"בעבור זה עשה ד' לי" (י"ג, ח')
כל פרט בסיפור שיסופר כאן על הרב החסיד המופלא, רבי יצחק אייזיק רוט זצ"ל, ממקורביו הבולטים של האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, צריך ללמדנו על מסירות נפשם של יהודים לקיום מצוות השבת, ועל חשיבותה של מצוה זו בעיניהם.
וממילא, כאשר מתאפשר לנו לקיים את השבת בקלות רבה יחסית, ואף אחד אינו מפריע לנו לקיימה, הבה נשמח ונעלוז בחלקנו, ונדע שבדורות שלפנינו זה לא היה כל-כך פשוט.
לא קל ליישם החלטה שכזו
רבי אייזיק היה מוכן למחול להם, לרוסים, על העבודה הקשה שהטילו עליו בסיביר, כמו גם על מנת-האוכל הזעומה שחילקו. גם לקור המקפיא הוא כבר התרגל, וכך לכל יתר הקשיים שליוו את יושבי המחנות.
ברם, הגזירה שנגזרה עליהם לעבוד בשבת כבשאר ימים, גזלה ממנו את מנוחת הנפש, והוא לא היה מוכן לעבור על כך לסדר היום. הוא קם והכריז בפני מכריו ואנשי-שלומו, שיעבור עליו מה שיעבור, הוא – לא יעבוד בשבת.
לא קל ליישם החלטה שכזו, בסיביר, וכמעט בלתי-אפשרי. משמעותה של ההחלטה היתה למסור את הנפש בפועל ממש, ועמידה במסלול של התנגשות עם הנהלת המחנה, ובראשם המפקד הקומוניסטי שדיכא כל מי שלא סר למרותו ולמרוּת פקודותיו.
והנה קרבה ובאה שבת-המלכה הראשונה ביער הסיבירי. קבוצה של יהודים חרדים מתגבשת, ורבי אייזיק מרצה בפניהם בהלכות שבת, כיצד יש לעשות כל מה שאפשר על מנת למעט במלאכות דאורייתא, ובמקום הצורך יעשוהו בשניים, כי 'שניים שעשאוה פטורים', כיצד יש לסדר ערימות עצים שלא בשלימות, כדי להנצל מאיסור "מעמר", ועוד ועוד.
בני הקבוצה השתדלו כפי יכולתם לעשות מדי יום יותר מכפי המכסה היומית, כדי שלקראת שבת יוכלו לצרף את העצים למכסה שכאילו נעשתה בשבת.
הם הכינו את הקרשים לישיבה, וממילא לא היו עוד בגדר "מוקצה", וכשבא המפקד לראותם בעת העבודה עשו עצמם כמי שמתעסקים בערימות העצים. כאשר הועברו לפתע-פתאום לאזור יערות חדש, נאלצו לבצע את הפקודות ולכרות עצים חדשים, מפני פיקוח נפש, וכך נפסק להם ע"י מורה-הוראה.
המלשינים
אחד ויחיד היה רבי אייזיק, שלא היה מוכן להתפשר על שום דבר, ובנסי-ניסים הצליח לשמור על כל השבתות כולן, ולא חילל אפילו שבת אחת!
במשך 16 חודשי השהייה שלו בסיביר הצליח להסתיר את שמירת השבת מעיניו הבולשות של המפקד, וראה בפועל כיצד השי"ת מסייע לו בכך, ומתעלל במפקד האכזרי.
בלי המלשינים היהודיים, יתכן שלא היתה המשימה כל-כך קשה. הבעיה היתה שדילטורין מבני ישראל הוליכו והביאו שמועות, על התחמקותם של היהודים מכובד השעבוד, והיו הנוגשים אצים-רצים להכביד את העול.
וכך אירע גם במקום העבודה של רבי אייזיק בסיביר, בו היה מלשין יהודי, שהיה שכנו למגורים של המפקד, ונהנה מפירורים משולחנו, אותם קנה בזכות דברים שהיה מוציא-ומביא על אחיו היהודים.
משהבחין המלשין שרבי אייזיק מתחמק מלעבוד בשבת, גילה את אוזנו של המפקד, וזה נשבע ללמד לקח את 'היהודי הסורר'. מאז 'שבועה חמורה' זו, נאלץ המפקד להישבע עוד כמה שבועות שכאלה, ולא רק בינו לבין עצמו, אלא קבל עם ועדה.
