אמור אל אהרן… (ח, י"ט)
כל יהודי החי בעולם חפץ ושואף להשלים את מידותיו ומעלותיו, להיות אדם טוב וחיובי יותר. השאיפה הזו מלווה את כולנו מיום לידתנו, בכל יום ויום אנו מטפסים ומתקדמים עוד צעד במעלה הדרך, חותרים בכל הכח להשלמת האישיות שלנו במיטב המעלות. זו עבודת החיים, ולכן כולנו מתאמצים כל כך עבורה, מתגברים על נסיונות כל העת כדי להיות טובים יותר.
ובעיצומה של הדרך ותוך כדי המאמץ האמור, כל מי שמתבונן שואל את עצמו: מהו המפתח? איזו מידה היא החשובה ביותר, זו שמקרינה על כל אישיותו ומכריעה את גורלו? איזו מעלה היא זו שקובעת עד כמה הוא באמת אדם טוב, וכמה עבודת חיים עוד נותרה לו לעשות? במה הכי כדאי להתמקד, והדבר הזה הוא שיוביל אותו אל היעד הנשאף?!
לשאלה הזו יש תשובה, והיא ברורה, מוכחת והגיונית. היא נחשפת בדברי הרמב"ן בפרשת 'האזינו' על הפסוק 'עם נבל ולא חכם', שם מבואר כי אדם שאינו מכיר טובה – הוא בכלל לא בגדר 'בן אדם'. כלומר, הצעד המקדים הבסיסי והיסודי, זה שבעזרתו מתחילים את הדרך ובהשלמתו מגיעים לפסגה – הוא להיות אדם המכיר טובה לכל מי שעזר לו או תמך בו בעבר, להיות אדם שמוקיר את מי שסייע לו בכל סיוע שהוא.
אמור מעתה, הכרת הטוב היא לא רק מידה טובה ונחוצה, היא המבחן המלא לאישיותו של האדם, ועד כמה הוא בדרך הנכונה. המכיר טובה – מטמיע בלבו ערכים חיוביים, בעזרתם הוא יוכל לבנות את אישיותו ועליהם לבסס את התעלותו. לעומת זאת, מי שאינו מכיר טובה – טרם נגע בנקודת ההתחלה, אין בלבו את היסוד המוצק עליו ישתית את עלייתו.
ארבעים שנה על חצי מלפפון…
היה זה באחד הרחובות המרכזיים בבני ברק. השעה עשר וחצי בבוקר, אנשים רבים עוברים ושבים ברחובה של עיר, ממהרים איש איש לדרכו. בטבור הרחוב, ממש במרכזו, עומד לא אחר מאשר מורי ורבי הרה"ק ה'באר יעקב' מנדבורנה זי"ע, ומשוחח בחביבות ובידידות מופגנת עם יהודי מבוגר, עובר אורח מקומי…
הגבאים רומזים לאיש בעדינות, כי אין זה המקום והזמן – הן לרבי יש שעות קבלת קהל, וגם חדרו עומד הכן בדיוק למבקשים לשוחח עמו… מסביב נקהלים סקרנים, מביטים בעירנות בדו שיח המוזר: אמצע היום, אחד מגדולי האדמו"רים ויהודי פשוט, עומדים ומשוחחים דקות ארוכות באמצע הרחוב…
הגבאים שואלים זה את זה, אולי מישהו מהם מכיר את האיש. הרי לרבי יש עוד אירועים היום בלוח הזמנים, והעיכוב כאן אינו צפוי. מה עוד, שכל המעמד משונה ומוזר כל כך. שמא האיש צדיק נסתר? אולי יש לו קשר טוב אך סודי עם הרבי? מי יכול לשער מי האיש ומה דרגתו הרוחנית???
