אני משתדל להתחיל את השיעור העיוני בישיבה לצעירים בה אני מלמד, בהערה מוסרית קצרה. השבוע סיפרתי לבחורים ש"האגדה מספרת סיפור, שכנראה לא היה ולא נברא, על כמה בחורים שחמדו להם לצון. הם אמרו לבחור אחד שהם יוצאים כעת לקנות עוגות במאפיית אנג'ל ברחוב כנפי נשרים בירושלים, כשהם לבושים ב…פיז'מות. הבחור הצטרף, לבש פיז'מה ונכנס עם כל לובשי הפיז'מות למונית. כשהנהג הוריד את כולם באנג'ל, הסירו כולם את הפיז'מה ונותרו בבגדיהם, שהוחבאו מתחת הפיז'מה. רק אותו בחור נשאר לבד עם הפיז'מה"…, כך סיפרתי.
כל הבחורים הנידו בראשם במורת רוח גלויה ובחור אחד סינן בקול רם: "ממש רשעים"…
"מדוע הם רשעים?", שאלתי אותו בהיתממות, "הרי הם סיכמו איתו מראש שנוסעים עם פיז'מה, והוא עלה למונית עם פיז'מה. אז היכן הרשעות?"…
"נכון הרב", הוא הסביר לי את ההסבר שלשמו סיפרתי את כל המשל הלא- שגרתי הזה, "הם סיכמו שכולם ילבשו פיז'מה ולא רק הוא. כשכולם לובשים פיז'מה ביחד, זה פחות מבייש"…
"יפה. אינו דומה יהודי שניצב יחד עם כולם עם "פיז'מה", לאדם שניצב לבדו עם "פיז'מה"….
***
על הפסוק "אתם ניצבים היום כולכם" מסביר הגר"י ניימן זצ"ל ב"דרכי מוסר, שהכוונה היא שאתם ניצבים בזכות שכולכם מאוחדים. רעיון זה נמצא בספרים רבים, כשמשמעות הדבר הוא שישנה זכות מיוחדת להגיעא לדין כחלק מהכלל ולא כאדם פרטי.
הטור בהלכות ראש השנה (סימן תקפא) כותב: "ר' חנינא ור' יהושע אומרין, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוקיה. פי' מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס. לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה".
הסבא מקלם זיע"א (כמובא בילקוט לקח טוב) מוצא בהתקשרות אל הכלל עצה נפלאה להינצל מיום הדין. לדבריו, למרות שכל אדם לכשעצמו צריך לפחוד מיום הדין, הרי שכלל ישראל, ככלל וכציבור שלם, בטוחים שהמלך ית"ש יעשה להם נס. ומכאן עצה לזכות ביום הדין, להשתדל להיות קשורים לרבים. להצטרף לחבורת יראים ושלמים ולהעמיד את עצמנו במצב בו הרבים יהיו צריכים לנו.
רבי ירוחם זצוק"ל, המשגיח דמיר, אמר (כמובא במכתב מאליהו ח"ד עמו' רסט) שמי ששייך לציבור, מקבל הטבות בעולם הזה, לא על חשבון חלקו בעולם הבא, וזהו משום שחייו הם לצורך גבוה, וכעובר במעי אמו שמקבל כל הצטרכויותיו על חשבון אמו, כן האדם המסייע לציבור, אזי כל חייו הוא בבחינת עובר ירך אמו, שאין לו שום מציאות עצמית כלל. מרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל (זכרון שמואל עמוד תקנט) אמר שכל יחיד ויחיד יכול להיות בבחינת "רבים צריכים לו" על ידי שהוא מתחזק בתורה, ביראה ובמידות טובות, וכך הוא משפיע על כל רואיו וסובביו ומזכה את הרבים בדוגמה האישית שהוא מקרין על סביבתו.
מובא בירושלמי (תענית ב, ח): "עַנֵנִי בזכות תלמידי ענני", וכתב על כך האור זרוע (ח"ב סימן תטז): "ילפינן מיניה שהסליחות לפני ראש השנה צריך שיתפלל תלמיד חכם שיש לו תלמידים יראי שמים, כדי שיאמר עננו ה' עננו, דהיינו עננו בזכותנו, עננו בזכות תלמידנו".