כל בני המחנה היו עדים למלחמת בני החושך בבני האור, במלחמה שגזר המפקד על השבת ועל רבי אייזיק, וכולם גם היו עדים לנצחונו הפלאי של רבי אייזיק על אותו מפקד עריץ.
די לנו אם נחזור ונאמר שלמרות השבועה שנשבע המפקד, שמר רבי אייזיק את שַׁבּתו, וכל שבת ושבת מאותם 16 חודשים בסיביר היו מסכת חדשה של מסירות נפש מחד, וגילוי ניסים מאידך, עד שהכל ראו בחוש כיצד מתקיימים בו ברבי אייזיק דברי נעים זמירות ישראל "שומר ה' את כל אוהביו", ו"שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם".
הבגדים הגיעו בשבת
הגיע ובא החורף הסיבירי הכבד, והטמפרטורה ירדה ל-40 ו-50 מעלות מתחת לאפס. קור מקפיא שלא ניתן לצאת בו החוצה.
הבגדים שהביאו איתם היהודים מגליציה לא היה בהם כדי להגן בעד הקור שחדר לעצמות. המפקד הודיע על חופשה מאונס עד שיגיעו בגדי חורף מיוחדים, המכסים את כל הגוף, חוץ מהעיניים, ובהם ניתן יהיה לצאת לעבוד כמעט בכל מזג אויר.
והנה, הבגדים הגיעו דווקא בשבת. המפקד ציווה על כולם להסתדר בתור ארוך, וכל אחד בתורו ניגש לקבל את בגדי העבודה ונאלץ לחתום שקיבל את הבגדים.
ידידיו ומכריו של רבי אייזיק הודיעו לו מבעוד-מועד שהפעם לא יתעקש לסרב לחתום, כי אותו רשע יתנכל לו ויירד לחייו. זאת ועוד; אם יסרב לחתום, יתברר הדבר למפרע שהוא נזהר גם מלעבוד בשבת, והרשע יִפָּרַע ממנו גם על 'עוון' זה, ועל כך שהוא מהתל בו ומתחמק מפניו זמן רב.
אבל רבי אייזיק, כדרכו בקודש, אינו נענה להם. הנה קוראים בשמו, והוא ניגש לקחת את הבגדים, וכשנדרש לחתום את שמו הצהיר כי אינו יודע לחתום!
המפקד הבין שהיהודי העקשן הזה אינו רוצה לחתום, ואמר לו שאם אינו יודע לחתום ברוסית, שיחתום בפולנית, ואפילו באידיש… אך רבי אייזיק אינו חותם.
המפקד החל להאדים מכעס, ומכריו של רבי אייזיק התחננו בפניו שיקשקש קשקוש שאין בו משום שתי אותיות, אך רבי אייזיק מסרב בתוקף.
חמתו של המפקד גאתה
בשלב זה קם המלשין (שרבי אייזיק בזכרונותיו מקפיד באופן מופלא שלא לכנותו "מוסֵר", וכן השתדל שלא לספר בגנותו בכלל – מדה שהצטיין בה כל ימיו), ואומר למפקד:
"הרי אמרתי לך מזמן שהיהודי הזה משטה בך! הרי הוא יהודי חרדי ושומר שבת וזו הסיבה שאינו חותם, וזה לך האות שגם את מה שהינך מבקש ממנו עכשיו, הוא אינו מוכן לעשות בשבת!"…
המפקד נתמלא זעם רב, והטיח ברבי אייזיק אשמה רבה, ואמר: "עתה ידעתי שכאשר הינך אומר לי שאתה עובד בשבת, אינך אלא שקרן, שהרי אתה מסרב אפילו לחתום!"
רבי אייזיק לא איבד את עשתונותיו והשיב: "דע לך אדוני המפקד, שלעבוד בשבת אנו מוכרחים, אך לחתום בשבת אינו מהצורך כל-כך… יכול אני לקבל את המדים עכשיו, ולחתום במוצאי שבת… מה שאינו מההכרח, אסור לנו לעשות לשבת!".
חמתו של המפקד גואה, והוא מאיים: "התחת משטר החסד של סטאלין תקים לנו מחתרת דתית? אני אשבור את עקשנותך, אני אכריח אותך לחתום, ואני מתרה בך שאם לא תחתום – מרה תהיה אחריתך. אתה הרי יודע עד כמה נקל לנו 'להעלים' אותך"…
למרות כל האיומים הללו, לא נרתע רבי אייזיק ולא שינה את החלטתו.