הרבי ממשיך בשיחה הידידותית, ורק לאחר דקות ממושכות נפרד ממנו בידידות, לא לפני שהוא אומר לו באידיש בחיבה גלויה: 'אז תבואו אלי, עם כל המשפחה, בסדר?' – – –
לתמיהת הגבאים לא היה גבול. בנוהג שבעולם, אדם המבקש לשוחח עם הרבי קובע תור, או לחילופין בא בשעות הקבועות. והנה, סתם עובר אורח לא מוכר, זכה גם בשיחה ארוכה וחמה באמצע הרחוב, וגם – בזימון מהיר, לתור וי איי פי… הוא וכל המשפחה. 'בוודאי מדובר באיזו דמות נעלית אך לא מוכרת', הרהרו לעצמם…
הרבי הביט בעיניהם המשתאות, וסיפר: 'היה זה לפני שנים רבות, כשעליתי ארצה ונכנסתי ללמוד בישיבת דושינסקי בירושלים. לצערי, אתם יודעים,' – אומר הרבי בחיוך ובענווה – 'הייתי מאחר לארוחות בקביעות. פעם לא הספקתי לסיים את תפילת השחר עם כולם, ופעם הייתי שקוע באמצע הסוגיא, כך שאיחרתי את מועד הארוחה…'
'היהודי הזה שפגשתי עתה,' המשיך הרבי, 'היה הטבח בישיבה. אחרי תקופה קצרה גילה שאני מאחר לארוחות, וחשש לרעבוני. מני אז היה מציץ לחדר האוכל, ובודק אם אני נמצא. וכשראה שאני לא נמצא – היה נוטל חצי עגבניה וחצי מלפפון, ושומר לי בצד…'
הרבי נשא עיניו לנקודה רחוקה, והוסיף: 'ארבעים שנה אני מחפש את היהודי הזה, ארבעים שנה אני רואה אנשים שדומים לו, שואל לשמם, אך מתאכזב – כי זה לא הוא. ארבעים שנה שלא אמרתי לו תודה כפי הראוי, שאני חש כלפיו חובת הכרת הטוב שטרם פרעתי…'
'ועכשיו,' הוסיף בחיוך, 'אני יוצא לרחוב ורואה אותו לנגד עיני. לקח לי שניה לזהותו, הוא הזדקן כל כך, אבל שמו התאים והוא אכן היה הטבח בישיבת דושינסקי. ארבעים שנה אני מחכה לומר לו תודה – אז כשאני כבר פוגש אותו -אשוחח אתו קצרות? כשכבר גיליתי אותו – שאתן לו לחמוק? הרי ברור שאודה לו מקרב לב, ואזמינו עם כל משפחתו לביקור!'
זוהי הכרת הטוב. שנים חולפות, אך התודה לא נשכחה, לא נטמנה במרתפי הזכרון העלום. וכשהיתה הזדמנות – היא צפה ועלתה במלוא תוקפה, ותנאי השטח והזמן לא שינו דבר. כי כשרגש הכרת הטוב חי ופועם – איש לא יכול לעצור בעדו, הוא זכור היטב וצף בבוא העת!
אחים יקרים, הבה נלמד מסר לחיים מסיפור מופלא זה, אותו זכיתי לשמוע בעצמי מפי מורי ורבי זי"ע. כמה חשוב לייחד מקום בלב להכרת הטוב, כמה נכון וערכי לזכור את כל מי שהיטיב עבורנו ולהודות לו מעומק הלב. הכרת הטוב היא העדות וההוכחה עד כמה הלב שלנו זך ונקי. הבה נזכור להודות לכל מי שגמל עימנו טובה, ונחפש הזדמנות להביע את הכרת הטוב שלנו מכל הלב!