לא רק למרביצי תורה, מחנכים ומוסרי שיעורים ישנם תלמידים. כל יהודי יכול ליצור לעצמו תלמידים, אלו שרואים אותו מגיע לסדר בזמן, רואים אותו חי בלימוד, לומד ברציפות, מתפלפל, מתמסר לגמרא. יהודי שעומד עם חבורה שמספרת חדשה כל- שהיא, שיש בה איסורי דיבור, והוא מיד מפגין את מורת רוחו ואומר בקול רם: "זהירות מלשון הרע", הרי מיד כל החבורה נהפכת לתלמידיו. הם ילמדו ממנו כיצד משוחחים.
מאות בחורים נכנסו זה לא מכבר לישיבות הגדולות. הם הגיעו משיעור ג' המכובד, היישר אל השיעור הנמוך ביותר בישיבה, כשמסביבם מאות בחורים מבוגרים יותר, למדנים יותר ומעורים יותר בחברה. אם נשים לב אל הצעירים, נטפח על שכמם, נחייך אליהם או ניגש אליהם ב"סדר" ונשאל אותם שאלה בסוגיה, נרומם את רוחם ונפשם. כך יצרנו לנו "תלמידים" חדשים. כאלו שבכח העידוד שלנו יצמחו בס"ד לתלמידי חכמים בעצמם.
כדי לזכות להיות אדם שהרבים צריכים לו, לא חייבים רק להקים ארגון חסד חובק זרועות עולם. אפשר "לדבר בלימוד" עם הצעירים ולהציע להם פיסת עוגה, שאמא שלחה לך מהבית. ניתן להניח דפדפת חדשה וכמה עטים (שעולים שקל) בגמ"ח מכשירי הכתיבה בישיבה, בכולל או בבית הכנסת. וכן, אפשר לשוחח עוד 5 דקות עם הילדים או הנכדים שלנו, להתעניין באמת מה חסר להם או פשוט להעניק להם קצת יותר תשומת לב. "רבים צריכים לו" כולל גם את קרובי משפחתנו, הקרובים ביותר אלינו…
***
הספרים הקדושים האירו את עינינו שמסדרי התפילות ראו לנכון לסדר את נוסח התפילה בלשון רבים, כדי שתמיד נתמקד בכלל ישראל כולו ולא רק בעצמנו.
מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל האיר נקודה נפלאה. חז"ל (ר"ה י, ב) אמרו שחנה נפקדה בתפילתה בראש השנה והלכות תפילה רבות נלמדים, (במסכת ברכות דף ל' ואילך), מתפילת חנה. חנה ביקשה "וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים", ואמרו חז"ל (ברכות לא, ב) שחנה ביקשה שיוולד לה בן ששקול כשני אנשים, כמשה ואהרן.
לחנה לא היו ילדים. היא סבלה סבל נורא במשך שנים רבות. לכאורה, היה עליה לבקש שהקב"ה יתן לה מה שהוא רוצה, לא משנה בן או או בת, ולא משנה באיזו רמה יהיה הילד. העיקר שסוף סוף יוולד לה ילד. אך לא. חנה "הולכת על כל הקופה". היא יודעת שהקב"ה יכול להעניק לה בן ששקול כמשה ואהרן, והיא מבקשת את זה, ללא היסוס.
חנה אינה מסתפקת במועט. היא יודעת שזהו הזמן של "בהמצאו". הזמן בו המלך יורד אל עמו אהובו והוא מוכן להעניק לנו את הכל, רק אם נבקש באמת. ואכן, חנה קיבלה את שמואל, השקול כמשה ואהרן!
ידועים דברי הזוהר הקדוש, המלגלג על אותם יהודים העסוקים בתפילות ראש השנה ומבקשים רק על עצמם, פרנסתם ועיניניהם הפרטיים. הזוהר הקדוש משווה אותם לכלבים, הנובחים "הב הב", והוא גוער בהם ומבקשם להתמקד במטרה האמיתית, להתפלל בראש השנה על גילוי השכינה, ריבוי כבוד שמים בעולם, על התועלת הגדולה ביותר לכלל- ישראל כולו.
בעוד מספר ימים נעמוד באימה מול מלכו של עולם, שרוצה שלא נסתפק בפכים -קטנים, אלא שנבקש את הכל בשביל כולם, את הטוב ביותר בשביל כל כלל- ישראל.
ובס"ד גם נקבל, שנה טובה ומתוקה, שנת תיקון עולם במלכותו יתברך.
(קטעים מתוך הספר החדש 'מחשבה בפרשה', שיכלול לקחי מוסר ותבונה, סיפורי מופת, עובדות מגדולי ישראל, הגיונות מחשבה ופניני תורה והלכה, בצירוף הליכות והנהגות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. השי"ת יזכני שתניחו בס"ד את הספר על שולחנכם בחודש תשרי הבעל"ט).