בראותו כך, הֲדפו המפקד מעל פניו, באומרו, "לך לך, אינני רוצה לראות פניך!", וסיים באיום נוסף, "אתה עוד תראה אם הסירוב הזה היה משתלם לך!".
צוואה באישון ליל
כשחזר רבי אייזיק לביתו, מצא את בני ביתו כשהם בוכים. הכל הבינו שזה רק ענין של זמן עד שהמפקד יעניש את רבי אייזיק בעונש חמור. ורבי אייזיק מְהַסֶּה את הבוכים: "קינדערלאך, שבת היום!"
"נאלצנו לחרוק שיניים, ולהמשיך בזמירות השבת" – מספר הבן, הרה"ח ר' אברהם שלמה. "ידענו שאצל אבא כאילו לא קרה כלום, ולמרות כל האיומים החמורים שהושמעו באוזניו, אצלו זו היא שבת רגילה לכל דבר, שרים זמירות שבת, אומרים דברי תורה על השולחן – עולם כמנהגו נוהג"…
במוצאי שבת, בשעה שלוש לפנות בוקר, ואנחנו נמים את שנתנו, נשמעות לפתע דפיקות רמות בדלת. היינו בטוחים שהנה-הנה אנשי הנ.ק.וו.ד. (הארגון החשאי שקדם לק.ג.ב, והטיל מוראו על מיליוני אנשים ברחבי רוסיה) באים לקחת את אבא, ושוב לא נראה אותו לעולם.
בדקות אלה פרצה בבית יללה גדולה, שלא אשכח אותה עד יומי האחרון. גם אבא חשש מפני הבאות, קם ממיטתו, נטל ידיו והתלבש, ומסר לנו דברי צוואה קצרים:
"הַבטיחו לי להיות יהודים טובים, וכשתגמר המלחמה תלכו ללמוד בישיבות קדושות". זה מה שעמד בראשו של יהודי צדיק זה ברגעים כל-כך קריטיים.
משנפתחה הדלת מצאנו את המלשין עומד בפתח, והוא קורא לעבר אבא: "רבי אייזיק, ס'איז דא א גאט אוף דער וועלט… יש אלוקים שופט בארץ, יש אלוקים בעולם!"
אנחנו, שהכרנו את האיש המפוקפק הזה, חששנו ממזימותיו, שמא הוא טומן מלכודת לאבא.
אבל, מה שסיפר לנו המלשין עלה על כל דמיון. וכך סיפר: "אני הרי גר בשכנותו של המפקד, ולפני ששכב לישון הוא קרא לי ונשבע באוזניי, שמחר בבוקר יעשה שפטים ברבי אייזיק, ויקיים את הבטחתו לחסלו, ולפזר עצמותיו על פני היער".
'מרה תהיה אחריתך'
ומה קרה פתאום? – באמצע הלילה התעורר המפקד בבעתה, בראותו בחלומו את סבתו, שהיתה יהודיה, מגיעה אליו ודורשת ממנו במפגיע שלא יגע לרעה ברבי אייזיק. החלום נשנה שלוש פעמים באותו לילה, ובכל פעם איימה עליו הסבתא באופן נחרץ יותר.
"מרה תהיה אחריתך, אם תיפול שערה משערות ראשו" – איימה על הנכד.
המפקד קם מבוהל משנתו הטרופה, והבין כי אין חלום זה כיתר החלומות, והיה משוכנע שמדובר בחלום אמיתי.
בשל סערת-הנפש שבה היה נתון, לא יכול היה להירדם, ודפק אצל שכנו, המלשין, ולאחר שסיפר לו את דבר החלום אמר לו: "לך אמור לרוט שאני מוחל לו על כל מה שעשה, אך מכאן והלאה אל יעז להתל בי, ויִראה לעבוד בנאמנות כשאר היהודים הנמצאים תחת פיקודי!…".
מששמעו בני הבית את הסיפור, הבינו שיד ה' היתה זאת לשמור את עבדיו שומרי-השבת.
הרעיון הנועז
החלום עשה רק מחצה. מר-המוות הוסר, אבל הראש הגוי של המפקד לא הִסְכִּין להסיק את המסקנה הגורפת, והיא, שעליו להניח לרבי אייזיק לעשות כאוות נפשו.
המפקד הרוסי עדיין המשיך לעקוב אחריו, ולדרוש ממנו שיעבוד בשבת. ומאידך, המשיך רבי אייזיק לשמור על השבת במסירות נפש.