שיחה מפתיעה בליל בדיקת חמץ
ליל בדיקת חמץ, עשר וחצי בלילה. בתי ישראל מצוחצחים וממורקים, ההכנות לעריכת שולחן הסדר בעיצומן. גם רחובה של עיר כבר מתחיל להירגע אחרי שעות השיא ולחץ הקניות של הימים האחרונים, ואצל של ר' יצחק מוכר התכשיטים – אחרוני הלקוחות מסיימים קניית תכשיטים לחג…
ר' יצחק כבר עייף מטורח הימים האחרונים, שסחטו את לשד כוחותיו. אמת, ערב חג הוא העונה הבוערת בשנה, במהלכה הוא מרויח שבעתיים על ימי שגרה. אבל בכל זאת, אחרי שבועיים לחוצים ועמוסים – הוא כבר מותש, עורך חשבונות ומסדר את המלאי, ורק ממתין לנעול את הכספת על מנעול ובריח, עד אחרי החג…
לפתע נשמע צלצול טלפון. רעייתו מרימה את השפופרת, ומיד מבינה שמדובר במשהו הקשור למסחר התכשיטים. 'ר' יצחק', היא קוראת בקול, 'יש לך טלפון בענין איזו קניה שנעשתה היום בחנות'…
ר' יצחק כבר חסר סבלנות. 'תגידי להם, שבכל מקרה אנחנו לא מקבלים תיקונים עד אחרי החג, אז שיתקשרו אחרי החג', הוא אומר בטון עייף, 'כבר ערב יום טוב ממש'. 'לא, זה לא בקשר לתיקונים', אומרת רעייתו, 'זה מישהו שמתקשר בקשר לקניה…'
'מי זה?' שואל ר' יצחק, 'תשאלי מי זה', הוא מורה לרעייתו וממשיך לסדר עוד כמה תכשיטים במקומם… ואז הגיעה התשובה המפתיעה: 'זה הרב וואזנר על הקו!'
'הרב וואזנר?' נפלטת צעקת תמיהה מפיו, 'עכשיו, בליל בדיקת חמץ, גדול ישראל מחפש אותי? את בטוחה?'
'כן כן', אומרת רעייתו, מתפלאת גם היא. לגדול הדור בוודאי ישנם עיסוקים חשובים בלילה עמוס זה: בדיקת חמץ. מכירת חמץ, מענה לשאלות שונות בדיני חג הפסח, הרי בית ההוראה שוקק חיים עכשיו! ככל הידוע לה, אין כל קשר היכרות מוקדם בין הרב וואזנר לבעלה, ובכלל, הרי לרב וואזנר יש גבאים – איך יתכן שלא התקשרו בשמו? שהרב וואזנר בעצמו יתקשר? על שום מה?
ר' יצחק עוזב את התכשיטים, וממהר ליטול את השפופרת. על הקו, כן כן, גדול הדור – הרב וואזנר בכבודו ובעצמו!
'שלום', אומר ר' יצחק, וממהר להתנצל על שניות ההמתנה שחלפו. 'אם הייתי יודע שהרב וואזנר מחפש אותי'…
'תנוח דעתך', משיב הרב וואזנר, ואת חיוכו ניתן לשמוע מעבר לקו הטלפון. 'הרבנית סיפרה לי שהייתה אצלכם היום בחנותך לקנות תכשיט לחג. אני ממש מתפעל – התכשיט כה יפה, היא מעידה שקיבלה שירות מכל הלב ובלי הרגשת לחץ של ערב חג. היא יצאה מהחנות בתחושה טובה מאוד!'
'לכן', המשיך הרב וואזנר כשנשימתו של ר' יצחק נעתקת, 'התקשרתי לומר יישר כח. תודה לך על השירות הטוב, על המבחר המגוון שאתה מביא, ועל היחס הנפלא שלך לרבנית. תודה רבה מעומק הלב!' מסיים הרב וואזנר, תוך שהוא מוסיף ברכת חג שמח…
רעייתו של ר' יצחק ניצבת ליד הטלפון, ולא מבינה את הדו שיח המתנהל כאן. היא רואה את בעלה מחייך, מופתע, מהורהר ומרוצה כאחד, אך אינה מבינה מדוע. רק כשסיפר לה בעלה את אשר ביקש הרב וואזנר לומר – היתה גם היא נרגשת ומתפעלת…
'זה לא ייאמן', מפטיר ר' יצחק, 'האם בשביל זה הרב וואזנר עזב את כל עיסוקיו הבוערים בליל בדיקת חמץ, רק כדי לומר תודה על השירות והיחס?' – – –
כנראה שכן, כי זה המבט הנכון על הכרת הטוב. אמת, זו פרנסתו של ר' יצחק, וגם השירות – הוא אולי כלי לקרב לקוחות נוספים… ועדיין, לא נחה דעתו של הרב וואזנר זצ"ל עד שאמר תודה, הוא בעצמו, באחד הלילות הבוערים בשנה!
