
היא מדליקה נרות והוא שר שיר ביידיש...
הודיתי לר' מוטי על סיפורו הנפלא, והוספתי: הסבא והסבתא של אותה זקנה רוסיה היו רחוקים בעצמם מהיהדות. החיים תחת שלטון קומוניסטי כפרני ניתקו אותם מן הדת. לא היה להם שום דבר עם הקב"ה.
אבל לכל אחד מהם נשאר איזשהו שריד של יידישקייט והם החזיקו בו בכל כוחם – היא מדליקה נרות והוא שר שיר ביידיש…
האם הם העלו בדעתם שהדבר הזה ישפיע במשהו? הם בוודאי לא חלמו שהנכדים שלהם יהיו יהודים שומרי תורה ומצוות. לא עלתה כזאת על דעתם כשראו את המצב ואת המחיקה הטוטאלית לכל זכר מהיהדות בכל המדינה בה חיו, ובכל סביבותיה.
חלפו שבעים שנה עד שהגיעה ההשפעה וחוללה מהפך אצל נכדתם ואצל בנה. בזכותם, הנין שלהם הקים בית יהודי והוא ימשיך את שרשרת הדורות של עם ישראל!
זהו אחד המסרים הגדולים שנותנת לנו התורה בהקמת המשכן, אהליאב יכול היה לחשוב: בצלאל בוודאי מתאים לבנות משכן לה', אך אני? אני הקטן משבט דן. איני מסוגל לעשות מה שהוא יעשה! אך הוא ידע שאם ה' פנה לכל שבטי ישראל, אות הוא שהוא סומך על כל עם ישראל, וגם עליו. אמנם אין בו כוח של מלכות, אך יש לו את כוחותיו שלו, ואת מקסימום הכוחות שלו הוא הולך לתת למען הקמת משכן לה'.
התורה מלמדת אותנו, שכאשר אתה נותן את מיטב כוחותיך – הנך שווה ערך לאדם שנתן מיליארדים. בורא עולם מבקש ממך שתתן את מה שיש לך, וכשאתה עושה זאת יש לך השפעה עצומה.