כדי לוודא שרבי אייזיק לא יתחמק מעבודה בשבת, העבירו המפקד מהקבוצה החרדית, שם היו לו קרובי משפחה ומכרים שחיפו עליו, לקבוצה אחרת.
ואכן, כאשר העבירוהו לקבוצה אחרת של אנשים שלא שמרו תורה ומצוות, היה קשה לו יותר להתחמק, אבל נפשו שהתלהטה בשמירת השבת, לא הסכימה לציית להוראות חילולי השבת.
ואכן, גם בהיותו בקבוצה זו, הצליח להסתדר, וקנה תמורת כסף את עודפי היצור של אנשי הקבוצה, אסף את גזרי העצים ויחדם לישיבה, וכשבאה הביקורת היה מעבירם ממקום למקום, ומסדרם, וכך לא הבחינו שאינו מנסר בשבת.
אולם כאשר העבירו את אנשי הקבוצה ליער חדש, והיה זה ממש בערב שבת, וערימות עצים מן המוכן לא היו שם, היה רבי אייזיק מודאג כיצד יוכל להערים עתה על המפקד.
הרעיון הנועז שעלה הפעם בליבו, היה, לבקש רשות מהאחראי ללכת בשעות אחה"צ של יום ששי ליער החדש, בתואנה ששכח שם את אחד מכלי העבודה, ואז, בהיותו כבר ביער, יישאר שם כל השבת במקום מסתור, ויטען אחר כך כי תעה ביער…
וכך עשה. במשך כל השבת בילה רבי אייזיק ביער, לבדו, למד תורה ושר זמירות, והתייחד עם בוראו. כל עצי היער התרוננו יחד עמו בבחינת "אז ירננו כל עצי היער".
שבת שכזו עוד לא ראה יער זה מאז בריאתו.
הסוס הפיל את רוכבו לאחור
במוצאי השבת, עשה עצמו כמי שמצא את דרכו, והלך בכיוון היער החדש מקום שם עבדה קבוצתו בניסור העצים, במשך כל השבת. משהגיע לשטח התעניין האם המפקד בא לבלוש אחריו אם הוא עובד בשבת, שכן כך הבטיח בפרהסיה, שהוא אישית יבוא לראות אותו מנסר עצים, אבל המפקד לא הופיע.
אחד העובדים שחזר למחנה בעיצומה של השבת, סיפר את סיבת היעדרותו של המפקד:
בשבת בצהרים הודיע המפקד חגיגית, בין היתר גם לבני משפחתו של רבי אייזיק, כי הוא רוכב עתה ליער החדש, "לראות כיצד רוט עובד בשבת".
הבן, ר' אברהם שלמה, שסיפר מעשה זה בו היה נוכח, מתאר כיצד התמלא לבו חרדה לגורל אביו, מאחר שידע שאביו אינו נמצא כלל ביער ההוא.
והנה, בעת שהחל המפקד לרכב על סוסו במעלה ההר, התפוצץ לפתע דוד לחימום מים ('בוילער') במבנה ששימש כמרחץ עבור הפועלים. כתוצאה מהפיצוץ יצאה להבה אדירה והחלה לשרוף את הבנין. הסוס נבהל והפיל את רוכבו לאחור, המפקד נחבל בכל חלקי גופו, ומשנתאושש קמעה נאלץ לפקד על כיבוי השריפה.
כך התעלל השי"ת במי שביקש "לראות את רוט עובד בשבת"…
הרוויח עוד שבת
שוב היה מעשה, כשהועבר לעבוד בקבוצה אחרת, והעיניים הבולשות היו עדיין אחריו בכל מקום. הפעם תכנן את צעדיו שבוע מראש. הוא צם כמה ימים בשבוע, ועבד קשה מאוד, עד שגופו נחלש.
במשך כל ימי השבוע הצטיין בעבודתו, וזכה על כך לשבחים, וכאשר הגיע ערב שבת נפל לפתע בעלפון חושים, ואנשי הקבוצה הבהילוהו לביתו.
בני הבית נחרדו למראהו, אך משיצאו המלווים בני הקבוצה, רָמַז לאנשי הבית שבעצם הוא חש בטוב, וכי תואנה הוא מבקש – להימלט מחילול שבת.
הנהלת המחנה הזעיקה רופא ממחנה סמוך, ועד שהגיע הרופא, עברה השבת… הרופא גזר עליו שבוע ימים מנוחה, ורבי אייזיק הרוויח עוד שבת שקטה בלי נסיונות…
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)