מעשה מפליא על כוחה של דמעה בהשגת התורה מובא בספר 'דרך זו אלך'. מחבר הספר העוסק שנים רבות בקירוב ליבם של ישראל לאביהם שבשמים, מספר את המעשה מכלי ראשון ומהיכרות בלתי אמצעית עם הדמות. הסיפור אמיתי לחלוטין ומחמת חביבותו נביא את הדברים במלואם:
מעשה היה במגיד-שיעור באחת הישיבות המפורסמות שנודע בכוח הסברתו, שיעוריו נמסרו בבהירות מיוחדת ושומעיו היו מרגישים מדי יום את ערבות ומתיקות התורה. אף אני נמניתי על שומעי לקחו. השיעור היומי כמו גם ה'חבורה' השבועית של אותו ר"מ היו כמעיין בלתי פוסק של חידושים וביאורים בכל מכמני התורה ורזיה.
קשה היה להאמין כי הר"מ הנערץ, בעברו היה רחוק מאוד מכל שיג ושיח הנוגע לדף גמרא, ואף לימוד שורה אחת עלתה לו במאמצים מרובים. כיצד הכל התחיל? את סיפור עלייתו של המגיד-שיעור המיוחד, שמעתי ממי שהיה חברותא שלו בזמן שהגיע לישיבה, וכך סיפר:
ביקשו ממני ללמוד עם בחור חדש שהגיע מדרום אפריקה. הסכמתי ללמוד עימו סדר ג'. האמת, היה לי קשה מאוד. היינו יושבים מתחילת הסדר ועד סופו, כשעתיים ומחצה, ובמשך כל הסדר היינו מספיקים בקושי עשר שורות גמרא ורש"י. הוא פשוט לא היה מבין כלום. בקושי דיבר עברית, שפת הגמרא לא הייתה מוכרת לו כלל ועיקר. הרקע ממנו בא כמו גם הסביבה הזרה והחדשה, רק הוסיפו לקשיי הלימוד וההבנה. מיד כשהגיעה השעה 23:00 בה היה מסתיים הסדר, הייתי קם והולך, כבר לא נותר בי כוח להמשיך עמו מגודל המאמץ, ואילו אותו בחור היה נשאר במקומו כמחצית השעה או יותר, על מנת לחזור על מה שלמדנו.
יום אחד לאחר שסיימנו את הלימוד, קמתי לדרכי, התרחקתי קמעה ממקומנו הקבוע והבטתי מרחוק על הבחור. לרגע היה נדמה לי כי הוא חוזר על תלמודו, אך כשהמשכתי להתבונן הבחנתי שאיננו לומד, ייתכן כי אצבעו אמנם מונחת על דברי רש"י אבל הוא אינו לומד. הוא בוכה… דמעות חמות זלגו על לחייו, הבכי היה חרישי אך ניכר היה כי בליבו פנימה מתחוללת סערה שלממש.
דאגתי לשלומו. בצעדים מהירי מיהרתי למקומו ושאלתי: "חיים, קרה משהו? מדוע אתה בוכה"? – הוא לא ענה. הוספתי וביררתי: "ייתכן שסיבת הבכי קשורה אלי"? חיים נענע לי בראשו לאות לא. חשבתי לתומי, אולי הגעגועים לביתו המרוחק, אולי תנאי הישיבה וכיו"ב הם אשר גרמו לו לסערת הלב ולבכי הבלתי-נשלט. פניתי אליו והצעתי את עזרתי בכל תחום שיבקש.
חיים הביט בי בעיניים מצועפות. הוא שאף אוויר מלוא ריאותיו והשיב בקול שבור: "איך אוכל שלא לבכות?! לא די שבקושי אני מבין את הלימוד, עתה לאחר מספר שעות של לימוד אני חוזר על כל מה שלמדתי עכשיו, ואני מגלה כי אינני זוכר כלום. האוכל שלא לבכות"?!
נפרדתי ממנו בכאב והתפללתי להשי"ת להצלחתו המהירה בלימוד. הבכי חזר על עצמו מדי ערב, הדמעות החמות הציפו את כאב הלב על חסרון ההבנה וידיעת התורה. השאיפה הטהורה 'והאר עינינו בתורתך' מצאה מסילות מן הלב אל העין, בדמותן של דמעות יקרות אשר את ערכן אין לשער.
לאחר תקופה התרחש הפלא הגדול. התחלנו להספיק במהלך הלימוד 15 שורות גמרא, 20 שורות ועוד. פתאום הגמרא נראתה ברורה ומובנת, אור חדש נשפך על דברי האמוראים והדברים האירו באור יקרות. בהדרגה התעלינו במהלך הלימוד, התקדמנו לפירושי התוס'. בתחילה למדנו את דברי התוס' הקצרים והקלים, ובהמשך את דברי התוס' הקשים יותר להבנה.
כך, במשך תקופה פעלו דמעותיו של הבחור ופתחו לו שערי חכמה, שערי דעת והשכל. הוא עלה ונתעלה בלימוד הגמרא, עם הזמן אף רכש את הרגלי החשיבה הנכונים, בנוסף למד כיצד לסדר את הדברים ולהגישם בצורה בהירה וברורה, עד שברבות הימים הפך למגיד שיעור נערץ, אשר כל השומעו מתענג על מבועי התורה שאין להם סוף, ועל הסדר המופתי של הדברים כמגדל בנוי לתלפיות.