כי מישהו עשה לו טובה, מכר תכשיט לרעייתו, ונתן לה שירות מצוין. נכון, זה הכל, אבל זה כבר מחייב להודות, להרגיש חייב לו תודה, להכיר בטובתו, להבין שהוא האיש שבגללו יש לרעייתו תכשיט חדש לחג, וכשהלב גואה ברגשות הוקרה כלפיו – לומר לו תודה!
ואם כה גדולה חובת הכרת הטוב למי שהאשה נהנית מטובתו, על אחת כמה וכמה מגעת חובת הכרת הטוב לאשה עצמה, הנושאת את משא הבית על כתפיה, גידול הילדים וחינוכם, ארוחות, כביסות ואינספור סידורים אחרים… אנחנו כל כך מורגלים בזה, עד שאנו עשויים לשכוח את חובת הכרת הטוב כלפיה…
כמה חשוב לראות ולהיווכח כמה הקפיד אותו גדול לומר תודה למי שנתן שירות בחנותו! גבה את מלוא שכרו! עשה את תפקידו! – ובכל זאת הוא חש מחוייב לומר לו תודה, עד כדי שאינו יכול להיכנס לחג הפסח מבלי להביע את תודתו זו באופן מפורש!
אחים יקרים, הלא לאורך כל היום כולנו צורכים שירותים שונים – ממתנדבים או ממי שמקבלים שכרם, מנהג האוטובוס, מבעל המכולת, מגבאי בית הכנסת או משליח הציבור. יהודי שמכיר טובה ניגש לכל אחד מהם ואומר לו תודה מכל הלב, זו הכרת הטוב!
הבה נאמץ את הדרך הזו, הבה נהיה מאלה שמכירים טובה. כך נזכה להשלים את מידותינו ולהיות ראויים לברכת שמים, כך נזכה לעלות ולהתעלות ולעשות רצון ה' בכל הלב!
חוב ישן שהפך לחדש…
היה זה בערב שגרתי אחד, עת יהודי יקר מתושבי בני ברק נערך לקראת שמחת נישואי בנו, האמורה להיערך בעוד כמה שבועות. ללא כל הודעה מראש צלצל מכשיר הטלפון שבביתו, ועל הקו היה זקני, הגה"צ רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, ובפיו שאלה מפתיעה: 'שמעתי שבנך מתחתן בעת הקרובה, שיהיה בשעה טובה. אמור לי בבקשה, אולי אתה זקוק להלוואה כספית?'
הלה לא מצא את המילים להשיב מרוב התרגשות. אמת ויציב, בנו עומד להינשא. אבל כל השאר מופלא בעיניו: מה גורם ליהודי שהוא מכיר היכרות שטחית בלבד להתקשר אליו ולהציע לו הלוואה? והלא בדרך כלל אנשים מחפשים אחר הלוואות, מתקשרים לבקש אותם. והנה – מישהו מתקשר אליו ומציע לו, מברר האם הוא זקוק להלוואה!
הוא השיב ב'כן' רפה, ומיד שטח את תמיהתו זו, בנסיון להבין כיצד קרה הנס במסגרתו מלווה מתקשר ללווה להציע לו עזרה, ועוד כשהוא כלל לא ידיד קרוב שלו ולא שוחח עמו בעניין…
אולם זקני לא התרגש, הדבר היה פשוט בעיניו: 'הן לימדת את אחד מבניי כשהיה בן שלש, ובזכותך – הוא יודע לקרוא, וקורא עד היום! מאז אני מחפש דרך להיטיב לך, אני חייב להשיב לך כגמולך הטוב שגמלת עמי. והנה נקרתה בפניי ההזדמנות, האם לא אשמח להתייצב לימינך ולסייע לך?!' – השיב, ועל אתר סידר הלוואה נכבדה לטובתו של הלה…
סיפור זה, המופיע בספר תולדותיו 'אנא עבדא', מרגש ומטלטל כל כך. ממרחק של שנים, יהודים של צורה חיפשו הזדמנות להוקיר ולהכיר טובה. גם למלמד של בנם ש'בסך הכל' עשה את מלאכתו – הוא עדיין חייב לו הכרת הטוב, ואינו יכול לוותר על הזכות שהיא החובה הזו! הבה נאמץ הנהגה זו, הבה נוקיר תודה ונכיר טובה, זו הדרך לגדול ולהתפתח רוחנית. זו הדרך הנכונה!